“אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים?
וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד יומיים, שבוע לכל היותר.
וזה בסדר. גם אותי לא מעניין כהוא זה מצב חשבון הבנק שלה או הדליות ברגליים.
אבל אם כל הנוגעים בדבר מוּדעים לחוסר התוחלת שבשאלה, אז למה לעזאזל לשאול?

כי בינינו – מי שיש לו עבודה, מי שמבסוט בלימודים – השאלות האלה הן לא כלום מבחינתו. אבל מי שעוד לא יודע איפה ילמד בשנה הבאה, שאלה כזאת יכולה לערער אותו במידה ניכרת. ומי שכמוני לא עובד כרגע ולמעשה לא עושה כרגע שום דבר... טוב, אני לא ארגיש חסרת ערך (פשוט כי אני זקוקה נואשות לחופשה הזאת) אבל אדע בבירור שהשכנה החביבה שלי רואה בי חסרת ערך.
ומה שעוד יותר גרוע: אין לי תשובה הולמת לשאלה הזאת. כשמישהו שואל אותך בכניסה לגן איך בלימודים, הוא לא מעוניין בטרגדיות. הוא מצפה לשמוע "ברוך השם, זוועה", או "מסתדרים, מסתדרים". הוא לא רוצה לשמוע שנשרתי מהלימודים. (כן, גם אתם לא רוצים, אני יודעת.) הוא לא בנוי, בשעת צהריים כזאת, לידיעות כאלה. המבנה של שיחות חולין נועד לרפרוף קליל על פני השגרה, לא להודעות רציניות. הוא לא ערוך להתמודד עם משברים.
אז בדרך כלל אני מתחמקת. מחייכת חיוך מונה ליזה, אומרת "סיפור ארוך" (מה שמרמז שיש כאן איזה משהו גדול ואפל וצריך לשאול מישהו מתישהו מה הולך עם הבת הגדולה של אלה, נו, אתה יודע מי) והולכת הלאה. שונאת שונאת שונאת שיחות חולין.

בשבוע שעבר, בספרייה, נתקלתי במכרה מהיישוב. הייתי נוסעת איתה טרמפים פעם בשבוע בערך; אם כן, היא מכרה מדרג ב' ואני לא יכולה להסתפק בחיוך או בהנהון. צריך להגיד יפה שלום וממש לפתוח בשיחת חולין. נימוסים ארורים.
אני מחייכת, היא מחייכת; אני חושקת שיניים לקראת השאלה הקבועה, מוכנה למכה, ואז פתאום, "אז מה קראת לאחרונה?"

אני לא חושבת שאתם מבינים את גודל הבשורה. כבר שנים אני מדברת על החלפת שיחות חולין מהסוג המאוס במשפט הזה ממש: "אז איזה ספר טוב קראת לאחרונה?"
אני לא בררנית; אפשר לדבר על כל תחביב אחר, איזה שרק תרצו. רק למה לא לדבר על משהו שמשמח אותנו, לשם שינוי? מזמן לא פגשתי אדם שמדבר על העבודה שלו בעיניים בורקות. גם הסטודנט הממוצע לא יהיה נלהב לדבר על זה, בייחוד לא בתקופת מבחנים. איזה נושא נהדר לווריאציות! "אז מה קראת לאחרונה?"

הסתובבנו קצת בין המדפים, זורקות שמות והתרשמויות, מצביעות מדי פעם על ספר, כולי מלאת הקלה. ואז היא שלפה מהמדף את אוסטרליץ ואמרה לי שהוא ספר מדהים. פשוט מופלא. שאני מוכרחה לקרוא את זה.
מובן שלקחתי.

וכל כך רציתי לאהוב אותו. כל כל רציתי שהוא יהיה מדהים, פשוט מופלא. זה לא נראה הוגן, להשאיר את הביקורת הזאת בלי פאנץ' ליין.
אחר כך כבר לא רציתי לאהוב אותו. רק לסיים. לא דרישה מוגזמת.
אבל הוא נמרח לו ונמרח, מייגע, משמים, תיאורים מתמשכים פסאודו-פואטיים, נופים וארכיטקטורה וקרבות ופנימיות בריטיות ותחנות רכבות על שעוניהן והמסעדות הקטנות עם הטפטים המתקלפים ותקליטי הויניל, ופסקה אקראית במאמר המערכת בטיימס, ומשחקי רגבי, שגם אם חיי יהיו תלויים בזה לא אדע לומר מה עושים בהם בדיוק, ופסוק מתוך נבואת זעם של ישעיהו, ופודינג יורקשייר, ושטיח הרצפה במשרדו של רופא עיניים צ'כי בפאתי לונדון, כולם חולפים על פני בתהלוכה חסרת היגיון וכיוון, ואוסטרליץ עומד ומדבר לו, 274 עמודים, דיבור רציף, פסיקים בשפע, נקודות מדי פעם, בלי פואנטה אחת לרפואה.

