טוב, בלי להרבות במילים: זה לא הספר הכי טוב של א. ב. יהושע. גם לא השני הכי טוב. הייתי ממליץ עליו רק לחסידים מושבעים של יהושע (כמוני), שמוכנים לקרוא כל דבר שלו, גם אם זה לא מתעלה לגבהים ופסגות ספרותיות.
הבעיה העיקרית של הספר הזה, לדעתי, היא שיהושע מתמכר בו מאוד לתחכום הצורני ול"אפקטים מיוחדים" כאלה ואחרים: פרטי מפתח שחוזרים על עצמם לכל אורך העלילה, התייחסות ליצירות אחרות, ובפרט ליצירות קודמות של המחבר עצמו, ובכלל, נסיונות להוסיף לעלילת הסיפור מין "מטא-עלילה". עד כאן אין חדש: יהושע, כמו סופרים רבים אחרים, תמיד משתמש באמצעים האלה, ובמינון הנכון הם מוסיפים לרומנים שלו עומק וברק. אלא שבדיוק פה קבור הכלב: המינון לא מוצלח. יהושע מניח ליצר האדריכלי שלו להשתלט עליו, ובעוד הוא בונה מבנים סיפוריים מתוחכמים ומתחכמים, העלילה נשמטת מידיו ומאבדת מיקוד, והדמויות שטוחות ודהויות, ובקושי רב ממלאות את חלל הסיפור. הדמויות אצל יהושע בדרך כלל מעוררות בקורא מידה מסוימת של ריחוק וניכור, אבל ב"חסד ספרדי" הריחוק הזה עובר איזה גבול בלתי נראה (שוב, הכול עניין של מינון) והתוצאה היא ספר שנראה מאומץ ומחושב מדי, כמעט נטול רגש. סצנת הסיום, לעומת זאת, ממש בעמודים האחרונים של הספר, הסצנה שאמורה להיות איזה שיא פילוסופי של הרומן, נראית כל כך תלושה משאר הרומן, והיא תפורה בחוטים כל כך גסים ומרושלים, עד שאין מנוס מן המסקנה שיהושע פשוט לא ידע איך להביא את הרומן שלו לידי גמר, ובסוף כתב את הסצנה הזו כלאחר יד ואולי גם בחוסר-סבלנות, רק כדי לגמור עם זה כבר.
לסיכום, מדובר בספר מאכזב; ומאכזב שבעתיים, מאחר שיש בו איזו יומרה להיות רטרוספקטיבה של כלל יצירתו של יהושע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
