• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אוסטרליץ

אוסטרליץ

מאת וו.ג. זבאלד

הביקורת של omers

תמונה של omers
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אוסטרליץ

אוסטרליץ

מאת וו.ג. זבאלד

הביקורת של omers

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של omers
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ליברל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי”

2/7
ביקורות על אוסטרליץ
הבאה
עמית לנדאו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

תמיד אמרו לי שאני איטי.אני לא יודע מתי זה מתחיל בדיוק, שאנשים מתחלקים ל"איטיים" ול"מהירים", אבל זה קרה מתישהו בילדות. תמיד אכלתי לאט, איטי בצורה חולנית אפילו. הייתי נשאר בשולחן שעתיים עד שכולם סיימו. תמיד סיימתי אחרון, ופעם נתקעתי על שניצל תירס שלוש שעות (בעיקר כי אבא שלי החליט לעשות "אהבה קשוחה" ולא נתן לי לזוז מהשולחן עד שסיימתי את השניצל). אבל לא רק אכלתי לאט, כל ההתנהלות שלי היא איטית. תמיד הלכתי לאט, פעלתי לאט. תמיד העדפתי "לאט ומדויק" מאשר "מהיר ומבולגן".

הספרים של זבאלד איטיים, אפילו בשבילי. פתאום ספר של 200 עמודים שאפשר לסיים ביום, נמרח אצלי לשבוע שלם. פשוט כי זאת הכתיבה של זבאלד. כתיבה עגמומית במיוחד שמשרה מין לאות כזאתי על הקורא. ועדיין, נהנתי מהספר. כי זבאלד כותב כתיבה אישית כל כך, שהגבולות בין מציאות לדמיון מתערפלים ומטשטשים. בשלב מסוים לא ידעתי מה אמת ומה לא, האם המספר הוא זבאלד, האם באמת קיים כזה מישהו אוסטרליץ?
אוסטרליץ, גיבור הספר, נשלח בהיותו בן חמש לאנגליה במשלוח הילדים שיצא מפראג. דרך שיחות שמתנהלות בין אוסטרליץ לבין המספר, נפרס לפנינו סיפור חייו של אוסטרליץ, שבהיותו בפנימייה, הוריו המאמצים מתים ומנהל הפנימייה מגלה לו את שמו האמיתי-ז'אק אוסטרליץ. אוסטרליץ מתחיל לאט לאט לחקור את עברו, מגיע לפראג ופוגש את האומנת שלו לשעבר שהייתה גם שכנתו. הוא מגלה על עברו היהודי, והולך בעקבות אמו שהגיע לטרזין וטרייזנשטט, וכן בעקבות אביו שהיה בפריז ולאחר מכן נשלח למחנה בדרום צרפת. השיחות האינטימיות בין אוסטרליץ למספר יוצרות אווירה אינטימית, שמערימה על הקורא לחשוב שמדובר בסיפור אמיתי. השילוב יחד עם תמונות (שנראות אמיתיות ולכן אני משאר שהן אמיתיות) מוסיף אף יותר לבלבול של הקורא. אבל זה חלק מין הקסם בספר הזה. זה אמת או לא, למי אכפת. בשיטוט באינטרנט מצאתי שהספר עצמו אינו אמיתי, וזבאלד כתב את הספר בעקבות תוכנית שראה בבי.בי.סי על משלוח הילדים לאנגליה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אודי
אודי
תמונה של מירית
מירית
תמונה של פֶּפֶּר
פֶּפֶּר
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
תמונה של סבא - רץ
סבא - רץ
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
11קוראים|גיל ממוצע57|64%נשים

על המבקר

תמונה של omers

omers

ותיק
חבר מזה 13 שנים
123 ביקורות•9 נבחרות•1,232 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•ספרות מקורית
תמונה של omers
omers
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות123
ביקורות נבחרות9
לייקים שקיבל1,232
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת89ספרות קלאסית12ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

3 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
אהבתי. גם אני בילדותי הייתי איטי במטבח. לא באכילה (באכילה דווקא הייתי די מהיר) אלא אחרי האוכל, הייתי לפעמים נרדם על השולחן ורק אלוהים יודע מתי הייתי מתעורר...
omers
omers•לפני 11 שנים
על ריצה אין מה לדבר איתי בכלל. את הבגרות בספורט עברתי רק כי המורה חיבב אותי וריחם עליי...
סבא - רץ
סבא - רץ •לפני 11 שנים

עומר - אהבתי - אני מאוד איטי - אבל בצורה מפתיעה ידעתי לעשות כמה דברים במהירות יוצאת דופן כמו הריצה.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של omers

כניעה

כניעה

מישל וולבק

אינני אדם פוליטי. אף פעם לא הייתי. הצבעתי בבחירות האחרונות רק כי,בעצם, חייבו אותי (אני וחברי לקורס, עומדים ,כמה הזוי, בתור לקלפי בבסיס, לובשים אפודים ועם נשקים, כי היינו בדיוק בשמירות). אני אפילו לא זוכר במי בחרתי, נראה לי בבוז'י, כי זה מה שאבא רצה, אז שיהיה. לא באמת משנה לי. פוליטיקה תמיד נתפסה אצלי כמשהו טרחני מעט, מיועד לאנשים זקנים יותר, לקשישי "הפרלמנט" שיושבים בספסל בגינה הציבורית, ומדברים על איך הנוער של היום הדרדר, איך ביבי הוא נוראי ובהתפרקות נוסטלגית איך פעם היה הכול יותר טוב, לכולם היו וערכים וכו'. פוליטיקה אף פעם לא הייתה בשבילי.

את "כניעה" רציתי לקרוא הרבה זמן. כששמעתי שמישל וולבק, שנחשב כסופר צרפתי נושך, שלא חוסך שבטו מאף אחד (אוי כמה אני שונא את הביטוי הזה, "לא חוסך שבטו", כל כך מיושן, מעניין אם בכלל מישהו יודע בימינו מה הפירוש המילולי בכלל) רציתי ישר לרוץ ולקנות. אבל איכשהו, לא יצא לי. קראתי את ה"פרומו", אם אפשר לקרוא לזה, של הספר שפרסמו ב"7 לילות", פרק אקראי מהספר שהביאו. רק עכשיו יצא לי להניח ידיי על הספר.

נראה לי שאין מישהו שלא שם לב לאסלאמיזציה של אירופה. כל אדם שהיה בשנים האחרונות שם לב להתרבות של הפרצופים הערביים בנוף האירופאי. לא עוד אירופאים לבני עור עם שיער בלונדי ועיניים בהירות, אלא אירופאי חדש עם עור שחום ושיער שחור. אני זוכר שהייתי בכיתה ב', בפעם הראשונה בחו"ל. טסנו לפריז, ליורודיסני. אני זוכר שהיינו מתחת לאייפל, המגדל העצום הזה בעיניי ילד בכיתה ב', מסביב גינות וירוק, הרבה תיירים. ומתחת לאייפל, מזרקה שהייתה מוקפת ביונים ובערביות מכוסות בבורקה שחורה, רק עיניים מציצות. משהו שעם הזמן התרבה בנוף האירופאי. אני לא אומר בהכרח שזה נורא ורע, זה פשוט המצב.

אני חושב שמה שהניע את וולבק לכתוב את "כניעה" היו הפרעות שקרו בפריז (לא זוכר תאריכים, אבל זוכר שזה היה בשנה האחרונה), עם ההתקפות על בתי הכנסת, הפיגועים והמחאות. בכנות, אפשר להבין את וולבק. הוא ראה איך עם השנים, בעקבות המדיניות של הממשלה שלו, העניקו זכויות של אזרחים לתושבים ממרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, מושבות צרפתיות לשעבר. וולבק מפחד, ובצדק, מאסלאמיזציה של צרפת, שאולי כבר יחסית קרתה.

וולבק מתאר עולם די מלחיץ, יש לומר, ליהודים שבנינו. הוא מעלה את השאלה ההיפותטי אבל מאוד סבירה, מה יקרה אם מוסלמי יעלה לשלטון בצרפת? איך יראו החיים בצרפת?
התמונה שוולבק מצייר די מעורפלת בעצם, ביחסה לאזרחים הנורמטיביים. הוא מתמקד בפרנסואה, פרופסור באוניברסיטת סורבון בפריז, שהקדיש את חייו לסופר הצרפתי בן המאה ה-19 שעונה לשם הויסנס (פעם ראשונה ששמעתי עליו, אומר ואתוודה). הכול מתנהל על מי מנוחות, פרנסואה מקבל משכורת נחמדה, כל שנה בודק את היצע הסטודנטיות ובוחר לו אחת שתשמש לו חברה לשנה הקרובה, אוכל מאכלי גורמה, ובקיצור מבלה חיי רווק פשוטים. ואז עולה לשלטון מוחמד בן עבס, מוסלמי שכעת מכהן כנשיא. נאמר לפרנסואה ששירותיו באוניברסיטה לא נחוצים יותר. אוניברסיטת סורבון, ובעצם צרפת, עוברת תהליך של אלסאמיזציה. מעתה כל המורים צריכים להיות מוסלמים, נשים יתלבשו יותר צנוע, גבר יכול לקחת לו עד 4 נשים בהתאם לחוקי האסלאם. בן עבס פועל כדי להפוך את האיחוד האירופי למשהו ים תיכוני, וכעת מדינות כמו מרוקו,אלג'יריה,מצרים ואפילו לבנון וסוריה מיועדות להצטרף לאיחוד הזה, ואפילו מועלית ההשערה שבן עבס יעמוד בראשות האיחוד הים תיכוני הזה, כמו אוגוסטוס קיסר האימפריה הרומית.
בסוף, פרנסואה בעצם נכנע לצרפת החדשה, מתאסלם וממשיך ללמד באוניברסיטה.

