****




גם אם אשתמש בדיוק באותם מרכיבים ותבלינים וזמני בישול, בחיים לא ייצא לי המרק-בצל המדוייק של אמא שלי. זה תמיד יהיה שונה. נכון? אז קשה להניח (ולצורך הדיון, בואו נשים בצד לרגע את אלוהים) שאם היינו יכולים לשחזר את המרק הקדמוני שממנו לפי התיאוריה נוצרו כל החיים כולם, היה מתפתח מכל האדים והגזים וחומצות האמינו בתהליך הארוך של התפצלויות התאים הברירה הטבעית, בדיוק אותו עולם שכולנו מכירים. די נאיבי ויומרני, שלא לומר מטופש, לחשוב שבסוף כל אחת מאינסוף האפשרויות שהיו יכולות לקרות, ימתין בסופו של דבר אדם לבן מחוייך לבוש בגאפ שמדבר אנגלית ומשלם בדולרים על הלאטה שלו מפולי קפה ברזילאים.

אז למה, ריבונו של עולם, שלושת רבעי מספרי הפנטזיה והאגדות האחרות מתרחשות באותו סוג של עולם ימי-ביניימי שבו יש נסיכות, מחוכים ואבירים, טירות ולפידים וחרבות, קשתות וחיצים, וכן, גם בני אדם וחמורים, סוסים ותפוחי אדמה? אני היחידי שרואה את "ההוביט" ומתפחלץ מזה שהגמדים מדברים באנגלית "עתיקה", יעני בריטית, או סקוטית, או אירית, או וולשית, העיקר לא אמריקאית, אבל כל אחד במבטא אחר ושאפילו סמוג הדרקון מדבר בפאקינג אנגלית?

יכול להיות שאני קטנוני. טוב, מה "יכול להיות"? אני קטנוני. ונודניק. אבל זה פנטזיה. פנטזיה! הלו, סופרים! תשתמשו בדמיון שלכם ותייצרו משהו אחר לשם שינוי, אחרת אני לא אוכל להימנע לחזור לחור במטריקס שזחלתי ממנו ולחשוב שוב ושוב ושוב, רגע, איפה השבע ממלכות האלה היו? באיזו שנה זה היה? למה שוב יש לנו גיבורה עשוייה לבלי חת שלא מודעת ליופיה הרב ושיש לה כוחות ושגודאמיט, גם היא טובה בחץ וקשת???? למה הם אומרים "חי הגבעות!" כשהם מופתעים, חי הימים האדירים?

אז אחרי שהורדתי את העניין הזה מהלב, אפשר להודות שיחסית לספר שמיועד אקסיומטית לבני נוער ושמשתמש, כאמור, כמעט בכל קלישאה ספרותית המקובלת בז'אנר, זה אחלה ספר. יש בו אגדה, ואומץ לב וקשיים ומתח ורומנטיקה (ואפילו קצת סקס מרומז, יוהו!), אבל יש בו גם כמה בעיות מובנות שגילחו לי חלק ניכר מההנאה.

העולם הפנטסטי הזה כולל אנשים רגילים (דהיינו מלכים ורוזנים, בעלי אדמות, פונדקאים, נפחים, אבירים, חיילים, כל מה שנמצא בתפריט) ולצידם אנשים שנולדו עם "כישרון" יוצא דופן במקביל להיותם בעלי שתי עיניים בצבעים שונים (מאיזו סיבה, חי הגבעות?), להלן "המחוננים". הכישרון שלהם גם הוא מותאם לסיפור וכולל למשל יכולת לראות את העתיד, לנבא את מזג האוויר, ליילד חזירונים או לצלות ארנבות על מדורה (אבל לא, נגיד, לתכנן חלליות או לטוס לירח - למרות שבעולם ההוא יש ירח, גאות, שפל, שלג, עצים, הרים, ביצי תרנגולות - זה לא העולם שלנו, נא לא לטעות, ילדים). בניגוד למה שמקובל כאן, המחוננים בעולם ההוא אינם דווקא מושא לקנאה אלא בדיוק להיפך, חוששים וסולדים מהם. למה? ככה. או שזו החלטה שרירותית, ונראה שיש מיליון כאלה בספר, או שזה כנראה לא עולם הישגי שבו תכונות חזקות או משובחות נחשבות לדבר טוב. שזה מוזר, לכל הפחות.

