ביקורת ספרותית על אוסטרליץ מאת וו.ג. זבאלד
ספר מעולה

---

רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר בספר. הספר לוקח את הקורא לחוויה קלאוסטרופובית ומכבידה, אל תוך החללים הסגורים של האנונימיות והמחנק (תחנות רכבת, רכבות, מבצרים, ספריות אפלות, ושוב - תחנות רכבת, שפותחות את הסיפור וסוגרות אותו ושבות ומופיעות בו בנקודות מפתח), שהם גם החללים שבהם התרחשו המעשים האכזריים ביותר וקולות הקרבנות עדיין תלויים שם באוויר. אין אצל זבאלד אהבה, אין אצלו קנאה ושאר רגשות סוערים, אפילו אין כמעט אמפתיה בין הדמויות, למעט האדיבות הטבעית והחומלת שחשים מבוגרים בודדים זה כלפי זה. אבל מצד שני זה גם לא ספר של הרהורים פילוסופיים מנותקים, ממרומי מגדל השן: האווירה המחניקה והמעיקה בספר לא מאפשרת ריחוק כזה. הקורא נגרר בעל כורחו אחר המספר ואחר אוסטרליץ שלו עד הסוף, שאיננו סוף כלל.
צריך לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר גדול, בדרכו. וצריך גם להודות ליונתן ניראד על התרגום המשובח, שלוכד הרבה מרוח המקור הגרמני (וגם עולה הרבה על התרגום הבעייתי של "המהגרים"). לתרגם ספר כזה זו לא משימה טריוויאלית.

» ביקורות נוספות של ליברל
» ביקורות נוספות על אוסטרליץ