לאחרונה הועלתה כאן מחדש הטענה העתיקה שזה לא בסדר לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימת לקרוא. ובכן, זו אינה ביקורת על הספר אוסטרליץ. זו ביקורת על שבעים ושלושה העמודים הראשונים שלו. הם ורק הם מַלאים ומשרים דיכאון וייאוש. משם והלאה אין לי מושג מה קורה. ייתכן ועוד שלוש עיזים איריות ואורלוגין גדול, עתיק, עם סדק במרכזו, מצטרפים, בין היתר, לתהלוכה חסרת הפשר לעיל. אני לא יודעת וגם לא אכפת לי.

_____________________________

העירו לי, ובצדק, שאולי שיחות חולין לא מספקות מידע הכרחי, אבל בכל זאת השואל מתעניין באמת, והעניין הוא אכפתי, והשמחה בשמחתי (או ההשתתפות בצערי) כנה לחלוטין. אני מסכימה - חלקית; עדיין אני טוענת שהשאלות עלולות לדרוך על יבלות, ואפשר לדבר על נושאים עליזים יותר. עבודה ולימודים וכו' הם דברים חשובים, אבל ממש לא הדברים החשובים היחידים בחיי. איך הולך הקטע ההוא בנסיך הקטן?

כאשר אתה מספר להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך אודות דברים שבמהוּת.
הם לא ישאלו: "מה צליל קולו? איזה משחקים אהובים עליו ביותר? האם הוא אוסף פרפרים?"
תחת זאת, ישאלו: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה כסף משׂתכר אביו?"
רק כך הם חשים שהם מכירים אותו.
אם תאמרו למבוגרים: "ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות, ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג", לא יוכלו לשָווֹת בעיניהם את הבית כלל.
יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מיליון פרנק", ואז יתפעלו: "או, איזה יופי!"”

“רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר בספר. הספר לוקח את הקורא לחוויה קלאוסטרופובית ומכבידה, אל תוך החללים הסגורים של האנונימיות והמחנק (תחנות רכבת, רכבות, מבצרים, ספריות אפלות, ושוב - תחנות רכבת, שפותחות את הסיפור וסוגרות אותו ושבות ומופיעות בו בנקודות מפתח), שהם גם החללים שבהם התרחשו המעשים האכזריים ביותר וקולות הקרבנות עדיין תלויים שם באוויר. אין אצל זבאלד אהבה, אין אצלו קנאה ושאר רגשות סוערים, אפילו אין כמעט אמפתיה בין הדמויות, למעט האדיבות הטבעית והחומלת שחשים מבוגרים בודדים זה כלפי זה. אבל מצד שני זה גם לא ספר של הרהורים פילוסופיים מנותקים, ממרומי מגדל השן: האווירה המחניקה והמעיקה בספר לא מאפשרת ריחוק כזה. הקורא נגרר בעל כורחו אחר המספר ואחר אוסטרליץ שלו עד הסוף, שאיננו סוף כלל.
צריך לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר גדול, בדרכו. וצריך גם להודות ליונתן ניראד על התרגום המשובח, שלוכד הרבה מרוח המקור הגרמני (וגם עולה הרבה על התרגום הבעייתי של "המהגרים"). לתרגם ספר כזה זו לא משימה טריוויאלית.”

“תמיד אמרו לי שאני איטי.אני לא יודע מתי זה מתחיל בדיוק, שאנשים מתחלקים ל"איטיים" ול"מהירים", אבל זה קרה מתישהו בילדות. תמיד אכלתי לאט, איטי בצורה חולנית אפילו. הייתי נשאר בשולחן שעתיים עד שכולם סיימו. תמיד סיימתי אחרון, ופעם נתקעתי על שניצל תירס שלוש שעות (בעיקר כי אבא שלי החליט לעשות "אהבה קשוחה" ולא נתן לי לזוז מהשולחן עד שסיימתי את השניצל). אבל לא רק אכלתי לאט, כל ההתנהלות שלי היא איטית. תמיד הלכתי לאט, פעלתי לאט. תמיד העדפתי "לאט ומדויק" מאשר "מהיר ומבולגן".