לקטסה, גיבורת הספר, יש כישרון להרוג. כן, כן, מה ששמעתם. להרוג. כבר בגיל שמונה היא הורגת במכה יחידה את הדודן שלה ששם עליה ידיים. מה שהגיע לו, ת'כלס. ופה מגיעה דווקא נקודה טובה בספר - הגירל פאוור. גיבורת הספר היא דמות חזקה, לא רק גיבורה, היא לא מיוסרת ממש וכמעט אין לה שום נקודות תורפה מובהקות (היא לא מודעת לעצמה, אבל זה נחשב דבר טוב גם אצלנו, במובן מסויים). אלא שהדמות שלה קצת מושלמת מדי, היא לא ממש מתחבטת בקונפליקטים אמיתיים והיא עושה כמעט את המובן מאליו בכל אחת מהסיטואציות שהיא נקלעת אליהן, ואי אפשר - חוץ מההערצה המובנית שכמעט כל קורא יחוש כלפי גיבורת הספר - להזדהות איתה באמת או להתחבר לדמות הספרותית שלה. היא לא מתעייפת ולא רעבה, פצעיה מחלימים במהירות וגם כשהיא מתאהבת היא שומרת על פאסון ולא נהפכת לרכיכה בכיינית שממציאה שמות חיבה מטופשים לנסיך שלה ולא חוקרת אותו למה הוא היה קריר באס.אמ.אס. האחרון שהוא שלח.

אבל באמת, חוץ מזה, ומעוד כמה חורים בעלילה - אחלה ספר.


וגם הסוף היה מהיר מדי.


והיו עוד כמה דברים, אבל לא חשוב עכשיו.


מומלץ.


****

וואו. פשוט וואו.
לא כאילו יש עוד מילים בעולם שיכולות לתאר ספר כזה.
ואני מרגישה ממש רע על זה, אני לא פיירית עם הספר, ומילים לעולם לא יוכלו לתאר את ההרגשה שלי.

יש האומרים שהספר "מחוננת" דומה ל"משחקי הרעב", ומבחינתי טענה זאת נכונה במקצת, הדרך שבה האויב מתקרב בציפורניים שלופות אל הגיבור, מתחיל לארוב לו, ויוצר טלטלות, עליות וירידות בדרך. (זה בעיקר מה שקרה בבטן שלי)
אפילו יש כאלו שאומרים שהם מתרגמים בראש שלהם את השם של קטסה לקטניס, אבל אני לא דווקא תירגמתי אותו לקטניס, תירגמתי אותו לקסטה, בהתחלה לא הצלחתי לומר אותו כמו שצריך, אבל רק בהתחלה.
לדעתי, הספר "מחוננת" טוב בהרבה ממשחקי הרעב, מצטערת קולינס, הרסת את הטרילוגיה שלך.

אזהרה- הספר הנ"ל גורם לבעיות בריאותיות חמורות כגון:
בחילה, חוסר שינה, צמרמורות, כאב בטן, לחץ בחזה, צמרמורות, לגרום לילדים שבינינו להיכשל באנגלית, (אכלתי אותה, זה בוחר את ההקבצות) לגרום לרעד חמור בגוף, צמרמורות.
ציינתי כבר שתקבלו צמרמורות?
עכשיו אף אחד לא יכול לתבוע אותי.
נפלא.

--------------------------------

ועכשיו, אחרי שהסרנו כל דאגה מליבינו בעקבות "משחקי הרעב" וכל שאר השטויות האלו, הבה ונתחיל.

מחוננת הוא ספר נפלא, נהדר, מדהים, מרגש, מצמרר, קשה לעיכול, וכבד וקל בו בזמן.

הרעיון טוב ומעניין, אנשים בעלי שתי עיניים בעלות צבעים שונים, שבורכו בכשרונות מיוחדים שיכולים לשרת אותם.
תיקון, חלק מהם בורכו, השאר קוללו.
קסטה היא אחייניתו של מלך אכזר ורשע, אבל מתגלה שהוא כאין וכאפס לעומת רשעים אחרים בסיפור, אבל מעכשיו זה מתחיל להפוך לספוילר.