לא סתם הספר נקרא "כניעה". וולבק מנסה, ודי מצליח לצייר בצורה בהירה, את כוחם של המוסלמים באירופה, ומה יקרה אם וכאשר מוסלמי ייבחר לראשות צרפת. הרי צריך רק להסתכל על המספרים הדמוגרפיים, שמספרם של המוסלמים בצרפת ובאירופה עולה כל הזמן, ויש לקחת בחשבון את קצב הילודה הגבוה שלהם (בהשוואה לאירופאים שמבחינתם ילד אחד זה די והותר).
יכול להיות שוולבק הוא רואה שחורות. לדעתו, האירופאים כרו לעצמם בור, עם מדיניות ההגירה הקלה שלהם, ועכשיו אין להם איך לצאת מזה מבלי להיראות "לא הומניות". לאורך הספר שוזר וולבק פילוסופיות ופלפולים למיניהם, שדי מכבידים על קריאת הספר, אבל ככה זה בספרים של וולבק.

הגעתי לספר עם ציפיות יחסית גבוהות, אבל הסופר הנושך שקיוויתי לו ושהכרתי, כנראה הזדקן קמעה, כי הספר לא היה נושך במיוחד אלא בעיקר קודר, על צרפת בה אדם צריך להיכנע כדי להמשיך לשרוד.

לפני 10 שנים•omers
אייכמן בירושלים

אייכמן בירושלים

חנה ארנדט

את "אייכמן בירושלים" קניתי אחרי מין צירוף מקרים כזה שהחלטתי שלא ייתכן בצירוף מקרים, שהיקום מנסה להגיד לי משהו. זה היה ביום השואה בשנה שעברה, כשבשיעור חינוך המחנכת שלי זרקה כלאחר יד את המושג "הבנליות של הרוע" בשילוב עם שמה של חנה ארנדט. הסתקרנתי. באותו יום חזרתי הביתה, פתחתיי טלוויזיה ובדיוק שודר סרט על חנה ארנדט. טוב, אמרתי, מתחיל להיות חשוד. ואז נסעתי לקניון, ומה אם לא "אייכמן בירושלים" ניבט אליי ישר מהמדף הראשי. טוב, החלטתי, כנראה שמישהו שמה למעלה ממש רוצה שאני אקרא את הספר.

"אייכמן בירושלים" נח על המדף שלי הרבה זמן, כמו שחישבתם. תמיד האמנתי שלכל ספר יש טיימינג מתאים. מהו הטיימינג? מי יודע. בשישי טסתי לגיחה קצרצרה לברלין, בניסיון נואש לשכוח את העובדה שיש לי להעביר שנתיים וחצי בצפת, אני ומכשירי אלקטרוניקה מתחת לאדמה (בהחלט סרט אימה). הגעתי ממש בחיפזון (נסיעה של חמש שעות), והכנתי את המזוודה במהירות. פשוט חטפתי ספר מהמדף, ובמקרה או לא במקרה, זה היה "אייכמן בירושלים".
כמה סימבולי לטוס לברלין ולקרוא את "אייכמן בירושלים", למרות שלעיתים זעתי באי נוחות כשקראתי את הספר, במיוחד בטיסה לברלין כשישב לידי גרמני טיפוסי. המחשבה היחידה שעברה לי בראש זה "יכול להיות שהוא מכיר את התמונה הענקית של אייכמן שבכריכה?".לא הכי נעים. אחת מהנוסעות שישבה מאחורי, תוך כדי שקמה ללכת לשירותים, שמה לב לתמונה הענקית ואמרה לי
"אתה קורא את אייכמן בירושלים בשביל הפאן?"
"כן"
"רוצה שאני אגלה לך את הסוף?"
"הוא מת,לא?"

בכל מקרה,אחזור לספר עצמו. "אייכמן בירושלים" הוא דו"ח,וכדו"ח בנוגע למשפט הוא נותן חומר רקע, וסקירה בנוגע למשפט עצמו-הנאשם,עדויות,ראיות וגזר דין. חנה ארנדט כותבת בצורה מרתקת כל כך, שהיו מקרים שחזרתי על פסקות שלמות. ארנדט טוענת שאייכמן הוא "בנלי", כלומר שאין בו כל דבר יוצא דופן. הוא אינו מפלצת,לא, הוא סתם אדם. ופה,לדעתה, נעוצה הסכנה הראשית. כי אם כל אדם יכול להיות אחראי לרצח המונים,מה יהיה על המין האנושי? תחזית אפורה בהחלט. אייכמן טוען שהוא רק מילא פקודות, היה בורג קטן במערכת ועוד כל מיני ניסיונות התחמקות, שארנדט מבטלת באומרה שאם כולנו נעשה מעשה נפשע, למשל רצח, האם זה הופך אותנו ללא אשמים כי כולם עשו את זה?
אבל בעצם, החלק המהותי של הדוח הוא העלאת השאלות המוסריות והמהותיות בנוגע לטיבו של האדם, שאלות שעלו לארנדט במהלך המשפט מקריאת תמלילי החקירה של אייכמן ומקריאת תמלילי המשפט. היא אומרת שאייכמן לעתים מתנהג כטיפש גמור, שהוא חוטא למליצות גבוהות ולרגעים אבסורדים לחלוטין- למשל הוא מתלונן לפני פקח לס, השוטר שחקר אותו, שזו לא אשמתו שלא העלו אותו מעבר לדרגתו. כאילו השוטר אמור להשתתף בצערו על כך. היא מבקרת את אייכמן, שנראה לעיתים כחוזר על משפטים ששמע מאנשים אחרים, כמנסה להיראות יומרני ומתוחכם למרות שבפועל הוא לא. כשהוא נתלה, גם במילותיו האחרונות הוא חוטא למליצות יומרניות, לרגעי "התעלות".
הספר בעיקר עושה סדר במנגנון הרייך השלישי, הביורוקרטיה הסבוכה שבו על כל משרדיה ותתי משרדיה. ארנדט אפילו מקדישה פרקים לכל המדינות באירופה מהן גורשו יהודים, וחידשה לי כמה דברים שלא ידעתי עדיין.
הספר של ארנדט עורר סערה, בעיקר מעצם העובדה שהיא לא רואה בראשי היהודים,היודנראט, טלית שכולה תכלת כפי שראו בה באותה תקופה. היא רואה בהם דמויות שנויות במחלוקת, מצד אחד אנשים שניסו להציל את עמם כמה שאפשר, אבל מצד שני הם שיתפו פעולה עם הנאצים ובמדינות מסוימות שלחו "סתם יהודים" על פני קרובי משפחה ועשירים, כאילו להם יש יותר זכות לחיות.

קשה ללכת בברלין מבלי להרגיש את הניגודיות הגדולה בעיר.מזרח למערב, קדמה לעבר, זכרון השואה לבין זכרון העם הגרמני. האנדרטה לזכרון השואה, שנמצאת במקום מרכזי במיוחד בברלין (קרוב לשער ברנדנבורג),נראית כגושי אבן גדולים בצבע אפור, בגבהים שונים, שיוצרים יחד חלקה גדולה. קשה להתעלם מהדמיון החיצוני, הכל כך מזכיר בית קברות. החלטה משונה, ונועזת מאוד, לשים באמצע העיר, בשטח די גדול (ומשער בעיר,שכמו בכל עיר גדולה, יש מצוקת מגורים) מאות אבנים גדולות שמשמשות כאנדרטת בית קברות. הגרמנים בעצם לא רוצים לשכוח, ומשיחות שהיו לי עם בני נוער גרמנים, הם לומדים הכול בשיעורי ההיסטוריה, יותר מאיתנו אפילו. אבל תחושת האשמה הקולקטיבית, שמוזכרת בספרה של ארנדט, נעלמת ובצדק (לדעתי). אף פעם לא דגלתי ב"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה". היינו גם בוילה ואנזה, המקום בו בוצע התיאום בין כל משרדי הרייך השונים, ובה גם אייכמן היה ושימש בעיקר בתור גזבר. הוא אף פעם לא היה "דג גדול" לטענת ארנדט.

