ביקורת ספרותית על אוסטרליץ מאת וו.ג. זבאלד
ספר מעולה

---

לפעמים אני תוהה למה איורים אינם נפוצים בספרות שאינה ספרות ילדים. הרי כל קורא יודע שאפילו כל המילים שבעולם אינן יכולות לתאר רגע אחד של שנאה או אהבה, כעס, עצב או אושר גדול. המילים מתקרבות, מדגדגות, מקיפות בהילה אבל תמיד נותר פער, ולו זעיר שבזעירים.
ככל שמעמיקים לקרוא ומתאהבים יותר בספרות, כך גם מתחדדת ההבנה כמה כוחה דל בעצם. באופן מוזר אין הדבר פוגם בערכה, אדרבא. הספרים האהובים עלינו הם הרי הניסיונות המוצלחים ביותר למה שכבר הסכמנו שאינו ניתן לתאר.

"אוסטרליץ" מלא תמונות. ישנות, מרתקות, בשחור לבן. פרצופים של אנשים, מפות, ערים. האפקט מיידי והוא הולך ומתעצם עם הקריאה: אינטימיות נוצרת באופן כמעט אוטומטי. קצת כמו הקרבה שיש בין גבר ואישה שרק הכירו ושכבו, למשל, הם מכירים זה את זו כערום ועריה אבל הם בעצם עוד לא יודעים כלום. גם הפער הזה מככב ב"אוסטרילץ".
זה ספר מעולה כל כך כי זבאלד מצליח לפערים אלו דווקא מתוך חוסר ההתנגדות. אנחנו ישר נכנסים לעולמו של אותו אוסטרליץ, דווקא מתוך הזרות, כי הרי בסופו של דבר גם בין גבר ואישה שחיים 50 שנה יחדיו לעיתים זרות היא כל מה שיש. האינטימיות הזו מחלחלת, זו שמצליחה לתרגם משפטים ארוכים-מסורבלים לתופסים כל כך.

זבאלד מצליח לתפוס משהו בסיסי מאוד בצורה יפהיפיה כל כך מחווית הזיכרון והרגש האנושי. הוא לא עושה את זה בעזרת המילים, כי הסיפור במובן מסויים שטוח לחלוטין. הוא לא עושה זאת בעזרת התמונות. מתרחש איזשהו קסם, הרגע הטוב בספרות, כשהכתוב מצליח לתפוס משהו, למרות שלנו הקוראים בכלל אין מושג איך.

בשלב מסוים בעלילה מתואר כיצד אוסטרליץ לא יודע אם הוא חש מועקה כואבת נוראית או אושר גדול. כאילו שני הדברים קרובים זה לזה. כשסיימתי את הקריאה בספר הבנתי כמה הם אכן קרובים. לא ידעתי אם אני חשה נורא או דווקא אושר של הקלה. היה זה משהו גדול, וכנראה הוא הוא העניין הזה של הרגש האנושי. ולא חשוב בכלל כיצד אנו מכנים אותו בנקודת זמן כזו או אחת. שכן, בסופו של דבר, וגם זו נקודה חשובה של הספר, העניין הוא לא מה קורה. על אף שמאחורי הסיפור האישי של אוסטרליץ יש סיפור רחב, אולי סיפורה של המאה ה-20 כולה, הרי העלילה בספר היא מישור עם אופק בהיר, במובן הכמעט שלילי של המילה. פשוט משום שלא זה העניין. אלא האופן בו אני מספרים ומתרגמים לעצמנו את הסיפור ובהמשך את הזיכרון, או להבדיל - מדחיקים אותו מתודעתנו.

נדמה לי שבגלל זה גם לא אוסטרליץ הוא המספר, כביכול יש לספר גיבור אחר והוא האדם שמתווך בינינו לבין אוסטרליץ. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו עם סיום הקריאה היא מי האדם שמתווך בינינו לבין עצמו בבואנו לעולם. מקום טוב להתחיל לחפש תשובה הוא הספר של זבאלד. ספר יפהפה ונפלא. שהה זמן רב ברשימת הקריאה שלי. חששתי שהוא יהיה כבד מדי או ארוך, אבל הוא פשוט נהדר. מה שכן, הוא בהחלט משרה תחושה דכאונית ועגמומית קלה. אבל לפעמים זה פשוט מה שצריך, כדי להבין שגם העצב הזה יכול להיתרגם יום אחד לזיכרון של אושר גדול.

» ביקורות נוספות של Malina
» ביקורות נוספות על אוסטרליץ