מדובר באוסף מאמרים אקדמיים לחלוטין על מכלול הגותה של חנה ארנדט. לא כולם מסכימים, אחד כזכור לי ביקורתי למדי. אבל כולם מניחים בקיאות בהגות עצמה ומשם ממשיכים "לפתוח סוגריים" ולחדור פנימה. מאוד מעניין אבל צורת הכתיבה האקדמית פחות מוצאת חן בעיני, בעיקר כשמדובר במושגים על גבי מושגים בשפה שלא תמיד ברורה. אני מעדיפה כתיבה פשוטה עם דוגמאות. חנה ארדנט עצמה, כתבה הרבה יותר ברור מאלו שכתבו עליה. אבל בזכות מאמץ מרוכז וניסיון להכנס לשפה האקדמית שכבר די זרה לי, הבנתי את הרוב ונהניתי מאוד מניתוחים מאלפים ומפיצוח שפה 'חדשה'.

השם של הספר "והיום איננו כלה" הפוך ממה שקראתי. הכל כלה והכל עובר וחוץ מכבודו העצמי של האדם, האנושיות שקיימת במיעוטם של האנשים, הנאמנות שרק מעטים מבינים מה היא, רק הם לא כלים וממשיכים לשמש נרות חלשים בעולם אפל ששולט בו קרוב לוודאי השטן ולא אלוהים. אהבתי כל מילה בספר הזה וכל סיפור בו התאים לחלוטין למסר שאני מאמינה בו בכל נימי נפשי: אין לנו הרבה תקווה. יש לנו נקודות אור שכשיאירו את יומינו נהיה מאושרים לרגע, ואז הכל יכלה. מתישהו שוב נפגוש את השטן מביט בנו וצוחק ושום תקווה לא תראה באופק והמוות יראה כשחרור וגאולה. זה העולם שלי שאני חיה בו בזכות אותן נקודות אור וזה גם העולם של 'צינג'יס אייטמטוב, שהשאיר לנו יצירת מופת אמיתית ואני מודה לו מכל הלב שהוא הצליח לכתוב בספר אחד מרתק בדיוק את ראיית העולם שלי, אחד לאחד. כל כך טוב לפגוש נפש תאומה ואישוש לכך שעוד מישהו יודע את מה שאני כבר מזמן יודעת. זה ספר שקראתי במשך הרבה מאוד זמן כי לא רציתי להפרד וככל שהוא התקרב לסיומו כך התחילו אצלי דפיקות לב וחרדה מהאבל הקרוב, שאני לא אקרא בו יותר, שהוא יכלה, כמו כל הדברים הטובים. נפרדנו היום אחרי שהחלטתי לקטוע את המסע הזה שלא רציתי שייגמר, בהבטחה לחזור אליו שוב ואפילו שוב ושוב.

גרשם שלום (שמו הקודם גרהרד שולם) היה בן 27 כשהוא החליט לעבור מגרמניה לפלסטינה. הוא עשה זאת כצעד מתבקש לפילוסופיית החיים שלו. גרשם האמין שאין ליהודים קיום בגולה ועליהם ליצור לעצמם קיום עצמאי וזהות יהודית רוחנית שאינה קשורה לקיום המצוות בהכרח, אך יונקת מהמיסטיקה היהודית הקדומה. גרשם הקדיש את חייו להעלות מן האוב את אותה מיסטיקה קדומה (הקבלה, תנועות החסידות למיניהן ותוצרתן האינטלקטואלית, השבתאות והייאוש המוחלט שהיא יצרה בעם היהודי עם התפרקותה וכו'). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית. נפטר בתחילת שנות השמונים, בשיבה טובה.
חנה ארנדט נולדה בעשור הראשון של המאה העשרים למשפחה יהודית משכילה. היא למדה פילוסופיה ונמלטה מגרמניה לצרפת, שם היא קיבלה ויזת הגירה לארצות הברית. היא חיה בניו יורק כל חייה.
גרהרד וחנה היו חברים טובים וניהלו חליפת מכתבים מסוף שנות השלושים או תחילת הארבעים ועד תחילת שנות הששים (לאחר משפט אייכמן), אז נותק ביניהם הקשר (אומרים שמצידו של גרשם אך לפי המכתבים נראה שחנה לא הזמינה אותו לפגישה כשהוא שהה בארצות הברית).