הלוואי שכל תלמיד בישראל היה קורא את הספר הזה במסגרת לימודי ההיסטוריה. אבל מניסיון אישי אני יודע שזה לא יקרה. המורה שלי להיסטוריה (שבמקרה הייתה גם המנהלת של בית הספר), תמיד הייתה בחיפזון, מיהרה, "הזמן קצר והמלאכה מרובה" היה משפט שגור אצלה. לא באשמתה, תמיד התבטלו שיעורים, נפלו בלתמים ומשום מה משרד החינוך החליט שמספיקות שעתיים שבועיות ללימודי היסטוריה, על כל 250 העמודים שצריך לשנן. היא ניסתה, כמה שאפשר, לנסות להרחיב לנו אופקים, אבל רוב הפעמים זה הסתכם ב"תקראו אחר כך בזמנכם הפנוי". וכולנו יודעים מה בני הנוער האמיתיים עושים בזמנם הפנוי. וזה לא לקרוא.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•omers
קריאת רשות

קריאת רשות

ויסלבה שימבורסקה

וכרגיל, האביב מגיע ואתו החום הישראלי שגורם לי תמיד לרצות לברוח לקוטב הצפוני. ועם האביב וחודש מאי מגיע היום הולדת שלי, וכמסורת יום ההולדת שלי, הלכתי לקנות לעצמי ספר (כאילו אני צריך יום הולדת בשביל לעשות את זה..). הסתכלתי על הספרים שמוצעים כ"רבי מכר" וכל שאר הספרים שבמבצעים. אבל אף אחד מהם לא קסם לי. אחדים קראתי, אחדים נראו לי מעניינים, אבל לא ברמה שאני מעוניין שיהיו אצלי. ואז נזכרתי בשימבורסקה. אני בדרך כלל לא מחובבי השירה. בשיעורי הספרות היא תמיד נתפסה לי כטרחנית כזו, אף פעם אהבתי את השימושים בחריזות,חזרות,אנלוגיות ואלגוריות. ובגלל זה תמיד העדפתי את הפרוזה, שאומרת את מחשבותיה בבירור. אבל לשימבורסקה יש פינה בלב אצלי, וברגע שראיתי את הספר נח לו במדף (גבוה במיוחד, לא לאנשים נמוכים יחסית כמוני), החלטתי שזו המתנה שלי ליום הולדת, לעצמי.

שימבורסקה היא גאונה. נקודה. היא מצליחה להפוך משהו שהיה יכול להיות טרחני במיוחד ואפילו משעמם, לספר שלנצח ינוח לי ליד המיטה. הבחנות דקות של משוררת, שקוראת מכל מה שבא לידה- החל מביוגרפיות על דמויות מפורסמות, ועד ספרי היסטוריה,מדע ואפילו עלונים,ספרי הדרכה ולוח שנה. מי אם לא שימבורסקה היה יכול להפוך את הרשמים האלו למעניינים כל כך?
והשאלה שמרחפת מעל הכול, השאלה שמהדהדת בדבריה של שימבורסקה-"מה ראוי לכתוב עליו?"
כי בסופו של דבר, אדם מן המניין היה יכול לומר "האם יאה לוילסבה שימבורסקה,זוכת פרס נובל לספרות, לכתוב על רשמיה ממדריך ליוגה?האם היא לא צריכה להקדיש את זמנה לכתיבה משמעותית יותר?"
ובגלל זה,לכאורה,הספר נקרא "קריאת רשות".כלומר, בשונה מ"קריאת חובה". אבל מהי קריאת החובה ומהי קריאת הרשות, בתור קוראים אנו לא יודעים. כי לטעמי, הספר הזה הוא לחלוטין קריאת חובה.

שימבורסקה, ברשמיה על החיים, מצליחה לאשש את הטענה שאפילו החיים הבנלים, החיים השגרתיים שלכאורה נתפסים כחיים משעממים וריקים מתוכן, החיים שכולנו חיים-עבודה חתונה משפחה ילדים, הם חיים מעניינים בזכות עצמם, אם רק נדע לשים לב לדברים הקטנים בחיים. מה שהופך את הספר,או יותר נכון את הסופרת משוררת, לאהוב כל כך הוא הכתיבה נטולת ה"ספרותיות". בלי סופרלטיבים, בלי אמצעי חריזה ואמצעים ספרותיים שיזכירו לכולנו שיעורי ספרות. כתיבה נוגה ואישית, כמו שיחה עם חבר, בין המשוררת אלינו. אפשר לדמיין את השיחה, חבר מספר לי על ספר שהוא קרא לאחרונה.

ובפעם הבאה שאתבכיין ואתמרמר על החיים, על כמה שבא לי הביתה, שנמאס לי מהחוסר פרטיות, מזה שאומרים לי מה לעשות, מכן המפקד ולא המפקד, מהחומר המשעמם, מהתפקיד המעיק שמחכה לי, מחוסר השינה,מהשמירות, מהניקיונות, מהייאוש הגדול והגעגוע הכואב לחופש, ליכולת לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה בלי שיכתיבו לי, אז, בנקודה ההיא, אזכר בספר הזה, בשימבורסקה, שיכולה למצוא גוונים בכל דבר, שיכולה למצוא את הטוב, וגם את הרע, אבל יודעת להבליט בצורה משעשעת, צבעונית, וברוב המקרים שמחה, את האירועים שבחיינו.

לפני 11 שנים•omers
החוחית

החוחית

דונה טארט

אני נוטה לשקר. אולי כולנו כאלה, נוטים לשקר. פה ושם, אף פעם לא שקרים גדולים. לא שקרים עצומים, שקרים לבנים כאלו, כדי לא לפגוע באנשים. אני ואח שלי, כשהיינו קטנים, ולא רצינו לסיים לאכול, היינו זורקים את האוכל שנשאר מהחלון לחתולים למטה, כדי שאמא לא תראה את השאריות בפח. כשהייתה שואלת אותנו איך היה אוכל, היינו תמיד אומרים "טעים". או אם היא הייתה שואלת מה אכלתי, ובעצם אכלתי סנדוויץ' עם שוקולד, או קורנפלקס עם חלב, למרות שידעתי שזה יכעיס אותה, אז הייתי בוחר להגיד "קוסקוס וקציצות". או כשלא מתחשק לי לצאת, אבל החברים כן רוצים, אז אני ממציא תירוץ כמו "קבעתי כבר עם אמא ללכת לקניון" או משהו בסגנון. לא באמת שקרים, שקרים קטנים, שקרים נוחים. שקרים כדי שאנשים לא יפגעו, אבל זה מטפטף, מתחיל בקטן, ואולי זה ימשיך ויגדל? פתאום אתחיל לשקר לאנשים בנוגע לגיל שלי (כמו הבן זוג של אמא שלי, שלמרות שהוא בן 60 הוא מתעקש להגיד לאנשים שהוא בן 45, מין הכחשה כזאתי בנוגע לגיל, פחות שקר) ובנוגע למקצוע שלי, בנוגע למוצא שלי ולאיפה אני גר. ואולי אני סתם פרנואידי.

תיאו דקר הוא ילד ניו יורקי. חי עם אמא שלו אחרי שאבא שלו נעלם (אבא אלכוהולי יש לציין), באווירה ניו יורקית לחלוטין- עשירון עליון (למרות שהם בקשיים) שכולל ללכת למסעדות לבראנצ'ים, ישיבות בבתי קפה וגיחות למוזיאון. בקיצור, מה שתמיד חלמתי (אני צריך להתחנן למשפחה שלי כדי שמישהו יסכים ללכת איתי לאיזה הצגה של "המלט" או להפקה החדשה של "מקבת",שלצערי בסוף לא הלכתי). מאוד מתוחכמים, אינטלקטואלים לחלוטין, תיאו ואמא שלו. יש ביניהם קשר, מין טלפתיה, קשר שהוא יותר מקשר דם, קשר שמתעלה מעל זה, כאילו אם הוא לא היה הבן שלה הוא היה יכול להיות התאום הזהה שלה. ואז ביום אחד הכול משתנה, כשתיאו ואמא שלו הולכים למוזיאון המטרופוליטן ומתבצע פיצוץ. תיאו שורד, אמא שלו נהרגה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את זה היה השיר של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל "הטרוריסט,הוא צופה"
הפצצה תתפוצץ כבר באחת ועשרים בצהריים.
כעת רק אחת ושש-עשרה.
אחדים עוד יספיקו להכנס,
אחדים לצאת.

הטרוריסט כבר חצה את הרחוב אל הצד השני.
המרחק הזה מגן עליו מכל רע
ואיזו תצפית, כמו בקולנוע:

אשה במקטורן צהוב, היא נכנסת.
גבר במשקפיים כהים, הוא יוצא.
בחורים בג'ינס, הם משוחחים.
אחת ושבע-עשרה דקות וארבע שניות.
הנמוך הזה, הוא בר מזל ועולה על קטנוע,
ואילו הגבוה נכנס פנימה.

אחת ושבע-עשרה וארבעים שניות.
נערה, היא פוסעת וסרט ירוק בשערה.
אך אוטובוס מסתיר אותה פתאום.

