ביקורת ספרותית על אוסטרליץ מאת וו.ג. זבאלד
ספר בסדר

---

חווית הקריאה באוסטרליץ התחלקה אצלי לשניים. החלק הראשון, הארוך יותר והפחות נעים, הוא קריאת הספר עצמו. זה חלק מייגע ובעיקר משעמם. מכיוון שבזמנו הספר עשה הרבה באז, חרגתי ממנהגי – להעיף לכל הרוחות ספרים שלא מתחברים אלי אחרי כמה עשרות עמודים – ובכל זאת סיימתי אותו, בעיקר כדי לקרוא מה כתבו עליו ולמה (זה עזר שהספר לא עבה במיוחד ויש בו הרבה תמונות...).

כאן בעצם מתחיל החלק השני, החלק השווה. מצאתי ניתוח שכתב על הספר דרור בורשטיין והניתוח מאלף, מעניין ומחכים. למעשה, הוא שיכנע אותי שאכן מדובר ביצירת מופת, כזו שהתוכן והצורה הם בלתי נפרדים וכו'. ולמרות זאת אין טעם לקרוא את הספר פעם שניה ושלישית – גם בקריאה נוספת הוא ישאר משעמם ומייגע. במילים אחרות, השיעמום שהוא משרה על הקורא הוא אחד מהאמצעים האומנותיים העיקריים שהופכים אותו ליצירת מופת, כלומר לשיעמום יש משמעות, ואלמלא היה כה משעמם לא היה ספר גדול. זו הסיבה שעם כל מופתיותו, אני ממליץ עליו רק לאלה שבעיניהם אומנות גדולה היא אומנות גדולה, ולא חייבת להסב הנאה, או לאלה מכם שצמים ביום כיפור, ועוונותיכם כה גדולים שהצום לבדו לא די לו לעינוי נפשכם.

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על אוסטרליץ