אוסף הסיפורים הנקרא דבלינאים והעוסק כמובן בתושבי דבלין, עיר הולדתו של ג'יימס ג'ויס, מהווה את תוכן הספר הזה. קובצו כאן 15 סיפורים ולאחר קריאת שליש מהם העניין הובן. אלה נכתבו בתחילת המאה ה-20.
הסיפורים האלה עוסקים באנשים קטנים, להם עניינים שאולי אינם קטנים בעיניהם, אבל במבט מבחוץ, לא מדובר במשהו שספר יכול להתייחד בו. נכן שנער רוצה ללכת ליריד לקנות משהו לנערה שאינה נערתו והוא מאחר וכבר סגור, ונכון שנערה רוצה ללכת שבי אחר בחיר לבה ולהצטרף לביתו בבואנוס איירס כאשתו, רק שהיא פוחדת להתרחק ולהותיר את אביה לבד.
אני מסכים שלעיתים התוכן אינו חייב להיות קיצוני, רב מהפכים ומכיל תעלומות. לעיתים די בכתיבה החודרת ללב ועושה משהו לקורא. המשהו הזה נעדר מכאן. הכתיבה סתמית, נעדרת חן וברק. אין פאנץ' ליין בכל סיפור וסיפור והתחושה היא של תרגילי כתיבה מאת סופר מתחיל.
אז נכון שספר כזה יעמוד בצלו של יוליסס, המבצע תפקיד חד פעמי ונכבד של מעצור לדלת המבקשת להטרק בקול טריקה אדירה ברוח הפרצים. לא עניין של מה בכך. ונניח שמישהו היה מתייחס אל דבליאים כאל ג'ויס לייט, משהו לטעום ממני ללא חשש. גם אז האכזבה היתה רבה. אז נכון, האות מ' (מופת) מופיעה בצד הספר וזה אות אזהרה משום שפעמים רבות מ' זה סתם קיצור של מיותר.

נתחיל בצפירת הרגעה : לטובת כל אלה שאיבדו שנות חיים בנסיונותיהם לפענח את "יוליסס" (חלקם כתבו אחלה' ביקורות באתר הזה), יש למהר ולומר ש"דבלינאים" הוא משהו אחר לגמרי : ג'יימס ג'ויס, 'הסופר הלאומי של אירלנד' בשבילכם, יצר כאן קובץ של סיפורים קצרים, כמעט אנקדוטות, של אנשים ומקומות, המהווים את פסיפס ילדותו בדאבלין של שלהי המאה ה-19.

אמת : ג'ויס מבוקר באותה מידה שהוא נערץ. אומרים עליו ש"ליצירותיו אין פואנטה"; אחרים מוסיפים ש"אצלו, הצורה חשובה מהתוכן". אבל לא בטוח שהם מבינים. ל"דבלינאים" לכל הפחות, יש חוט מקשר וברור בין כל הסיפורים (החברה האירית האדישה והמתבוססת בפיגור מחשבתי); המחבר עצמו קבע את סדר הופעתם של הסיפורים בקובץ; והמבע -אוי, המבע !- פשוט עונג צרוף !... ג'ויס מספר לנו על מותו של הכומר המקומי, איש צנוע ושתקן - עד כי "לא שמעו אותו בבית יותר מששומעים אותו עכשיו" (עמ' 15) - ואתה יכול לחוש את הסרקאזם הפורץ מבין השורות... נאסר להדפסה ולהפצה באנגליה ובאירלנד במשך שנים - אתם אומרים ? ברור למה...

השארתי כוכב חמישי עבור הסיכוי שאקרא יום אחד גם את "יוליסס", במידה ואמצא עבורו סבלנות ראויה.

המהדורה המחודשת מ-2009 שבחרה לשוב לפורמט "ההסטורי" של הוצאת "עם עובד", היא פארודיה מצחיקה במיוחד שעניינה - "שוק הספרים בישראל של ימינו"... זה בא במכוון כדי לסטור לאנשים כמוני, שרק אתמול ליכלכו פה על "צורתם האחידה והמשעממת של הספרים בארץ"...:)

קובץ סיפורים העוסקים בחיי אנשים רגילים. מעגל שמתחיל במוות כפי שחווה אותו ילד ומסתייםב הכרה הבוגרת בהמצאותו הנצחית. החיים מתנהלים ברווח שביניהם. לגיבוריו של ג'ויס אין קורות דרמטיים, השמחות קטנות העצב והכעס חולפים ואין כמו כוס משקה לעזרה על הכל נסוכה עגמומיות אירית אופינית. גדולתו של ג'ויס היא בדיוק של כתיבתו, הוא משתמש בחוטים עדינים שבעדינים ליצור את סיפוריו, לסיפורים יש סופים פתוחים המזמנים המשך כמו בחיים בדרך כלל הסופים לא מוחלטים עד הסיפור האחרון.הספר זכה בציון כאחד מספרי המופת של המאה העשרים ולא בכדי.