אחת ושמונה-עשרה.
הנערה כבר איננה.
האם היתה טפשה ונכנסה, או לא.
את זה נראה, כשיתחילו לפנות.

אחת ותשע-עשרה.
איש, משום מה , לא נכנס.
לעמת זאת, אחד שמן וקרח יוצא.
כאלו מחפש דבר מה בכיסים
הוא חוזר באחת ועשרים פחות עשר שניות
לקחת את כפפותיו האומללות.

עכשיו אחת ועשרים.
הזמן, איך שהוא זוחל.
אולי כבר כעת.
עוד לא כעת.
כן, כעת.
הפצצה, היא מתפוצצת.

השרירות שבחיים, איך שברגע אחד הכול משתנה. אמא שלו לא הייתה חייבת ללכת לגלרייה כדי להציץ בפעם אחרונה על התמונה, אבל היא עשתה את זה. והיא נהרגה. בהריסות, תיאו מוצא את עצמו ליד איש זקן, ולטי, שמפציר בו לקחת את הטבעת שלו ולהביא אותה לשותף שלו, וכן מפציר בו לקחת את התמונה שהייתה לידו, אותה תמונה שתיאו ואמו ראו-תמונה של צייר הולנדי, תמונה קטנה ונדירה של חוחית. תיאו ניצל, ובגלל שהוא נותר ללא קרובי משפחה, הוא מוצא את עצמו בבית של חברו אנדי, חבר ילדות כזה, מהחברים שלא חייבים לשמור איתם על קשר כדי לדעת שהם תמיד יהיו שם בשבילך, אלו שבילית בבית שלהם שעות על גבי שעות, שאתה בעצמך מרגיש כבר בין בית בבית שלהם. אבל המשפחה של אנדי היא שונה, אינטלקטואלים עילאים ניו יורקים, מהסוג שהולך למועדון יאכטות, אוסף עתיקות, משתתף בפעולות צדקה והולך לנשפים. ואז אבא של תיאו מופיע, ומחליט לקחת אחריות עליו ולוקח איתו ללאס וגאס, להיות עם החברה שלו.

לא אמשיך לפרט, כדי לא להרוס את הספר המעולה הזה, שבצדק זכה בפרס פוליצר. אבל אומר רק שלאורך כל הספר, השקר של תיאו- העובדה שגנב את התמונה, שמהווה חוט מקשר בינו לבין אמו-הדבר האחרון שהם ראו ביחד, הרגע הזה שהם חוו שניהם, מתבוננים יחד בתמונה, מעריכים אותה, נהנים מהיופי שלה. השקר הזה מכביד על תיאו, שמרגע שהוא יוצא מהמוזיאון עם התמונה, מלווה אותו התמונה הזאתי כמו משקולת, כמו חפץ שהוא לא יודע מה לעשות איתו, והוא מתחיל להסתבך בשקרים, שקרים קטנים שגדלים וגדלים.

את הספר קראתי באנגלית, בשפת המקור (שפת האם שלי! סתם לא באמת), ונהנית במיוחד מהוירטואוזיות של השפה. דונה טארט יודעת לכתוב, והיא משתמשת במילים שכמעט ולא נתקלתי בהם, שמעניין לדעת איך תרגמו אותן לעברית. הספר באנגלית נקרא the goldfinch, שלקח לי זמן להבין שלא באמת קשור לזהב, אלא סוג של ציפור (אחרי 200 עמודים הבנתי את זה).
בקיצור, המתנה שלכם לעצמכם בפסח הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
The People Of Forever Are Not Afraid

The People Of Forever Are Not Afraid

Shani Boianjiu

אני זוכר את יום הגיוס. לילה לפני בקושי ישנתי, כל הזמן התהפכתי במיטה. ניסיתי להרגיע את עצמי מכל החששות, להגיד לעצמי-"מה יעזור לי לדאוג?זה ישנה משהו?". קמתי בשש, ואמא הכינה לי סנדוויץ', שיהיה לי לאחר כך. סנדוויץ' של בית שאחר כך גרם לי לדמוע. אבא היה בחו"ל, ואחי בצבא. הנסיעה לבקו"ם הייתה אפרורית, רק אני, אמא וחברה טובה (היחידה שעוד לא התגייסה). בכניסה נתתי את הצו גיוס שלי, ואחרי 30 דקות השם שלי הופיע על המסך. אני עדיין זוכר את התחושה הזאתי, העקצוצים, ההתהפכויות בבטן, הפחד המשתק הזה מהלא נודע. חיבוקים אחרונים, ועליתי לאוטובוס.ישבתי ליד החלון, ואחרי שכולם עלו נסענו 2 דקות ואז הגענו לבקו"ם. הורידו את כולנו, שמנו את התיקים במחסן ונכנסנו לתהליך המיון-חיסונים,דסקית,חוגר,צילומי שיניים,טביעות אצבעות ועוד כל מיני. בסוף הביאו לנו מדים ולקחו אותנו לאכול. ואז האוטובוס הגיע, עלינו וישר התחילו לתרגל איתנו.
"כשאני אומר תפתחו שעונים אתם עונים כן המפקד.בואו ננסה.תפתחו שעונים"
"כן המפקד"
"לא לא לא,אתם לוחשים.אתם אמורים לצעוק"
טוב הבנתם את הקטע.
אני זוכר שחשבתי מחשבה אחת-"מה עשיתי לעצמי,איפה אני?!".
אבל במבט לאחור אני יכול להגיד שהכול עובר. לא משנה כמה שרע, וכמה קשה, וכמה לא כיף לי, בסוף זה עובר. הטירונות עוברת, ומגיעים לקורס. וגם הקורס נגמר, ומגיעים לסדיר. זה המעגל בצה"ל.

שני בוינג'ו כתבה את אחד הספרים הטובים ביותר על צה"ל. לא עוד צה"ל של אחווה ורעות, לא צה"ל של לוחמים ו"אחריי", אלא צה"ל של תום, שעושה יומיות בקרייה ומבלה 12 שעות בלהסתכל על טלפון אדום שלעולם לא יצלצל. הצה"ל של יעל, אבישג וליה, שכל אחת משתנה,מתבגרת,"נאפית" (כמו שדודה שלי אמרה) למשהו אחר. כמו שאמרו אצלנו בקורס-"אתה נכנס יוסי ויוצא שמעון".ועושים דברים שלא אוהבים, ושכנראה בחיים לא היית עושה במסגרת אחרת. פתאום אתה מוצא את עצמך מנקה שירותים (בלי כפפות!), עושה ספונג'ות, אומר אחרי כל דבר "כן המפקד", ישן בחדרים רעועים עם מיטות חורקות ומקלחות מימי המנדט הבריטי, ופתאום לומד להעריך את הבית. ואתה עושה תפקידים שלא חשבת שתעשה- ליה שמוצאת את עצמה בחיל משטרה צבאית,עומדת במעברי הגבול ובודקת פלסטינאים שנכנסים לישראל כל יום מהגדה המערבית כדי לוודא שהם לא מחבלים (מה שאח שלי היה אמור לעשות במקור), ועדה לאירוע דקירה של חייל במעברי הגבול. ואם זאת אבישג, שמחליטה למצות את השירות הצבאי שלה והופכת ללוחמת קרקל, אבל מגלה שהמציאות לא זוהרת כמו שחשבה, ובמקום להילחם בפועל היא מתסכלת על מסך מחשב במשך 12 שעות, ואחר כך הולכת לשמירות. ויעל, שמשרתת כמדריכת נשק ואחרי הצבא טסה בעולם, כדי לגלות את עצמה מחדש.

אני יכול להמשיך ולספר פה שעות על החוויה הצהלית. על האוכל המזעזע, על המקלחות, על החוסר בפרטיות, על הנשק (שלא חשבתי שאחזיק), על הפקודות,הריצות,השכיבות סמיכה,ה"60 שניות פתחתם לי שני טורים מדוגמים מול החדר אוכל" ועל המד"סים. על הפטורים וחסרי הפטור, על שעות הט"ש, על הקורס המשעמם שמאשש אצלי את הידיעה שלעולם לא אעסוק במחשבים במהלך חיי, על שעות ההמתנה הארוכות בכיתה בחוסר מעש, על השמירות, הנקיונות, המסדרים והשלשות,ובעיקר על הניסיון הנואש לעלות על האוטובוס ביום חמישי, על התקווה חסרת הסיכוי "די אין מצב שאני אצליח לעלות עכשיו" ואז "הנה מגיע אוטובוס עכשיו לא משנה מה יהיה אני עולה עליו" ואז על הייאוש החוזר "די אין לי כוח אני לוקח מונית שירות לא אכפת לי כמה יעלה".ואפשר להמשיך עד מחר. אבל מיותר, עדיף שתקראו את הספר הזה. כמו ששני בוינג'ו כתבה על לקום בבוקר בצה"ל-"לקום כל בוקר זו טרגדיה,כמו להרוג את אמא שלך, או לאבד את הבתולין שלך לבחור שישכב איתך רק פעם אחת, ולהבין מה עשית בדיוק ברגע שאת פוקחת את העיניים" (תרגום חופשי שלי, במקור באנגלית).