את הספר פגשתי לראשונה כאן, באתר, וכשלקחתי מבטים בביקורות רק חשקתי יותר ויותר בספר המסתורי והמסקרן.
אני חייבת להודות, הוא היה הרבה יותר ממה שציפיתי לו, ציפיתי לספר עם שפה פשוטה, הרג מהיר, יחוס קל למותם של אנשים-ציפיתי שהוא יהיה דומה ל"משחקי הרעב".- והוא הרבה יותר מזה.
זה מה שגרם לי כל כך לאהוב אותו, ולהרגיש איך ספרים אחרים (ואני לא אציין שמות) ממש נחותים לעומתו. (ואני אדם שנותן כבוד לספרים, אני יודעת שכל ספר בשלו, אני לא מתחילה להשוות, אבל זה ברור לי שהוא טוב יותר מאחרים)

למרות שלא אמרתי דבר לאמא שלי, גיליתי אתמול שיש לחברה שלי את הספר.
והתחננתי בפנייה כל שיעור ספרות שתביא לי את הספר.
אירוניה יקרה.

ובסוף, אולי ויתרתי על חלק קטן מהכבוד העצמי שלי ומעט הראיות לכך שאני עוד שפויה במקצת, אבל יצאתי עם הספר.
לא התאכזבתי, הספר היה מדהים, מרגש, מעניין, מרתק, טוב, איכותי, סוחף, ואכזרי.

מומלץ בחום לכל שוחרי הפנטזיה.

***

כשקניתי אותו לא ידעתי מה לחשוב. אחת המוכרות הביטה בספר שהחזקתי ואמרה בקול מלא בטחון,"מחוננת? זה מצויין."
המליצו עליו, כל האנשים שאני מעריכה את הדעה שלהם וקוראים כמוני. המליצו עליו בכזה חום, אבל בכל זאת קצת נחרדתי כשקראתי את גב הספר...
כשרון להרוג.
"זה לא מתאים לי." היה הדבר הראשון שחשבתי.
לא, אני לא מתחברת לדברים כאלו באופן כללי.
אבל?
כמובן שאחרי העמוד השני הכל השתנה :)
אף אחת מהתשבוחות לא היתה מיותרת, שום המלצה לא הייתה מוגזמת, ומסתבר שאפילו המוכרת לא ניסתה לשכנע אותי בקשקושים רק כדי שאקנה ספר.
מעולה,מעולה, מעולה, מעולה.
לארוך כל הספר. מעולה.
פשוט מעולה :)

