ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום חמישי, 11 בדצמבר, 2014
ע"י שירה36
ע"י שירה36
אמה רייס היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. אמה רייס מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת שהיא כמו מיקרוקוסמוס של העולם המעמדי המעוות שבחוץ (עשירים זוכים לפריבילגיות ועניים וחסרי "בית" יכולים להיות רק משרתים או עבדים), בעולם של אמה יש רק עבודה, עונשים, שטן, פחד, בדידות ולפעמים, כמו בעולמם של רוב הילדים, ישנה אהבה גדולה או חלום או צחוק.
נהניתי מאוד וגם מההוצאה הירוקה הזאת, הדפים היפים, ההגהה המעולה והאיורים של אמה רייס (שגדלה להיות אומנית מפורסמת, נשואה באושר וחיה בצרפת רוב חייה).
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
פני
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
אני באה משם
אמה רייס מביאה אותנו, בשפה קולחת, בפשטות ובלא תחכום, לילדותה ולבחרותה האומללים. ללא אהבת אם ואב, ללא חיבוק או מילה חמה, ברעב ובחוסר כל, מספרת לנו הסופרת על שנותיה הראשונות והגעתן, שלה ושל אחותה, למנזר קתולי. היא מעבירה שם חמש עשרה שנים של חינוך קשוח, השפלה, עבודת כפיים קשה ולעיתים מבזה, עוני ורעב שהם מנת חלקה והתמודדות עם הגורל המר שנגזר עליה. דרך מילותיה הזורמות והסוחפות אותנו, אנו מכירים את החדרים האפלים והקרים של המנזר, את הנזירות הקשוחות ואת היחס והחינוך החמורים שהן מעניקות לילדות. אותן ילדות שאף אחד לא מחכה להן בחוץ ורק הבריחה מחומות המנזר תציל אותן.
הסופרת, שלימים בחרה באמנות הציור, נולדה בקולומביה. בעודה בחיים לא רצתה לפרסם את כתביה וסירבה לסופר גבריאל גרסיה מארקס, שקיבל אותם בסתר. רק מספר שנים לאחר מותה (2003), התפרסם הרומן ונבחר שלוש שנים ברצף לספר השנה בקולומביה. |
10 הקוראים שאהבו את הביקורת