שני בוינג'ו היא לחלוטין סיפור סינדרלה. היא קיבלה מלגה ללמוד ספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות הכי נחשבות בארצות הברית (לא סגור על השם), כתבה ספר על הצבא שסוכן ראה, הוציא לאור ותרגם לעשרות שפות.לא כולנו היינו רוצים את זה?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
מוזיאון הכניעה ללא תנאי

מוזיאון הכניעה ללא תנאי

דוברבקה אוגרשיץ'

לכולנו יש סוג של תדמית לגבי עצמנו. איך שאנחנו תופסים את עצמנו ומגדירים את עצמנו. גבר או אישה, יהודי או מוסלמי או נוצרי, דתי או חילוני, סטרייט או גיי וכו' וכו'. לגביי, חלק מההגדרה העצמית הייתה בתור תלמיד. כזה הייתי, 12 שנים, כלומר רוב שנות חיי. זה הפך לחלק ממי שאני. ואז הסתיימה שנת י"ב, ופתאום ניטל ממני חלק של הזהות שבי. כבר לא תלמיד, אלא חייל. לא עוד ספרי לימוד, מעכשיו מדי חאקי ונשק מציק. לא עוד "המורה" אלא "המפקד". היה שלום ספסל הלימודים, שלום לכם ראשי תיבות בלתי מובנים (סח"י,עלמ"ש,על"ב,כ"כ,גלח"ץ ועוד כל מיני ראשי תיבות מעיקים במיוחד).

ועכשיו תחשבו שלקחו לכם את המולדת.
טוב, אומר בכנות, שאף פעם לא הרגשתי ישראלי. תמיד לאורך השנים, שהיה לנו את השיעור הזה "מי אתה" והיינו צריכים להגדיר את עצמנו, תמיד הייתי שם ישראלי במקום האחרון. פשוט כי אני חושב שקשה לחיות פה. אני מבין את החשיבות של מדינת ישראל, ואני בעד מדינת ישראל,שלא תבינו לא נכון. אבל אני לא מעוניין במיוחד לחיות בה. מלבד המשפחה שלי, אין לי שום דבר שקושר אותי לפה. ובכלל, אני רוצה להאמין שמצפות לי גדולות יותר מאשר לנסוע כל יום לתל אביב ולהיתקע בפקקים של איילון. אבל זה רק אני. איש באמונתו יחיה וכל זה.
בכל מקרה, ועכשיו נגיד הייתם צריכים לצאת לגלות מהמדינה שלכם. כי המדינה שלכם מתפרקת, כולם נלחמים בכולם. בעצם, המולדת של הסופרת-יוגוסלביה, איננה עוד. אז האם זה משאיר אותה יוגוסלבית? או לחסרת מולדת בעצם?
וככה מטלטלת לה הסופרת בעולם-לברלין בעיקר,לאמריקה וגם לזגרב. מה עושה אדם בלי מולדת,לאן הוא הולך. הסופרת אומרת "כולנו מוזיאונים מהלכים". כי הזיכרונות הקטנים של כולנו-המוכר ההוא במכולת, הפלאפל שכולם היו אוכלים, זה מה שנזכור מהמולדת. לא את הדברים הגדולים-טקסי יום העצמאות (שתודו שכולנו לא באמת רואים).
לסופרת יש את מעגל הגולים שלה, שלכל אחד דרכים שונות להתמודד עם האובדן הזה. חלק מנסים לזכור כמה שיותר, מסתכלים באלבומי תמונות כל היום ומבכים על גורלם. יש את אלו שויתרו על המולדת ומנסים להיטמע במדינה החדשה שבחרו להם. ויש גם את אלו שנשארו ביוגוסלביה-בסראייבו המופצצת (אני יחסית בור בעניין המלחמה בבלקן,אבל אם זיכרוני אינו מטעני,המלחמה הייתה בין הסרבים לקרואטים בנוגע לשטחים למדינות שהם רצו להקים אחרי פירוק יוגוסלביה), נגד כל הסיכויים, לחיות בלי חימום,מים וחשמל ולהיאחז בקרקע כי זו המולדת שלהם.
ספר עם הרבה עומק ונקודות מבט על החיים, שנקרא בזמן נסיעות הלוך וחזור לבסיס במהלך שבוע עבודות רס"ר (כיף חיים,מה אומר) בזמן שאנשים מציקים באוטובוס ישבו לידי (ע"ע לדבר בטלפון כשכל האוטובוס שומע,או לשים לפטופ על הברכיים שכל הזמן נתקע בי).

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
נמסיס

נמסיס

פיליפ רות

כולם מכירים את זה. ילדים ומחלות הולכים ביחד יד ביד כמו שוקולד וקוקוס (נכתב בזמן אכילת כדור שוקולד). תמיד יוצא לי לשמוע חבורת נשים יושבות יחדיו, אם באוטובוס או במקרה כשאני עובר בגינה, וחצי מהשיחות ביניהן עוסקות בכמה שהילדים שלהם חולים, בתהיות מאיפה הם הפכו לחולים, האשמת הגננת שלא מטפחת את הגן או באמרה הפשוטה "כשילד אחד בא חולה לגן למחרת כולם חולים". תמיד ידעתי שזה ככה במקרה של כינים למשל (רק לכתוב את זה גורם לי להתגרד), או מחלות חום פשוטות כמו שפעת. מתברר שפעם זה היה גם בנוגע לפוליו.

לאלו חסרי השכלה רפואית או שלא חיו בזמן מגפת הפוליו, בקצרה, פוליו היא מחלת שיתוק ילדים שנגרמת מנגיף (וירוס) שמועבר בדרך כלל במגע עם צואה (לא,זה לא אומר שרק אם נוגעים בצואה נדבקים בזה, אבל תחשבו שמישהו הלך לשירותים ולא שטף ידיים,ואז החליט ללחוץ ידיים לכל בן אדם שפגש ברחוב). ובאמת, כדי למנוע את המחלה יש לשמור על היגיינה (וכמובן להתחסן!). הפוליו גורם לרוב רק למחלת חום שעוברת, אבל לפעמים גורם לשיתוק בגפיים, נכות לצמיתות ואפילו למוות. בארצות הברית של שנות החמישים, כשכל המדינה עסוקה במלחמה באירופה ובאוקיינוס השקט, הייתם מצפים שתהיה להם מנוחה. אז לא.

פיליפ רות אוהב לחזור לשורשים היהודיים שלו, ובעיקר לניוארק שבניו ג'רזי, לשכונה היהודית בה (שאולי גדל בה?). הוא מפליא בתיאורים שלו את החיים היהודיים, הבורגנות היהודית וההיסטריה שמאפיינת את היהודים (תודו שאנחנו מצטיינים בזה). באקי קנטור, צעיר בן 23 שמנהל במהלך הקיץ של 1944 את מגרש המשחקים בשכונה היהודית, לא ידע שיצטרך להתמודד עם לחצים של הורים מודאגים כשלקח על עצמו את התפקיד. אבל פתאום פרצה מגיפת הפוליו, וממנהל מגרש משחקים ומורה לחינוך גופני הוא מצא את עצמו משתתף בהלוויות של ילדים בני 12 ומתחיל לפקפק באלוהים שלו. באקי מתלבט הרבה מה לעשות, הוא מתייעץ עם רופא שיסביר לו על המחלה וככה יוכל להרגיע את ההורים, אבל כשמסתמנת אפשרות לברוח מהתפקיד למחנה קיץ מרוחק בה נמצאת ארוסתו, הוא קופץ על ההזדמנות (ומרגיש רע עם עצמו כל הזמן). אבל אפילו במחנה, שהוא חשב שבו סוף סוף הוא ימצא מנוחה ממגיפת הפוליו, מציץ ראשו המכוער של הפוליו. באקי מתחיל לחשוד בעצמו, אולי הוא הגורם למחלה (תצטרכו לקרוא כדי לגלות..).

כמו כל כותרת של ספר, לנצח אני מנסה לקשר בין משמעות הכותרת לספר עצמו."נמסיס" במקור פירושו אלת הריב והמדון, שידועה מהמיתולוגיה היוונית כאוהבת לחרחר ריבים בין אנשים,סתם בשביל הקטע. אבל המילה "נמסיס" מושאלת באנגלית ובעיקר פירושה אויב, ואפילו אויב מושבע. ועכשיו השאלה מיהו האויב המושבע?
מתבקש לומר המחלה,הפוליו, שאמריקאים ראו בא אויבת וניסו לטפל בה כמו במטרד. אבל בגלל שהספר מלא בניחוחות אתאיסטיים מצדו של באקי, אולי הכוונה היא לאלוהים?
באקי מאשים את אלוהים בדו פרצופיות, איך הוא יכול מצד אחד להיות רחום וחנון אבל מצד שני להמציא מחלה (אם נמשיך בקו החשיבה שאלוהים ברא הכול, מהפיל עד הזבוב) שגורמת לנכות ומוות של ילדים קטנים?
מדובר במראה חריג בנוף היהודי של 1944, יהודי שמעז להטיל ספק בעליונותו של אלוהים, שלא אומר "רק הוא שבשמיים מחליט ומכוון את הדברים" ודברים בסגנון "התוכנית האלוהית" וכו'. באקי מטיל ספק באלוהים הזה, ולאחר מכן מאשים לא רק את אלוהים אלא גם את עצמו בהפצת המחלה.