***

הספר מגולל בפנינו את סיפורה של קטסה, אחת מהאנשים ששייכים לקבוצת "המחוננים" בארץ שבע הממלכות.
מחוננים הם בני אדם בעלי חוש מיוחד, לא ; לא חוש מיוחד - כשרון שקרוב לכוח פלאי; בנושאים שונים.
העיניים של המחוננים אינן באותו צבע. לקטסה יש עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה.
קטסה, הדמות הראשית, "בורכה" בכשרון ההרג, ככל הידוע לה ולכל הסובבים אותה.
היא מנוצלת על ידי דודה, אחד ממלכי ארץ שבע הנסיכויות - מטופש שנהנה מתחושת הכוח הנובעת מעצם מעמדו, ומהיותה של קטסה רכושו.
הוא שולח אותה להעניש ולהוכיח אנשים רבים, וביניהם חפים מפשע, לבקשתו.
קטסה מוכרת בכל הארץ כגבירה הקטלנית.
נקודת המפנה בסיפור היא, כשקטסה בעצם פוגשת את הנסיך... פו.
(ויחד הם מסתבכים בהרפתקה מסוכנת, שעלולה להחריב את ארץ שבע הממלכות כולה ; אבל לא נתרכז בזה, כי קריסטין קאשור הנהדרת פשוט כתבה את זה נפלא מכדי שתהיה לי הזכות להעיר על כך משהו.)
***
קטסה היא דמות קשוחה. היא יפיפייה, היא מלאת בטחון, היא חמת מזג ומפתיעה. בהתחלה היא אולי נראית מושלמת, אבל ככל שהסיפור מתקדם אחנו מבינים שבעצם חסרים לה הדברים הבסיסיים ביותר: חברים, משפחה, אהבה, התרגשות, שמחה, הכוונה.
והיא אפילו לא יודעת שהם חסרים לה.שהיא זקוקה להם. היא לא יודעת איך היא אמורה להרגיש בנוגע לנושאים מסויימים, היא פשוט חיה את החיים שלה בלי לשאול שאלות, בלי לנסות למרוד, בלי לחשוב יותר מדי.
זה משהו שלא מצא חן בעיניי - קטסה מתיימרת להיות דמות מרשימה ומדהימה - "הגבירה הקטלנית" ; אבל אני דווקא קיבלתי את הרושם ההפוך, שהיא לא חכמה במיוחד.
קטסה לא אוהבת את החיים שלה. היא לא אוהבת את דודה, היא לא אוהבת את השליטה שלו בה, היא לא אוהבת את המטלות האיומות שהוא שולח אותה למלא.
היא אפילו לא אוהבת את עצמה, את היכולת המופלאה שיש לה.
היא שונאת את החיים שלה. את עצמה, את הסביבה שלה, את מי ששולט בה.
ומצד שני, היא מודעת לכוח הרב שיש לה. ליכולת שלה להביס כל דבר.
אבל היא לא עושה עם זה שום דבר. היא לא משתחררת מבעלותו של המלך עליה. היא אפילו לא מביעה התנגדות.
היא אפילו לא ח-ו-ש-ב-ת שזה אפשרי, היא אפילו לא מהרהרת בזה שהיא יכולה לנסות להתנגד.
היא קטסה.
אבל קטסה לא חושבת.
***
כמובן שהנסיך המקסים פו הוא נקודת האור בחייה של קטסה. בעקבות פו היא מתחילה להפתח, להרגיש, לחוות כוח אחר מכוח הסבל שנחנה בו. כוח האהבה. טוב מאוד שבזכותו היא גם התחילה לחשוב.
הדמות של פו בנויה היטב ; הוא לא מוגזם ובכל זאת נפלא.
הוא לא מושלם, לא. הוא מציאותי, אבל הוא מציאותי בצורה הכי טובה שיכולה להיות. ולכן הוא נהדר.
***
השפה טובה, איכותית וקולחת,הספר זורם היטב.
קריסטין בונה את המתח בהדרגתיות, והדמויות שלה עמוקות - הן נפלאות, אבל לא מושלמות. ואנחנו יכולים להזדהות איתם, למרות שהן פלאיות כל כך. כמו שצריך.
הספר לא ארוך מדי ולא קצר מדי: הוא נהדר.
ואני חייבת להודות-שהרעיון גאוני.
אני מעריצה סופרים שמעיזים לפגוע בגיבורים שלהם, ולא שוברים את הסיפור המופלא שלהם בסוף-טוב-וקיטשי.
קריסטין קאשור פשוט מדהימה.
***
מומלץ, מומלץ בחום.
אני לא יודעת מה להגיד.
***
"ספר כובש ויוצא דופן."
(יו יורק טיימס)

אין דבר שאני יכולה לומר, מלבד להסכים.






פשוט מדהים.

אולי כדאי שפעם אחת, לשם שינוי, אתחיל מההתחלה. כל ספר שנח בידי מגיע או מחנות הספרים או מהספריה. בערך 40-50% מהספרים שמגיעים מחנות הספרים (ואולי יותר? זו הערכה גסה מאוד!) מקורם בסבתא שלי.

התבנית הקבועה:
1. מילים נוסעת לסבא וסבתא. במקרה יצא ספר חדש לאור.
2. מילים מגיעה לסבא וסבתא ב-8:30 בבוקר.
3. מילים, סבא וסבתא אוכלים ארוחת בוקר.
4. מילים משחקת במחשב.
5. מילים מספרת לסבתא על הספר שיצא.
-כאן יש לעצור את התבנית. סבתא שלי מבינה יפה מאוד רמזים-
6. מילים וסבתא יוצאות לקנות את הספר במרכז הקניות הקרוב. את סבא הן משאירות בדרך כלל בבית, אבל לפעמים הוא בא והולך ל"הום סנטר".
7. מילים וסבתא נכנסות לגלידרייה וקונות גביע ענק של מילקשייק. מילים סוגרת אותו במכסה טוב-טוב, והן פונות אל "צומת ספרים".
8. מילים נכנעת לתשוקתה לכלי כתיבה ונכנסת לחנות כלי הכתיבה. סבתא סוחבת את המילקשייק.
9. מילים יוצאת ונכנסת ל"צומת ספרים".
10. אחרי שבילו כשעה וחצי בצומת ספרים, מילים יוצאת עם כמה ספרים ביד.
11. מילים וסבתא נוסעות הביתה, וסבא מבין הכל כשהוא רואה את השקית הצהובה.

