ביקורת ספרותית על דבלינאים (עם עובד) - ספריה לעם #612 מאת ג'יימס ג'ויס
ספר בסדר

---

את קובץ הסיפורים של ג'ויס קראתי בעודי מטיילת ברחבי אירלנד. מזג האוויר הקודר בחוץ השתלב בצורה מושלמת באופיו הקודר של מקבץ הסיפורים. העם האירי סבל מרעב, מעוני, מרדיפות ומיחס מזלזל של העם האחר - הבריטי - שכבש אותו. אבל נראה שבמקום כלשהו העם האירי קצת "נתקע" במסכנות הזאת. אני לא מסיקה זאת רק מכתביו של ג'ויס, אלא ממה שראיתי: בכל מקום, בכל דרך, נתקלים בחורבות, בבתים הרוסים וזנוחים. אמנם דבלין השתקמה וכיום היא עיר תוססת ונעימה (ומומלצת לביקור). ומצד שני, בבניין הדואר המרכזי בעיר עדיין ניתן לראות את הסימנים שהותירו הכדורים בעת ההתקוממות נגד הבריטים. הצלקות עדיין קיימות, ולפעמים נדמה כאילו יש העדפה לשקוע לתוך צלקות אלו, לתוך החורבן והאבל. כאשר אדם מרגיש מדוכא, הוא מזניח את עצמו, קומל ומסתגר פנימה. כך נכון גם לגבי העם והמדינה הזו, היפה כל כך והירוקה. לפי הבנתי, ג'ויס יוצא גם נגד התופעה הזו בספרו, אך גם הוא עצמו שוקע לתוך תחושה זו (לג'ויס עצמו היו חיים קשים ומלאי ייסורים). אמנם בכתיבה רגשות שליליים כאלו הם הדרייב ליוצר, אך האם המטרה היא באמת לדכא את הקורא?
כאשר קראתי את הסיפורים בקובץ התחושה שלי נעה בין עדנה, הזדהות ואהבה לסיפור, לבין תחושת דיכאון, חרדה ולפעמים אפילו חוסר הבנה - מה ג'ויס רצה להגיד כאן? איזה מסר הוא ניסה להעביר? לא תמיד הוא ברור, או שאולי הבנתי לוקה בחסר.
אני ממליצה לקרוא את הספר כי השפה של ג'ויס היא מדהימה, שופעת ומרתקת. התוכן - ובכן, לגבי זה אפשר להתווכח אם כי, כאמור, היו סיפורים מהם נהניתי מאוד.

» ביקורות נוספות של אלינור
» ביקורות נוספות על דבלינאים (עם עובד) - ספריה לעם #612