בקיצור, עוד ספר נפלא של פיליפ רות, שהדבר היחידי המעצבן בו הוא שכתוב "הספר האחרון של גדול הסופרים היהודים בני זמננו". כאילו פיליפ רות צריך את הנדבות שלנו, כאילו רק מעצם העובדה שכתוב "הסופר היהודי", רק מעצם יהדותו, אז מיליוני יהודים ירוצו לקנות את הספר, כי "תומכים אחד בשני", ולא בגלל שמדובר בספר טוב ומעולה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
ריקוד האדמה

ריקוד האדמה

הרוקי מורקמי

באחרית הדבר שמובאת בסוף הספר, מובא נאום שנשא מורקמי ובו הוא אמר שהוא נהנה לעתים להציב לעצמו מגבלות בסיפורים. למשל, בקובץ הסיפורים הנ"ל, שנכתב בעקבות רעידת אדמה בעיר קובה, לא מוזכרים אסונות הרעידה, הקורבנות. לא, אלא איך היא השפיעה על החיים של הסובבים.

מורקמי תמיד נוטה לכתיבה שהיא חצי ריאליסטית, חצי פנטסטית, וקשה לעתים להבין אם מה שהוא מספר קרה באמת או שמדובר בבדיה. ככה, בסיפור "תאילנד" (שהכי אהבתי) מספר מורקמי על דוקטור שטסה לכנס בתאילנד, ונתקלת בנהג ששולח אותה לקוראת חלומות, שמצליחה לקלוט במבט ראשון (ולמרות שהן לא דוברות אותה שפה) את הסוד שמסתירה הרופאה כבר שנים רבות. ובסיפור אחר, ממציא מורקמי את צפרדע-קון, שמציל יחד עם גבר אפרורי שעובד בבנק, את טוקיו מרעידת אדמה שתבוצע על ידי תולעת ענקית שבאדמה. וככה הכתיבה של מורקמי נעה בין מציאות לבדיה, בכתיבה מוזיקלית במיוחד.

אבל דבר אחד כן הפריע לי בספר. תמיד אני טורח לבדוק איך נקרא הספר בשפת המקור, רק כדי לוודא (אז לכל המתרגמים שמה, תדעו שמישהו עוקב אחריכם!). והספר קרוי באנגלית "after the quake", יענו "אחרי הרעידה". או אם נרצה להיות מעט פיוטיים אז "אחרי הרעש". אז איך תורגם הספר ל"ריקוד האדמה", שהוא שם יפה מאוד אני חייב לציין, אבל עדיין לא השם שבו קרוי הספר. מנקודת המבט שלי, סופר בוחר לספרו את השם, ויש סיבה לכך. מתרגם אמור להיצמד כמה שאפשר לשם שנתן הסופר, כדי שחלילה לא יאבד משהו בתרגום ותיפגע חווית הקריאה של הקורא. נכון, זה לא אסון תרגומי בסגנון "בדרך לחתונה עוצרים לוגאס" (כי למה לקרוא לסרט "ההנגאובר" כמו שכל שאר העולם קורא לו, ישראלים תמיד חייבים לחדש), אבל זה עדיין מעצבן.
מעניין מה מורקמי היה חושב על זה אם הוא היה מבין עברית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
בובאר ופקושה

בובאר ופקושה

גוסטב פלובר

עוד לא קראתי את פלובר. ובכלל, ספרות צרפתית קראתי בקושי. בדרך כלל אני משתדל להתעלם ממוצאו של הסופר, מה זה משנה, אתם אומרים. אבל במעבר על רשימת הספרים שקראתי (וזה הרבה), כמובן שהמוצא השליט ביותר הוא ארה"ב או אנגליה, ואחריו איטליה, גרמניה ובסוף מדשדשות להן צרפת וספרד (אה וגם פורטוגל, עם סאראמאגו המעייף שלה). אוי, חטא גדול חטאתי לצרפת.
ושלא תטעו, כן נתקלתי בספרים צרפתיים ואפילו ממתינה לי על המדף "מדאם בובארי", בשקט מופתי, כבר שנה וחצי כמעט. אבל אין, לא יוצא לי ובעיקר משהו עוצר אותי מלקרוא את פלובר יקירנו.

תקראו לי שטחי, אבל כשראיתי את הכריכה הזאתי, הלא מוסברת במקצת, קצת מלחיצה יש לומר, החלטתי שדי,וכמו שנפוליאון אמר (או איזה צרפתי אחר)-impossible c'est n'est pas francais-שבתרגום זה "לא אפשרי זה לא צרפתי". ולמרות שאני לא צרפתי (אבל עדיין עם ניחוחות אירופאים, או יותר נכון מזרח אירופאים) החלטתי לאמץ את הרוח הצרפתית, להתעלות על החשש והמורא ולקחת בשתי ידיים (תכלס ביד אחת, הספר הוא ספר קטן) ולגשת לפלובר.

אוי פלובר, אז "מדאם בובארי" זה לא (לא שאני אדע, כי עוד לא הגעתי לקרוא את חברתנו המשותפת). בובאר ופקושה הם צמד קרציות (כמו שמכנה אותם פלובר בסוף הספר באחרית הדבר). ואלוהים, כמה שהוא צודק. בובאר ופקושה הפריזאיים מאסו בחיי העיר, במירוץ העכברים הזה של עבודה-נישואים-מוות (ובטח יש איזה משהו באמצע) וכשנופלת בחלקו של בובאר ירושה מדוד שלו (שהוא בעצם אבא שלו אבל מתעקש שיקרא לו דוד כדי לא לפדח אותו בקשר אליו,ואפשר להבין אותו) הם מחליטים שניהם לפרוש אל הכפר ולחיות יחדיו. רק שזוג הקרציות האלו לא יודעים מנוחה, וכל הזמן שהם קיטרו כמה הם רוצים להגיע לכפר ולנוח, אז עד שהם הגיעו לכפר הם לא מפסיקים לזוז ולחפש עניין. קצת כמו סבתא שלי, שאפילו בחופשה באילת קמה ב5 בבוקר ומתלוננת שמשעמם לה, וכשמציעים לה לנוח ליד הבריכה היא אומרת "אבל זה משעמם!". ובקיצור, פקושה ובובאר הארורים מתחילים לקרוא הכול, כולל הכול-ביולוגיה,כימיה,פיזיקה,ספרות,חינוך,פוליטיקה,דת,ארכיאולוגיה,היסטוריה,פילוסופיה וכמעט כל תחום שקיים בעולם הזה. הם אפילו מתנסים בחקלאות (שתנחשו איך זה הסתדר להם) ובסוף הספר מאמצים שני ילדים ומחנכים אותם (ותנחשו גם כן איך זה הלך). בצער רב פלובר מת משבץ לפני סוף הספר, ואולי הספר הטרחני הזה גרם לו לשבץ!

כנראה שיש בספר הטרחני הזה איזה נמשל ומשל, מוסר השכל שבא ללמד שמוסיף דעת מוסיף מכאוב (זכרונות מהבגרות בתנ"ך), שלהיות חכם זה לא כזה משהו ושלפעמים כדאי להיות טיפש ולשמוח במה שיש לך. אבל מצד שני, פלובר נפטר לפני שסיים את הספר אז אי אפשר לדעת. וככה אחרי ספר של 300 עמודים נתקעים עם המחשבה-"רגע, אז אין פה שום מוסר השכל, שום רובד חבוי של תובנות?".
אולי כן, אולי לא. החלטה שלכם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers

ביקורות נוספות על "אוסטרליץ"

אוסטרליץ

אוסטרליץ

וו.ג. זבאלד

אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים?
וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד יומיים, שבוע לכל היותר.
וזה בסדר. גם אותי לא מעניין כהוא זה מצב חשבון הבנק שלה או הדליות ברגליים.
אבל אם כל הנוגעים בדבר מוּדעים לחוסר התוחלת שבשאלה, אז למה לעזאזל לשאול?