ובכן, מעשה שהיה כך היה:
הכל הלך לפי התבנית, ובין שלבים 9-10 היה עיכוב: מבצע 4 ב-100!
מילים התלבטה, ובעצתו של מוכר חביב הוסיפה לידיה של סבתא את "מחוננת". כעת היו לה ארבעה ספרים.
אחרי ששילמו מילים וסבתא עברו לשלב 11.

בערב מילים שכבה במיטתה וקראה עד מאוחר. היא פשוט לא יכלה לעזוב את הספר. בימים שלאחר מכן היא קראה אותו שוב ושוב וסימנה לעצמה בראש קטעים אהובים. בימים שאחר כך היא קראה רק את הקטעים האהובים. ולבסוף היא שאלה את עצמה: איזה כישרון היה לי אם הייתי מחוננת בעולמה של קטסה?

אני כבר מחוננת. אבחנו אותי בכיתה ג'. אבל לעניינו.
קטסה היקרה היא נערה שמחוננת בכישרון הרג. כמו לכל המחוננים יש לה עיניים בשני צבעים. היא דמות מאוד חזקה, צבעונית והיא לא מפחדת להחליט החלטות. שקטסה פוגשת את פו, מחונן נוסף, היא מתאהבת בו בכל לבה. כשהיא מנסה להחליט האם תוכל להיות חברתו או אשתו, היא משיבה לעצמה שהיא חייבת להישאר בשליטה עצמית ולא להיות שייכת לאף אחד.
יש בקטסה הרבה חורים: היא מאוד לא עצמאית בנוגע לדודה, רנדה, ששולט בה ושולח אותה למשימות הרג, והיא מתרככת מהר מדי אל מול פו. אני מתייחסת לדברים הללו כשוליים, כי זהו ספר נהדר.

קטסה שלנו פוגשת בפו ונמסה למולו. הוא גדול, חזק ויש לו עיניים מהפנטות. פו עצמו הוא לא דמות עמוקה במיוחד. הוא "הנשוא", מושא ההתאהבות. ואני מצטערת לומר: הוא לא הרבה יותר מזה.

לסיכום וכפי שאמרתי: זהו ספר נהדר שבהחלט שווה קריאה. ותודה לסבתא.

ב"מחוננת" יש הרבה סממנים שיהיו מוכרים לעייפה לחובבי פנטזיה: שם אפי וטיפשי; גיבורה בעלת כוח-על עם עיניים מיוחדות, שלא מקדישה שום חשיבות ליופיה אבל היא בכל זאת יפה ומחוזרת; עודף שמות נוכריים ומשונים שניתכים על הקורא המסכן החל מהעמוד הראשון; חלוקה ברורה בין טוב ורע; וכמובן תפאורה הולמת בדמות שבע ממלכות, שבעה מלכים, פונדקים, סוסים, קרבות ועיניים בכל צבעי הקשת.

הרעיון העומד בבסיס הספר מעניין אבל אפילו לא מתחיל לממש את הפוטנציאל שלו, ומהווה בעיקר מקפצה לעלילה די בינונית. הסופרת בוראת עולם בו קיימים "מחוננים": אנשים שנולדים עם כשרון טבעי ויוצא דופן למשהו, בין אם זה ריצה, בישול, שחייה, קריאת מחשבות או לחימה (כמו במקרה של קטסה אשת החיל, גיבורת הספר). אפשר לזהות מייד שהם בעלי כשרון עפ"י צבע עיניהם השונה, ומאז הם נידונו ליחס חשדני ומסויג מהסביבה. להיות "מחונן" נחשב לסוג של קללה, אף בספר לא ממש מוסבר למה. בעולם שלנו אנשים מחוננים זוכים בד"כ לקנאה והערכה, ואין ממש תירוץ למה ב"שבע הממלכות" זה דווקא להיפך. אבל ניחא, לא הגעתי עד הנה כדי להתעמר בספר פנטזיה נוסחתי לנוער, ולא אתחיל לפרט את מגרעותיו של הנ"ל כיוון שברור כבר מן השם והעטיפה שזה עומד להיות ספר פנטזיה נוסחתי לנוער, אז למה לעזאזל ציפיתי?

