סיפור אהבה עם שתי פרידות, פרידה מאהוב ופרידה מאם. אם, אמה של ריבי, המתה מה"מחלה", ואהוב, מרצה באוניברסיטה בן 47, כשריבי עצמה בת 23. האהבה, אהבה משכרת, בולעת, טוטאלית. הסיכוי שתחזיק אפסי משום שיגאל האהוב נשוי ואינו מוכן להיפרד בעיקר בגלל הבן הקטן, שהוא אוהב אהבת נפש.
אבל לא הפרידה מהאם ולא הפרידה מהאהוב והאהבה הגדולה הם גיבורי הספר, גם לא ממש המספרת. הגיבורה הגדולה היא השפה. <mark>יהודית קציר</mark> מתגלה כאשף

מגדלור כגעגוע

מגדלורים של יבשה, הוא שם הספר של <mark>יהודית קציר</mark> שהיכה בי, עת מצאתי אותו מוטל על ריצפת שוק הפשפשים, ואימצתי אותו לחיקי, מלמלתי את שמו, וניסיתי לרדת אל פישרו...

על כריכת הספר, קטע מציור מהפנט של אדוארד הופר, אישה אדומת שער בלבוש שחור (?) של שנות השלושים, חובשת כובע רחב שוליים המסתיר את עיניה, יושבת מכונסת בעצמה, מבטה מושפל לכתב עת, אותו היא קוראת בהמתנה. ברקע קירות חיוורים בגווני

האומץ לחיות את הרגע

היא המתינה בחוץ ולעתים בחשכה לסיום הרצאתו, למרות שלא הייתה שייכת לקורס, יהודי אירופה בשלהי המאה ה-19. היא הייתה סטודנטית, צעירה וחיוורת פנים, ששערה הצהוב גלש למותניה. הוא היה המרצה, עטור זקן עם משקפי קרן שחורות ונוקשות, שמרן כמי שהגיח להווה מתקופת הרצאתו. היא כתבה שירים וטענה שעוד מעט תתפרסם, בקשה לחוות חיים סוערים, לעתים כאלה שהם בלתי אפשריים, כחומרי גלם ליצירתה. מה היא מצא

בשלב די מוקדם של הקריאה החלה כבר לצוץ במוחי המחשבה כי אני אוחז בידי את ספר המקור המשובח ביותר מבין אלה שקראתי בשנים האחרונות .

גיבורת הספר היא ריבי בתחילת שנות העשרים לחייה (מסכים שאפשר היה להמציא שם מוצלח יותר), סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, חיפאית במקור כמו קציר עצמה – וזו אחת העובדות שכיוונו אותי לתחושה שמדובר במידה כזו או אחרת בספר אוטוביוגרפי. ריבי הוא גם שם כזה עתיק כמו <mark>יהודית</mark>.

ריבי מ

בן זוגי חלה בקורונה ונכנסנו מיד שנינו לבידוד. כמה ימים אחרי שהודיעו לנו על הבידוד נכנס הסגר השלישי. וואו איזה כיף.

חיפשתי ספר נחמד, לא עבה מידי ולא מעייף. אין לי כוח לעלילות כבדות. מספיקה העלילה הכבדה האישית שלי. שלפתי ממדף הספרים ספר שנקרא "רוץ, חייל טורקי" שאם נודה באמת נבחר רק בשל היותו דק, קומפקטי ומזמין. אחרי בערך 40 עמודים עצרתי ושאלתי את עצמי, מה קראתי עכשיו? לא הייתה לי תשובה. תודה רבה,

היופי בספרים של <mark>קציר</mark> הם הדמויות, בעיקר העולם הפנימי שלהם שנשפך אל הקורא וגורם לו להתרגש, להזדהות, לרקוע מכאב. היא בהחלט גורמת ללב לרעוד עם כל המשברים הזוגיים. בכל סיפור שלה קיימת נקודת מבט מקולקלת על זוגיות ומשפחה, בגידות, בתים הרוסים, ילדים מרוסקים רגשית, ואיזון, או בעיקר חוסר איזון בחיים. כלומר אצלה יש דגש חזק מאוד על הדרך שהגיבורים עושים עם עצמם וביחד. שוברים ומתקנים ללא הרף.

יש בספר ש

געגועים לבית שבקשנו לשכוח

לחזור ל<mark>יהודית קציר</mark>, זה לחזור לבית המוכר, לקולות והמראות, לאנשים והנופים ובעיקר לבית שאומנם אהבנו, אך עבורנו קיים בו עדיין עניין לא פתור.

לחזור לקציר, זה תמיד לקיים דיאלוג בין בית ילדותנו לבית בו אנחנו חיים בבגרותנו, ולחשוב עד כמה הרחקנו, האם כעת נוכל לשוב ולהתפייס?

חשבתי שאת זיכרון נופי הילדות והנעורים של קציר, לעומת הוויית נופי בגרותה, אני גם מכיר מהשיר הנפלא,

לא אשכח את הפעם הראשונה שקראתי את <mark>קציר</mark>. חול המועד פסח 2020, סגר ראשון, אני יושב במרפסת, מעלי השמים תכולים כאילו "מנקה חלונות צחצח אותם היטב-היטב", שמש ניסן, רוח מלטפת, חורשות הכבשים הירוקים של הכרמל מזמינות מאי פעם אך אין מי שיפקוד אותן. אני רכון על עותק מנומש של "סוגרים את הים" שהתגלגל בבית, ורואה דרכו עולם אחר. התיאורים הצבעוניים של חיפה, הכרמל הבלתי נראה, הים השוקק, השקיעות ששורפות את השמיים, ה

בשורות הראשונות של הספר <mark>יהודית קציר</mark> פורסת את כל הקלפים על השולחן. הגיבורים – ריבי שנהר ויגאל ליברמן, העלילה – סיפור אהבתם העוצמתי, וגם את הסוף יהודית חושפת כבר בשורות הראשונות.

הרומן הראשון של <mark>יהודית קציר</mark> (קדם לו "סוגרים את הים" שהוא אסופה של נובלות) נכתב מנקודת מבט רטרוספקטיבית של ריבי על סיפור אהבתה ליגאל המבוגר ממנה בשני עשורים. סיפור אהבה גדול, קשה, מכאיב, כמו רוב סיפורי האהבה. "בהתחלה אינה