כי בינינו – מי שיש לו עבודה, מי שמבסוט בלימודים – השאלות האלה הן לא כלום מבחינתו. אבל מי שעוד לא יודע איפה ילמד בשנה הבאה, שאלה כזאת יכולה לערער אותו במידה ניכרת. ומי שכמוני לא עובד כרגע ולמעשה לא עושה כרגע שום דבר... טוב, אני לא ארגיש חסרת ערך (פשוט כי אני זקוקה נואשות לחופשה הזאת) אבל אדע בבירור שהשכנה החביבה שלי רואה בי חסרת ערך.
ומה שעוד יותר גרוע: אין לי תשובה הולמת לשאלה הזאת. כשמישהו שואל אותך בכניסה לגן איך בלימודים, הוא לא מעוניין בטרגדיות. הוא מצפה לשמוע "ברוך השם, זוועה", או "מסתדרים, מסתדרים". הוא לא רוצה לשמוע שנשרתי מהלימודים. (כן, גם אתם לא רוצים, אני יודעת.) הוא לא בנוי, בשעת צהריים כזאת, לידיעות כאלה. המבנה של שיחות חולין נועד לרפרוף קליל על פני השגרה, לא להודעות רציניות. הוא לא ערוך להתמודד עם משברים.
אז בדרך כלל אני מתחמקת. מחייכת חיוך מונה ליזה, אומרת "סיפור ארוך" (מה שמרמז שיש כאן איזה משהו גדול ואפל וצריך לשאול מישהו מתישהו מה הולך עם הבת הגדולה של אלה, נו, אתה יודע מי) והולכת הלאה. שונאת שונאת שונאת שיחות חולין.

בשבוע שעבר, בספרייה, נתקלתי במכרה מהיישוב. הייתי נוסעת איתה טרמפים פעם בשבוע בערך; אם כן, היא מכרה מדרג ב' ואני לא יכולה להסתפק בחיוך או בהנהון. צריך להגיד יפה שלום וממש לפתוח בשיחת חולין. נימוסים ארורים.
אני מחייכת, היא מחייכת; אני חושקת שיניים לקראת השאלה הקבועה, מוכנה למכה, ואז פתאום, "אז מה קראת לאחרונה?"

אני לא חושבת שאתם מבינים את גודל הבשורה. כבר שנים אני מדברת על החלפת שיחות חולין מהסוג המאוס במשפט הזה ממש: "אז איזה ספר טוב קראת לאחרונה?"
אני לא בררנית; אפשר לדבר על כל תחביב אחר, איזה שרק תרצו. רק למה לא לדבר על משהו שמשמח אותנו, לשם שינוי? מזמן לא פגשתי אדם שמדבר על העבודה שלו בעיניים בורקות. גם הסטודנט הממוצע לא יהיה נלהב לדבר על זה, בייחוד לא בתקופת מבחנים. איזה נושא נהדר לווריאציות! "אז מה קראת לאחרונה?"

הסתובבנו קצת בין המדפים, זורקות שמות והתרשמויות, מצביעות מדי פעם על ספר, כולי מלאת הקלה. ואז היא שלפה מהמדף את אוסטרליץ ואמרה לי שהוא ספר מדהים. פשוט מופלא. שאני מוכרחה לקרוא את זה.
מובן שלקחתי.

וכל כך רציתי לאהוב אותו. כל כל רציתי שהוא יהיה מדהים, פשוט מופלא. זה לא נראה הוגן, להשאיר את הביקורת הזאת בלי פאנץ' ליין.
אחר כך כבר לא רציתי לאהוב אותו. רק לסיים. לא דרישה מוגזמת.
אבל הוא נמרח לו ונמרח, מייגע, משמים, תיאורים מתמשכים פסאודו-פואטיים, נופים וארכיטקטורה וקרבות ופנימיות בריטיות ותחנות רכבות על שעוניהן והמסעדות הקטנות עם הטפטים המתקלפים ותקליטי הויניל, ופסקה אקראית במאמר המערכת בטיימס, ומשחקי רגבי, שגם אם חיי יהיו תלויים בזה לא אדע לומר מה עושים בהם בדיוק, ופסוק מתוך נבואת זעם של ישעיהו, ופודינג יורקשייר, ושטיח הרצפה במשרדו של רופא עיניים צ'כי בפאתי לונדון, כולם חולפים על פני בתהלוכה חסרת היגיון וכיוון, ואוסטרליץ עומד ומדבר לו, 274 עמודים, דיבור רציף, פסיקים בשפע, נקודות מדי פעם, בלי פואנטה אחת לרפואה.

לאחרונה הועלתה כאן מחדש הטענה העתיקה שזה לא בסדר לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימת לקרוא. ובכן, זו אינה ביקורת על הספר אוסטרליץ. זו ביקורת על שבעים ושלושה העמודים הראשונים שלו. הם ורק הם מַלאים ומשרים דיכאון וייאוש. משם והלאה אין לי מושג מה קורה. ייתכן ועוד שלוש עיזים איריות ואורלוגין גדול, עתיק, עם סדק במרכזו, מצטרפים, בין היתר, לתהלוכה חסרת הפשר לעיל. אני לא יודעת וגם לא אכפת לי.

_____________________________

העירו לי, ובצדק, שאולי שיחות חולין לא מספקות מידע הכרחי, אבל בכל זאת השואל מתעניין באמת, והעניין הוא אכפתי, והשמחה בשמחתי (או ההשתתפות בצערי) כנה לחלוטין. אני מסכימה - חלקית; עדיין אני טוענת שהשאלות עלולות לדרוך על יבלות, ואפשר לדבר על נושאים עליזים יותר. עבודה ולימודים וכו' הם דברים חשובים, אבל ממש לא הדברים החשובים היחידים בחיי. איך הולך הקטע ההוא בנסיך הקטן?

כאשר אתה מספר להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך אודות דברים שבמהוּת.
הם לא ישאלו: "מה צליל קולו? איזה משחקים אהובים עליו ביותר? האם הוא אוסף פרפרים?"
תחת זאת, ישאלו: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה כסף משׂתכר אביו?"
רק כך הם חשים שהם מכירים אותו.
אם תאמרו למבוגרים: "ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות, ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג", לא יוכלו לשָווֹת בעיניהם את הבית כלל.
יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מיליון פרנק", ואז יתפעלו: "או, איזה יופי!"

לפני 8 שנים•
★★★★★
•פֶּפֶּר
אוסטרליץ

אוסטרליץ

וו.ג. זבאלד

רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר בספר. הספר לוקח את הקורא לחוויה קלאוסטרופובית ומכבידה, אל תוך החללים הסגורים של האנונימיות והמחנק (תחנות רכבת, רכבות, מבצרים, ספריות אפלות, ושוב - תחנות רכבת, שפותחות את הסיפור וסוגרות אותו ושבות ומופיעות בו בנקודות מפתח), שהם גם החללים שבהם התרחשו המעשים האכזריים ביותר וקולות הקרבנות עדיין תלויים שם באוויר. אין אצל זבאלד אהבה, אין אצלו קנאה ושאר רגשות סוערים, אפילו אין כמעט אמפתיה בין הדמויות, למעט האדיבות הטבעית והחומלת שחשים מבוגרים בודדים זה כלפי זה. אבל מצד שני זה גם לא ספר של הרהורים פילוסופיים מנותקים, ממרומי מגדל השן: האווירה המחניקה והמעיקה בספר לא מאפשרת ריחוק כזה. הקורא נגרר בעל כורחו אחר המספר ואחר אוסטרליץ שלו עד הסוף, שאיננו סוף כלל.
צריך לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר גדול, בדרכו. וצריך גם להודות ליונתן ניראד על התרגום המשובח, שלוכד הרבה מרוח המקור הגרמני (וגם עולה הרבה על התרגום הבעייתי של "המהגרים"). לתרגם ספר כזה זו לא משימה טריוויאלית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליברל
אוסטרליץ

אוסטרליץ

וו.ג. זבאלד

"What was it that so darkened our world? I don't know, dear, I don't know...

מחר.. מיד כשנתעורר, אאחל לך אושר מקרב לב, וזה יהיה כאילו אני מאחלת למכונה שלא מכירים את המנגנון שלה פעולה חלקה. אתה לא יכול לומר לי.. למה אי אפשר להתקרב אליך?"