חמישה עשר סיפורים יפים, נוגים ומהורהרים על מה שניתפס בעיני ג'ויס כשיתוק התרבותי בדבלין של תחילת המאה ה - 20. הקובץ מתחיל במוות ומסתיים במוות והוא מוטיב השזור כחוט השני בספר כולו. כי לדעת ג'ויס, וכנראה שהוא צודק, המוות הוא בן לוויה לחיים. כך גם מבין גיבור הסיפור "המתים", הסיפור הטוב ביותר בקובץ, אשר מגלה כי אהוב נעוריה המנוח של אשתו, תופס מקום גדול יותר בליבה מאשר הוא עצמו. המוות מוחשי יותר ועוצמתי יותר מהחיים עצמם.

ראשית,אם מישהו חושב שקובץ הסיפורים הקצרים הנפלא הזה פוטר את קריאת יוליסס אז טעות בידו.אבל,ויש אבל גדול,הספר הזה אחד מהראשונים של ג'ויס,מראה את גדולתו דווקא בשל היותו ניצן שעדיין לא התפרסם.
מדובר באסופת סיפורים חלקם עגמומים יותר ואחרים פחות,שנותנים הרגשה של חורף.מתוארים בהם שלל מצבים אנושיים בחייהם של אנשים שונים.ישנה הרגשה שכל מילה מדודה שהסופר באמת חשב על המילים לפני שהעלה אותם על הכתב.מה שמאוד חסר לי בקריאה של ספרים חדשים.כל הכבוד להוצאה שהוציאה אותו מחדש לאחר שנים שהיה חסר בעברית.

את קובץ הסיפורים של ג'ויס קראתי בעודי מטיילת ברחבי אירלנד. מזג האוויר הקודר בחוץ השתלב בצורה מושלמת באופיו הקודר של מקבץ הסיפורים. העם האירי סבל מרעב, מעוני, מרדיפות ומיחס מזלזל של העם האחר - הבריטי - שכבש אותו. אבל נראה שבמקום כלשהו העם האירי קצת "נתקע" במסכנות הזאת. אני לא מסיקה זאת רק מכתביו של ג'ויס, אלא ממה שראיתי: בכל מקום, בכל דרך, נתקלים בחורבות, בבתים הרוסים וזנוחים. אמנם דבלין השתקמה וכיום היא עיר תוססת ונעימה (ומומלצת לביקור). ומצד שני, בבניין הדואר המרכזי בעיר עדיין ניתן לראות את הסימנים שהותירו הכדורים בעת ההתקוממות נגד הבריטים. הצלקות עדיין קיימות, ולפעמים נדמה כאילו יש העדפה לשקוע לתוך צלקות אלו, לתוך החורבן והאבל. כאשר אדם מרגיש מדוכא, הוא מזניח את עצמו, קומל ומסתגר פנימה. כך נכון גם לגבי העם והמדינה הזו, היפה כל כך והירוקה. לפי הבנתי, ג'ויס יוצא גם נגד התופעה הזו בספרו, אך גם הוא עצמו שוקע לתוך תחושה זו (לג'ויס עצמו היו חיים קשים ומלאי ייסורים). אמנם בכתיבה רגשות שליליים כאלו הם הדרייב ליוצר, אך האם המטרה היא באמת לדכא את הקורא?
כאשר קראתי את הסיפורים בקובץ התחושה שלי נעה בין עדנה, הזדהות ואהבה לסיפור, לבין תחושת דיכאון, חרדה ולפעמים אפילו חוסר הבנה - מה ג'ויס רצה להגיד כאן? איזה מסר הוא ניסה להעביר? לא תמיד הוא ברור, או שאולי הבנתי לוקה בחסר.
אני ממליצה לקרוא את הספר כי השפה של ג'ויס היא מדהימה, שופעת ומרתקת. התוכן - ובכן, לגבי זה אפשר להתווכח אם כי, כאמור, היו סיפורים מהם נהניתי מאוד.

ספר לא-רגיל וקצת סתום לאנשים שהתרבות האירית (אפילו לא העכשווית) אינה הרגל בשבילם.
הסיפורים לא תמיד נגמרים עם פואנטה ברורה, וצריך להרהר עליהם קצת ולעכל אותם כדי להבין מה רצה הסופר (וגם זה לא תמיד מצליח).
אני קראתי אותו בהפסקות, בכל פעם סיפור אחד. ככה לדעתי לא מתעייפים ממנו.

לא נעים להיכנס לנעלי משבית השמחות, אבל מישהו צריך לצנן את ההתלהבות. הספר הזה משעמם, חסר פואנטה, כתוב בכתיבה מעולה שמתבזבזת על חמישה עשר סיפורים יותרים. בקיצור, אחת הקלאסיקות הגרועות ביותר שנתקלתי בהם.

לביקורת המלאה:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1620375

סיפורים קצרים, שלפעמים עיקר הסיפור (הפוונטה) אינה מובנת אולם כלל הסיפורים ממחישים את רוח המקים והתקופה.