ביקורת ספרותית על לרוץ מאת ז'אן אשנוז
ספר מעולה

---

מה יש בספר הזה? כמעט כלום: סיפור חייו של אמיל זטופק, "הקטר הצ'כי", שגילה במקרה שיש לו כשרון ספורטיבי והפך לאלוף עולם וגיבור לאומי. מעט מאוד דרמה: התסכולים הקטנים בדרך, המכשולים שהניחו בפניו מנגנוני מפלגה ועסקנות, ההיכרות עם אהובתו שהפכה לאשתו מתוארת במילים ספורות בלבד, וזהו, הסיפור נגמר - ולאו דווקא בשיא דרמטי או בקתרזיס, אלא בקול ענות חלושה, סוף שאין בו פורקן או התרה ואף אחד לא יוצא ממנו טוב. וכל זה מתואר במילים פשוטות שבפשוטות, במשפטים קצרים, כמעט כמו ספר לילדים או לבני נוער.
אז למה הספר כובש כל כך? למה לא הצלחתי להניח אותו מהידיים ובלעתי אותו בזמן קצר כל כך? למה הרגשתי בסוף הספר שאני מכיר את אמיל זטופק האמיתי, מבפנים, כאילו הוא אני? איך הצליח ז'אן אשנוז לשבות אותי בקסם המילים שלו ובקסמו של הגיבור שלו? אני לא בטוח מה התשובה, אבל זה כנראה משהו שקשור לאופן שבו אשנוז יודע לספר סיפור. מאחורי המשפטים הקצרים והמילים הפשוטות מסתתרים הרבה חום ועין חדה כמו תער, חוש הבחנה שיודע להבדיל בין עיקר וטפל (ולהיפטר מכל מה שטפל) ויד מיומנת שיודעת איך לצייר ציור מונומנטלי בכמה משיחות מכחול ונגיעות צבע.
אני מתפתה לחטוא במשחק מילים מזעזע במיוחד ולומר: "רוצו לקרוא את הספר". אבל לא, אני אתאפק הפעם. תקראו את הספר.

» ביקורות נוספות של ליברל
» ביקורות נוספות על לרוץ