אוסטרליץ הוא ספר על הדחקה והמחיר הכבד מנשוא שהיא גובה מהאדם. שני ידידים שמכירים במקרה באולם המתנה של תחנת רכבת, נפגשים לאורך שנים בכמה ערים באירופה, מבקרים באתרים אורבנים שונים ומדברים, בעיקר על אדריכלות. לאט לאט נפתח הגיבור החיישן, ומגלה למספר את תולדות חייו העגומים. אחד מניצולי מבצע ה"קינדר-טרנספורט" שהציל עשרות אלפי ילדים יהודים ולא ארים אחרים מציפורני הנאצים, אוסטרליץ גדל אצל זוג חשוך ילדים, כומר שתקן ואשתו, בעיירה קטנה בווילס, כשעברו נמחק ממנו לחלוטין. האם אפשר לצאת בשלום מבחינה נפשית מתנאי גידול כאלה? על פי זבאלד- כנראה לא. למעשה, כבר בתמונה הראשונה של הספר הוא מדמה את הגיבור הממתין עם כמה אנשים בודדים נוספים באותה תחנת רכבת שנשטפת באפלת הדמדומים ל"אחרוני בניו של עם שהצטמק, שגורש ממולדתו או שאבד ואיננו, ומפני שרק הם שרדו מכל בני עמם, יש להם אותה ארשת אומללה כלחיות בגן החיות".
בתוך הכתיבה המרוחקת ומנוכרת מעט בפני עצמה, מבליחים כמה קטעים מטלטלים באמת (ביניהם אלה שצוטטו לעיל) בהם יוצא סוף סוף הכאב לאור והדברים נאמרים בישירות. שלא במקרה, הם נאמרים כאשר כבר מאוחר מדי- על סף המוות, או הפרידה הסופית. זה אינו ספר שואה שגרתי, ועם זאת הוא מדכא בדרכו שלו.
התרגום של יונתן ניראד יפה מאוד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו
אוסטרליץ

אוסטרליץ

וו.ג. זבאלד

חווית הקריאה באוסטרליץ התחלקה אצלי לשניים. החלק הראשון, הארוך יותר והפחות נעים, הוא קריאת הספר עצמו. זה חלק מייגע ובעיקר משעמם. מכיוון שבזמנו הספר עשה הרבה באז, חרגתי ממנהגי – להעיף לכל הרוחות ספרים שלא מתחברים אלי אחרי כמה עשרות עמודים – ובכל זאת סיימתי אותו, בעיקר כדי לקרוא מה כתבו עליו ולמה (זה עזר שהספר לא עבה במיוחד ויש בו הרבה תמונות...).

כאן בעצם מתחיל החלק השני, החלק השווה. מצאתי ניתוח שכתב על הספר דרור בורשטיין והניתוח מאלף, מעניין ומחכים. למעשה, הוא שיכנע אותי שאכן מדובר ביצירת מופת, כזו שהתוכן והצורה הם בלתי נפרדים וכו'. ולמרות זאת אין טעם לקרוא את הספר פעם שניה ושלישית – גם בקריאה נוספת הוא ישאר משעמם ומייגע. במילים אחרות, השיעמום שהוא משרה על הקורא הוא אחד מהאמצעים האומנותיים העיקריים שהופכים אותו ליצירת מופת, כלומר לשיעמום יש משמעות, ואלמלא היה כה משעמם לא היה ספר גדול. זו הסיבה שעם כל מופתיותו, אני ממליץ עליו רק לאלה שבעיניהם אומנות גדולה היא אומנות גדולה, ולא חייבת להסב הנאה, או לאלה מכם שצמים ביום כיפור, ועוונותיכם כה גדולים שהצום לבדו לא די לו לעינוי נפשכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיליו
אוסטרליץ

אוסטרליץ

וו.ג. זבאלד

לפעמים אני תוהה למה איורים אינם נפוצים בספרות שאינה ספרות ילדים. הרי כל קורא יודע שאפילו כל המילים שבעולם אינן יכולות לתאר רגע אחד של שנאה או אהבה, כעס, עצב או אושר גדול. המילים מתקרבות, מדגדגות, מקיפות בהילה אבל תמיד נותר פער, ולו זעיר שבזעירים.
ככל שמעמיקים לקרוא ומתאהבים יותר בספרות, כך גם מתחדדת ההבנה כמה כוחה דל בעצם. באופן מוזר אין הדבר פוגם בערכה, אדרבא. הספרים האהובים עלינו הם הרי הניסיונות המוצלחים ביותר למה שכבר הסכמנו שאינו ניתן לתאר.

"אוסטרליץ" מלא תמונות. ישנות, מרתקות, בשחור לבן. פרצופים של אנשים, מפות, ערים. האפקט מיידי והוא הולך ומתעצם עם הקריאה: אינטימיות נוצרת באופן כמעט אוטומטי. קצת כמו הקרבה שיש בין גבר ואישה שרק הכירו ושכבו, למשל, הם מכירים זה את זו כערום ועריה אבל הם בעצם עוד לא יודעים כלום. גם הפער הזה מככב ב"אוסטרילץ".
זה ספר מעולה כל כך כי זבאלד מצליח לפערים אלו דווקא מתוך חוסר ההתנגדות. אנחנו ישר נכנסים לעולמו של אותו אוסטרליץ, דווקא מתוך הזרות, כי הרי בסופו של דבר גם בין גבר ואישה שחיים 50 שנה יחדיו לעיתים זרות היא כל מה שיש. האינטימיות הזו מחלחלת, זו שמצליחה לתרגם משפטים ארוכים-מסורבלים לתופסים כל כך.

זבאלד מצליח לתפוס משהו בסיסי מאוד בצורה יפהיפיה כל כך מחווית הזיכרון והרגש האנושי. הוא לא עושה את זה בעזרת המילים, כי הסיפור במובן מסויים שטוח לחלוטין. הוא לא עושה זאת בעזרת התמונות. מתרחש איזשהו קסם, הרגע הטוב בספרות, כשהכתוב מצליח לתפוס משהו, למרות שלנו הקוראים בכלל אין מושג איך.

בשלב מסוים בעלילה מתואר כיצד אוסטרליץ לא יודע אם הוא חש מועקה כואבת נוראית או אושר גדול. כאילו שני הדברים קרובים זה לזה. כשסיימתי את הקריאה בספר הבנתי כמה הם אכן קרובים. לא ידעתי אם אני חשה נורא או דווקא אושר של הקלה. היה זה משהו גדול, וכנראה הוא הוא העניין הזה של הרגש האנושי. ולא חשוב בכלל כיצד אנו מכנים אותו בנקודת זמן כזו או אחת. שכן, בסופו של דבר, וגם זו נקודה חשובה של הספר, העניין הוא לא מה קורה. על אף שמאחורי הסיפור האישי של אוסטרליץ יש סיפור רחב, אולי סיפורה של המאה ה-20 כולה, הרי העלילה בספר היא מישור עם אופק בהיר, במובן הכמעט שלילי של המילה. פשוט משום שלא זה העניין. אלא האופן בו אני מספרים ומתרגמים לעצמנו את הסיפור ובהמשך את הזיכרון, או להבדיל - מדחיקים אותו מתודעתנו.

נדמה לי שבגלל זה גם לא אוסטרליץ הוא המספר, כביכול יש לספר גיבור אחר והוא האדם שמתווך בינינו לבין אוסטרליץ. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו עם סיום הקריאה היא מי האדם שמתווך בינינו לבין עצמו בבואנו לעולם. מקום טוב להתחיל לחפש תשובה הוא הספר של זבאלד. ספר יפהפה ונפלא. שהה זמן רב ברשימת הקריאה שלי. חששתי שהוא יהיה כבד מדי או ארוך, אבל הוא פשוט נהדר. מה שכן, הוא בהחלט משרה תחושה דכאונית ועגמומית קלה. אבל לפעמים זה פשוט מה שצריך, כדי להבין שגם העצב הזה יכול להיתרגם יום אחד לזיכרון של אושר גדול.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Malina
אוסטרליץ

אוסטרליץ

וו.ג. זבאלד

אני חושבת שראשית עלי להקדים ולומר שבבואי להמליץ על הספר הזה אני קצת נזהרת. זהו ספר למיטיבי לכת. מי שקורא אותו צריך להיות מוכן לכך שהספר הזה יתבע ממנו מאמץ, שבעיני הוא כדאי, אבל הוא אינו מבוטל.
אני רוצה להתייחס גם להיבטים הרגשיים שהספר הזה עורר בי וגם למחשבות שליוו אותו.
מבחינת התחושות, הספר הזה עורר בי תחושות של בדידות עמוקה, של היעדר תחושת שייכות מחד, וצורך נואש כמעט להשתייך מאידך, של ניכור ושל העדר נחמה וחמלה וחיבה ואהבה.
לגבי המחשבות שהוא מעורר: מלבד הסיפור של אוסטרליץ, הוא מעלה נושאים רבים שלכאורה אינם קשורים לסיפור המרכזי, כמו ארכיטקטורה, בפרט של מבצרים ותחנות רכבת ומבנים ציבוריים גדולים, ובבעלי חיים, בפרט עיסוק בגלגולי העש ובמיני ציפורים או סיפורו של ליאופולד השני שמלך בבלגיה. לעתים הוא מתייחס לקשר בין הדברים, אך על פי רב אינו עושה זאת ובכך מותיר את הניסיון למצוא את ההקבלות בידנו.
מעבר לכך, הדרך בה מסופר הסיפור, העובדה שקיימים שני מתווכים בסיפור, שכן המספר מביא את דבריו של אוסטרליץ בשם אומרם, כך שפעמים רבות מופיע הצירוף: "כך סיפר מקסימילין, אמרה ויירה" ואחר כך "אמרה לי ויירה, אמר אוסטרליץ". זה כמעט פורמט של דו"ח, שמקנה אמינות גבוהה ותחושה של ניטרליות לעובדות המובאות בו, אך גם תובע ממך תהליך של עיבוד והתייחסות אישית כדי לתת משמעות רחבה יותר ל"נתונים" שהובאו בפניך.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ככה ככה
דירוג
4.0
לפני 7 שנים

“"What was it that so darkened our world? I don't know, dear, I don't know... מחר.. מיד כשנתעורר,”