בתור קלאסיקה, אין ספק שמעטים אלו האמיצים המצליחים לחצות את יוליסס בשלום. לצערי אינני אחד מהם.
מזל שיש כאלה שמכריחים אותם ואפשר למצוא ברשת כמה

רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח


יוליסס. כבר בתחילת הסמסטר התנוסס לו השם הזה בתחתית הסילבוס של "ספרות מופת המערב ב'", נועץ בי מבט מאיים, טורד את מנוחתי.

כל הקלאסיקות שקראתי במהלך יותר משנתיים של

אוסף הסיפורים הנקרא דבלינאים והעוסק כמובן בתושבי דבלין, עיר הולדתו של <mark>ג'יימס ג'ויס</mark>, מהווה את תוכן הספר הזה. קובצו כאן 15 סיפורים ולאחר קריאת שליש מהם העניין הובן. אלה נכתבו בתחילת המאה ה-20.
הסיפורים האלה עוסקים באנשים קטנים, להם עניינים שאולי אינם קטנים בעיניהם, אבל במבט מבחוץ, לא מדובר במשהו שספר יכול להתייחד בו. נכן שנער רוצה ללכת ליריד לקנות משהו לנערה שאינה נערתו והוא מאחר וכבר סגור, ונכון ש

איך מתארים עולם שלם במילים? בשביל ביצוע משימה זו צריך ולו מעט מכישרון הכתיבה של ג'ויס. אני אומנם אוהבת את כול הקשור בכתיבה ומילים, אך לא ניחנתי ולו באלפית מכישרונו של זה. בכול זאת אנסה לתאר את חוויתי מן העולם ש-"יוליסס" טומן בחובו.

"יוליסס" אינו ספר פשוט. הוא ארוך למדי (841 עמודים הכתובים בכתב צפוף); מלא באזכורים של ספרות, שירה והיסטוריה שלא תמיד מובנים למי שלא חי בתקופתו של <mark>ג'יימס ג'ויס</mark>; משובץ

אני נוהגת לקרוא הרבה קלסיקות, ספרים שדורשים קצת מחקר, ידע כללי ובעיקר אורך רוח. את חלקם אני קוראת פעם שניה ולפעמים אף שלישית, כי אני מודעת לעובדה שפעם אחת אינה מספיקה, ושבפעמים הבאות אבין אותו אחרת, אולי באופן עמוק יותר. בכל-זאת, אני לא זוכרת שקראתי אי-פעם ספר ונזהרתי מלומר או לחשוב שאכן קראתי אותו. "יוליסס" הוא לבטח הספר השונה והמשונה ביותר שיצא לי לקרוא, לא רק מבחינת הנושא אלא מבחינת המבנה והכתי

לאחרונה כתבתי ביקורת על ספר שאני עדיין שקוע בקריאתו. לא כולם אהבו את הרעיון של לרוץ ולספר לחברה לפני שליקקת את כל התבשיל. אני לא יכול להגיד שאין לפחות קמצוץ של טעם בהסתייגותם.
ולכן ,כדי לכפר על העוולה, החלטתי לכתוב על ספר שלפני כחמש עשרה שנים עסקתי במשך חודשים ארוכים בלימודו ובקריאתו והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שלא קראתי אותו מהעמוד הראשון ועד האחרון.
יוליסס הוא ספר קשה לקריאה. מאוד קשה. כ

יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה –

והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "

בא נדבר רגע על ההבדל בין הטעם של חטיף שוקולד לבין טעם של... סושי למשל. לשניהם חסידים רבים. קשה לדעת למי יותר. ובכל זאת יש הבדל, השוקולד לא מצריך מצב נפשי כדי להנות ממנו. אדרבה, הוא זה שעושה את המצב הנפשי.

עכשיו תעזבו את האוכל עתיר הקלוריות, ותנסו לעשות את האנלוגיה ל...ספרים. אני מבקש לטעון, שגם במזווה הספרותי שלנו, יש למעשה ספרי שוקולד ויש סושי. 'דיוקן האמן כאיש צעיר' הוא סושי. אבל כזה, עוד לא

כל יום הולדת אני קונה לעצמי ספרים. מין מנהג שכזה. ביום הולדת האחרון קניתי את "יוליסס" ואת "הגיבן מנוטרדאם". המוכרת בחנות הסתכלה על הספרים, ואמרה לי "יוליסס? בהצלחה עם זה.אני התייאשתי". לא הבנתי על מה המהומה. נכון, ספר עב כרס, אבל התמודדתי כבר עם ספרים עבי כרס.
"יוליסס" נח לו על המדף למשך שנה, עד שהחלטתי שזה הזמן, it's now or never. אז לקחתי את יוליסס לידיי, והתחלתי לקרוא.
ואז נרדמתי.
והתעוררתי.

התרגום הראשון לעברית של רומן מכונן זה יצא ב-1971 בהוצאת עם עובד, בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון. מכיוון שלא קראתי אותו, או אף ספר אחר של <mark>ג'ויס</mark>, מעולם, התרגשתי מההזדמנות שהעניקה לי הוצאת כרמל לקרוא את הקלאסיקה הזו בתרגום חדש, של מי שנולד, אני מעריכה, בעשור בו התוודעו קוראי העברית לספר זה לראשונה.

ב"דיוקן האמן" עוטה עליו המחבר את דמותו של גיבורו, סטיבן דדלוס, וכותב את עצמו באופן הפואטי ביותר