האם אפשר להתגעגע לעיר שלא היית בה מעולם? ויתרה מזו, לעיר שאינה קיימת כלל, אלא בין דפיו של ספר? בכל פעם שאני קורא את "אהבה בימי כולרה" אני נתקף געגועים עזים לעיר הזו, עלומת השם, שאולי מבוססת (ואולי לא) על העיר הקולומביאנית קרטחנה, עיר שבה "ארבע מאות שנה לא קרה כלום חוץ מהזדקנוּת איטית בין עלי דפנה נבולים וביצות מרקיבות", עיר קריבית וטרופית שבה החום טורף את החושים וסערות הקיץ מציפות את הרחובות, עיר של פליטים ומהגרים וצאצאי עבדים וגנרלים ואצילים אירופיים שירדו מגדולתם - ובעצם העיר כולה אינה אלא יורדת כל העת מגדולתה, וכל כולה פאר הולך ומתבלה, הולך ומתפורר ומרקיב. אולי בגלל שאנחנו גרים כאן בארץ שבה כל הזמן קורים דברים, שבה כל מהדורת חדשות מביאה התפתחויות חשובות או מדאיגות, יש קסם מיוחד בתחושה הזו של עיר שקפאה בזמן וכלום לא קורה בה (כמובן, קורה בה הרבה, והאירועים מרתקים ומסעירים; אבל הדימוי חשוב יותר מהמציאות).
סיפור האהבה המלנכולי והיפהפה הנפרש לאיטו בין פרמינה דאסה לפלורנטינו אריסה (אשר אינו דורך, אגב, על במת הסיפור עד עמוד 57), ולא פחות מכך, סיפור האהבה השונה מאוד בין פרמינה דאסה לבעלה חובנאל אורבּינו, הוא רק מסווה או מסכה: הגיבורה האמיתית של הסיפור היא העיר המתבוססת בנוזליה, העיר שמארקס מתאר לנו בפרטי פרטים לא רק את צבעיה ומראותיה וקולותיה, אלא גם את שלל הריחות השונים שלה: ריח גשם וריח זיעה וריח צואה וריח גוף וריח מזון וריח פרחים טרופיים וריח בשמים צרפתיים מהמאה התשע-עשרה. בכך הוא מזכיר את ויקרם סת ואת בראהמפור שלו, או את דנציג המיתית של גינטר גראס.
מארקס הוא אמן הסיפור, והוא יודע לספר גם סיפור פשוט (פשוט רק לכאורה, כמובן) באופן כזה שכל תפנית בעלילה היא מפתיעה ורעננה, וגם חריגות מקו העלילה (כמו סיפורים של דמויות משנה) שובות את הלב בעושר הפרטים שלהן, שאינו מכביד על הקריאה אלא רק מגביר את העונג.
במשך שנים חשבתי ש"מאה שנות בדידות" הוא יצירת המופת של מארקס, ו"אהבה בימי כולרה" הוא ניסיון לא מוצלח לשחזר את ההצלחה של הקודם. אבל היום, אחרי שקראתי את שני הספרים כמה פעמים, אני כבר לא משוכנע שזה כך. בהחלט יכול להיות שהרומן הגדול של מארקס הוא דווקא הספר הזה.
וחייבים, אבל פשוט חייבים, לומר מילה טובה על התרגום הנפלא של מלצר ופורת, שעושה בית ספר וגם אוניברסיטה לשלל המתרגמים החובבנים שמושלים היום בכיפה. ככה צריך לתרגם, רבותי, ככה צריך לכתוב בעברית. מתרגם צריך לכתוב עוד יותר יפה מאשר סופר, ואמציה פורת הוא מיחידי הסגולה שיכולים לעמוד באתגר. התרגום שלו נקרא כמו ספר מקור, כאילו כתב אותו מארקס בעברית, ואין מחמאה גדולה מזו למתרגם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
