יש דרכים רבות לקרוא את ההיסטוריה של המאה ה-20: אבל אין כל דרך לקרוא אותה מבלי לקרוא את חנה ארנדט. כאחרים בני דורה חוותה ארנדט, הפילוסופית הפוליטית, מכלי ראשון, את הטראומות הגדולות של המאה הזאת ? שתי מלחמות עולם, משטרים טוטליטריים, השואה, מהפכות נכזבות, המלחמה הקרה, הפוסט-קולוניאליזם. אולם שלא כרבים בקרב עמיתיה, הגותה הושפעה עמוקות מן המאורעות האלה ועוצבה מכוחם. לא "ימין" ולא "סמאל", ארנדט היתה "אינטלקטואלית חופשית" כמאמרו של אלבר קאמי. היא הציעה תיאוריה פוליטית ללא נחמה, ללא גאולה וללא ערובות שאידיאולוגיות מודרניות מימין ומשמאל התיימרו לספק. אך היא היתה אינטלקטואלית מחוברת ומגויסת במובן זה, שאת מחשבתה הניעה והפעילה בתוך תוכם של חייה, בעודה מקיימת קשרי גולמין מתמידים בינה לבין אחרים, ובין מחשבתה לזו של זולתה, והייתה לאחד הקולות הפילוסופיים החשובים והמשפיעים ביותר בשישים השנים האחרונות. קולה של ארנדט הושתקה בישראל בצורות שונות במשך שנים רבות בעקבות ספרה על משפט אייכמן. קובץ המאמרים שלפנינו, המקבץ עבודות מקוריות של חוקרים ישראלים על הוגתה של ארנדט, הוא ראשון בסוגו המתפרסם בארץ, והוא חלק מן המאמץ הנמשך להנחיל לקוראים בישראל את ההוגות המקורית והנועזת שלה. עדי עופיר, ליאורה בילסקי, מיכל בן-נפתלי, ז´יזה ברונר, אנבל הרצוג, עדית זרטל, אייל חוברס ויצחק לאור דנים בהגות זו מזוויות שונות, במאמרים המבוססים על הרצאות שניתנו בכנס חנה ארנדט שנערך באוניברסיטת תל-אביב באפריל 2003.