הספרים של זבאלד איטיים, אפילו בשבילי. פתאום ספר של 200 עמודים שאפשר לסיים ביום, נמרח אצלי לשבוע שלם. פשוט כי זאת הכתיבה של זבאלד. כתיבה עגמומית במיוחד שמשרה מין לאות כזאתי על הקורא. ועדיין, נהנתי מהספר. כי זבאלד כותב כתיבה אישית כל כך, שהגבולות בין מציאות לדמיון מתערפלים ומטשטשים. בשלב מסוים לא ידעתי מה אמת ומה לא, האם המספר הוא זבאלד, האם באמת קיים כזה מישהו אוסטרליץ?
אוסטרליץ, גיבור הספר, נשלח בהיותו בן חמש לאנגליה במשלוח הילדים שיצא מפראג. דרך שיחות שמתנהלות בין אוסטרליץ לבין המספר, נפרס לפנינו סיפור חייו של אוסטרליץ, שבהיותו בפנימייה, הוריו המאמצים מתים ומנהל הפנימייה מגלה לו את שמו האמיתי-ז'אק אוסטרליץ. אוסטרליץ מתחיל לאט לאט לחקור את עברו, מגיע לפראג ופוגש את האומנת שלו לשעבר שהייתה גם שכנתו. הוא מגלה על עברו היהודי, והולך בעקבות אמו שהגיע לטרזין וטרייזנשטט, וכן בעקבות אביו שהיה בפריז ולאחר מכן נשלח למחנה בדרום צרפת. השיחות האינטימיות בין אוסטרליץ למספר יוצרות אווירה אינטימית, שמערימה על הקורא לחשוב שמדובר בסיפור אמיתי. השילוב יחד עם תמונות (שנראות אמיתיות ולכן אני משאר שהן אמיתיות) מוסיף אף יותר לבלבול של הקורא. אבל זה חלק מין הקסם בספר הזה. זה אמת או לא, למי אכפת. בשיטוט באינטרנט מצאתי שהספר עצמו אינו אמיתי, וזבאלד כתב את הספר בעקבות תוכנית שראה בבי.בי.סי על משלוח הילדים לאנגליה.”

“"What was it that so darkened our world? I don't know, dear, I don't know...

מחר.. מיד כשנתעורר, אאחל לך אושר מקרב לב, וזה יהיה כאילו אני מאחלת למכונה שלא מכירים את המנגנון שלה פעולה חלקה. אתה לא יכול לומר לי.. למה אי אפשר להתקרב אליך?"

אוסטרליץ הוא ספר על הדחקה והמחיר הכבד מנשוא שהיא גובה מהאדם. שני ידידים שמכירים במקרה באולם המתנה של תחנת רכבת, נפגשים לאורך שנים בכמה ערים באירופה, מבקרים באתרים אורבנים שונים ומדברים, בעיקר על אדריכלות. לאט לאט נפתח הגיבור החיישן, ומגלה למספר את תולדות חייו העגומים. אחד מניצולי מבצע ה"קינדר-טרנספורט" שהציל עשרות אלפי ילדים יהודים ולא ארים אחרים מציפורני הנאצים, אוסטרליץ גדל אצל זוג חשוך ילדים, כומר שתקן ואשתו, בעיירה קטנה בווילס, כשעברו נמחק ממנו לחלוטין. האם אפשר לצאת בשלום מבחינה נפשית מתנאי גידול כאלה? על פי זבאלד- כנראה לא. למעשה, כבר בתמונה הראשונה של הספר הוא מדמה את הגיבור הממתין עם כמה אנשים בודדים נוספים באותה תחנת רכבת שנשטפת באפלת הדמדומים ל"אחרוני בניו של עם שהצטמק, שגורש ממולדתו או שאבד ואיננו, ומפני שרק הם שרדו מכל בני עמם, יש להם אותה ארשת אומללה כלחיות בגן החיות".
בתוך הכתיבה המרוחקת ומנוכרת מעט בפני עצמה, מבליחים כמה קטעים מטלטלים באמת (ביניהם אלה שצוטטו לעיל) בהם יוצא סוף סוף הכאב לאור והדברים נאמרים בישירות. שלא במקרה, הם נאמרים כאשר כבר מאוחר מדי- על סף המוות, או הפרידה הסופית. זה אינו ספר שואה שגרתי, ועם זאת הוא מדכא בדרכו שלו.
התרגום של יונתן ניראד יפה מאוד.”