(...אם אתם מתעקשים: הגיבורה מושלמת מדי ולא מעוררת הזדהות, הדילמה שמניעה אותה חלשה עד לא קיימת והיא עוברת מהפך אופי במהירות רבה מדי, העלילה לא מותחת, אף דמות לא חורגת מעבר לשבלונה, ולסיכום, הסופרת סובלת ממחסור חמור בדמיון. זוכרים את הדבר הזה שממש חשוב שיהיה לסופרי פנטזיה? מישהו?).

אבל שוב, אני סוטה מהנושא. כי הגעתי עד הלום כדי לבשר לכם על כמה דברים שדווקא כן אהבתי בספר הזה. כן כן, מה ששמעתם.

בתחילת הספר נתקלת קטסה גיבורתנו בזר מסתורי בעל עין אחת כסופה ועין אחת זהובה, ואם הפיגורה לא מספיקה הוא גם מצליח (כמעט) להשתוות אליה בכוחו הפיזי. מיד נאנחתי בתוך-תוכי בציפייה לעוד סיפור "אילוף הסוררת" האהוב על כותבות רומנים רומנטיים: אישה חזקה, פראית, עצמאית, שלא ידעה גבר, פוגשת סוף-סוף באחד המסוגל לנצח אותה והוא הופך אותה לאישה נורמלית, חביבה וראויה למאכל אדם.
למרבה ההפתעה זה לא מה שקורה בספר הזה. קטסה ופו (כן, פו. הטלטאבי האדום. אין לי מה להוסיף בעניין הזה) אכן מתאהבים (ההפתעה), אבל פו לא מנצח את קטסה ולא מנסה לגרוע מכוחה - היא נשארת חזקה ועצמאית לאורך כל הספר. הפתעה מספר אחת.

בנוסף, קטסה מודיעה כבר בתחילת הספר שלעולם לא תתחתן ולעולם לא תרצה ילדים. אחרי ההתאהבות בפו ברור שמשהו צריך להשתנות: היא עדיין לא רוצה להתחתן? היא עדיין לא רוצה ילדים?
התשובה, מסתבר, היא כן. היא לוקחת את פו בתור מאהב ועושה איתו סקס ללא חתונה, ללא רגשות אשם ועם שימוש באמצעי מניעה (עשבים. בכל זאת ספר פנטזיה). וזו וואחד הפתעה, במיוחד בספר שהוא כל-כך רומנטי ותמים מכל בחינה אחת. מה, אפשר להתאהב ולא להתחתן? אפשר לעשות סקס בלי לעשות ילדים? ולא ייפול איזה ברק מהשמיים ויקרע את הממלכה לשניים?

ורק על המסר הזה, הנאור, הפמינסטי והחזק באמת, מגיע לקריסטין קאשור כל הכבוד.

הייתי רוצה המשך שמתמקד בדמויות האלה. בלי עלילה, רק סיפורים.

***

וואו.

***
זה מה שעבר לי בראש לאחר שקראתי את הספר.
נכנסתי לחנות, התיישבתי על הספסל וחיפשתי בחנות ספרים יפים. המוכרת כבר מכירה אותי, אני נכנסת לכאן הרבה.
הסתכלתי על הכריכה האחורית של הספר, התרשמתי מין העיצוב.
קראתי את התקציר ומעט נרתעתי, זה לא ממש מה שחיפשתי, נערה שרוצחת אנשים. אבל שמעתי עליו ביקורות חיוביות מאנשים שאני מעריכה את דעתם, אז פתחתי את הספר.

***

כעשר דקות אחר-כך כבר הייתי שבויה לחלוטין בקסמו של הספר. בקושי רב ניתקתי עצמי ממנו, שילמתי למוכרת בחיפזון ופניתי החוצה, כאשר הספר חבוק בזרועותי. כאשר הגעתי הביתה פתחתי אותו במהירות, דפדפתי לעמוד שהגעתי אליו והמשכתי בקריאה המהנה.

***

הספר כתוב בשפה גבוהה אך לא מדי,
כזאת שמאפשרת הנאה בלי לגזול זמן על-מנת להבין את המשמעות. הוא מעניין ומותח מאוד,
חזק באופן יוצא דופן ועצמתי.

***

קטסה היא גיבורה חזקה מאוד, ועצמאותה לא יודעת מנוחה.
החוזק שלה מוקרן מן הספר, ממש חודר מתוכו.
כישרונה מזעזע ובאופן מפתיע מעורר הזדהות עם קטסה, הגיבורה העשויה ללא חת.
קטסה מלאת שמחת-חיים ומרץ. מה שגורם לאהוב את הדמות קטסה הוא שהיא אינה מתרברבת על היותה חזקה ועל כך שהיא רוצחת אנשים, היא אינה רוצה לעשות זאת וזה משפר את תדמיתה המפוקפקת-משהו בעינינו. קטסה רוצה מאוד להשתחרר מכפייתו של דודה אך מפחדת מזעמה שלה אליו ומין היכולת שלה להמית חורבן עליו.

***

לאחר שקראתי את הספר
דפדפתי שוב ושוב בספר
בניסיון למצוא תשובות על העולם המחריד שבו חיה קטסה,
על שבע הממלכות שקסומות על המלכים וכמובן, על המחוננים.

***

נהניתי מכל רגע,
צפויים לכם רגעי התעניינות ואושר,
שמחה והזדהות בתוך הספר הזה, אשר קיבל אלפי דברי-שבח, ובצדק.

***

ספר סוחף, קולח ועשוי טוב, וממחיש עד כמה לפעמים המתכון לספר מוצלח יכול להיות בסיסי ופשוט בלי יותר מדי מרכיבים.

את התקציר אני לא הולכת לספר. כל מי שהתעניין בספר כבר בטח בדק את התקציר, ואני לא הולכת לבזבז לכם את הזמן איתו.
***

הדבר הראשון ששמעתי על הספר, היה שזו העתקה של משחקי הרעב.
כן, אני מבינה את הטענות נגד הספר הזה, ובאמת ניתן להבחין בדמיון בנקודות מסוימות בספר- אבל תאמינו לי, הוא שונה ממשחקי הרעב יותר משהוא דומה לו.
תתעמקו בדמויות ובעלילה- שהיא מסובכת מעבר למה שכתוב בתקציר- ואז תנסו להבין עד כמה הטענות שלכם מגוחכות.
אולי לפו ולפיטה יש שמות דומים, ואולי קטסה חולקת את רוח הקרב שלה עם קטניס- אבל יש בהם הרבה מעבר להעתקה. לדמויות יש עומק, היגיון אנושי, רגשות מורכבים ומסובכים... הדמויות בנויות בצורה מושלמת. לדעתי האישית, יש בהן אפילו יותר ממה שמצאתי בדמויות של משחקי הרעב. הן יותר מעניינות, יותר מרגישות.
ולמרות זאת- אני חייבת להודות שציפיתי ליותר מהספר הזה.
בתקציר כבר דמיינתי לעצמי עולם ומלואו. פנטזיה מושלמת, רעיונות מקוריים. וכן, אני לא יכולה לומר שזה לא הופיע בספר, ברור שלסופרת יש כישרון כתיבה גדול וכושר ניסוח מצוין, ברור שיש לה דימיון מפותח והדמויות שיצרה היו מדהימות ואמיתיות... אבל אם לומר את האמת, ציפיתי למשהו טוב יותר.
אני מצטערת, אבל הכתיבה לא הצליחה לכבוש אותי.

יכול להיות שאחד הדברים שהפריעו לי במהלך הקריאה הייתה העובדה שקטסה כל הזמן עברה ממקום למקום. היה קשה להתרגל למקומות החדשים כשבקושי הספקתי להתרגל למקומות הקודמים. זה שיגע אותי! היה לי קשה להסתכל על זה בתור משהו טוב במיוחד עם השינוי הקיצוני של המקום. מהממלכה לים, ומהים להרים המושלגים, ומשם ליערות ולצד השני של שבע הממלכות. התעייפתי במהירות.
הספר הזה הרגיש כמו אחד הספרים הארוכים ביותר שקראתי, וגם אחד המדהימים ביותר שזכיתי לדמיין, אבל היה בו משהו מייגע שמנע ממני לאהוב אותו בצורה חדה וחלקה כמו שרציתי וכמו שציפיתי.

ובכל זאת אהיה חייבת לגמור את הביקורת בהמלצה על הספר.
~מייטי