אני יכולה לחלק את ספר המכתבים עב הכרס הזה לשלושה חלקים. החלק הראשון: אחרי המלחמה. הסערה היתה גדולה וכך גם הקרבה בין השניים: "ליבי יוצא אלייך" ו"נתראה בחמש אחרי המלחמה" או כמו (אני לא מדייקת) "אנחנו ניצולים כמו נוח בתיבה. אולי זה לא סיבה לשמחה אך כן לחיים בוודאות". שאלות של מתי נתראה? ולמה אתה לא כותב? חזרו ונשנו בלי סוף. באותה התקופה היה לשניהם מאוד חשוב לדאוג לפרסומיו של ידידם וולטר בנימין שהתאבד בגבול צרפת והם עבדו על זה כל אחד מהקצה האחר של העולם ושתפו זה את זו בהתקדמותם.
החלק השני הוא החלק הקשור להצלת ספרים שהיו בבעלות יהודית, יודאיקה והבראיקה. גם חנה וגם שלום נסעו בעקבות הספרים האבודים, המוחבאים, המוחרמים וההרוסים בכל רחבי אירופה. גרשם שלום ביקר בחריפות את ארנדט על כתביה והידידות פינתה את מקומה לחברות עסקית, תלויה במטרה. חנה היתה מדווחת לו על איפה יש ספרים וכמה והם היו מדסקסים בענייניות כמעט רשמית על למי הספרים יועברו כששלום מייצג את האוניברסיטה העברית ואת האינטרסים של ישראל וארנדט נראה שייצגה אינטרסים אוניברסליים, למרות שהיא עבדה בארגונים אמריקאים-יהודים.
החלק השלישי (נראה שבא אחרי שכל ענייני העברות הספרים והיודאיקות סודרו בהצלחה), נראה שבא לאחר מחלה ארוכה של שלום והוא מן חזרה לחברות שמחה ואוהבת. שוב הנימה היתה אישית יותר והשאלה מתי ואיפה ניפגש חזרה. אבל אז הגיעה חנה לסקר את משפט אייכמן בירושלים וגרשם שלום כתב לה מכתב חריף מאוד על הספר.
גרשם טען כנגדה בקיצור שהנימה שבה היא כותבת מקוממת ושאין בה אהבת ישראל או הזדהות עם העם היהודי. עוד הוא כתב שכשרואים את האכזריות הנאצית, דרך אנשים שהוא בעצמו פגש, אין בכך שום דבר "בנאלי". הנימה של המכתב הזה היתה מאוד כעוסה וביקורתית והוא אף ביקש מארנדט לפרסם את המכתב ביקורת הזה בישראל. חנה הסכימה בתנאי שתפורסם גם תשובתה. תשובתה היתה שהיא אינה מסוגלת לאהבת עמים אלא לאהבה של ידידיה בלבד. שהיותה יהודיה זוהי עובדה כפי שהיא אישה, אך לא משהו שמחייב אותה כלפי מישהו או משהו. היא הגנה על התזה "הבנליות של הרוע" וענתה לשלום שלא המעשה הוא שבנאלי אלא האדם עצמו יכול להיות נורמטיבי לחלוטין, איש חביב ורגיל, שנגרר למעשי זוועה מפלצתיים. היא הביאה בנוסף שיחה שהיתה לה עם גולדה מאיר שאמרה לה (לא מדייקת)ף אני סוציאליסטית ולכן איני מאמינה באלוהים. אבל אני מאמינה בעם היהודי. ארנדט הזדעדעה. מה זה עם שאין לו שום משאב חיצוני והוא רק מאמין בעצמו? כל זה פורסם בישראל, ללא אזכור שמה של גולדה מאיר, שלא זכרה את השיחה.
ולמה בכל זאת נפרדו דרכם של שני החברים הטובים, האינטלקטואלים המבריקים שתרמו כל כך הרבה לעולם שלאחר המלחמה?
ניסיתי לחשוב על כך ולתת תשובה ואני חושבת שהתשובה טמונה באמונתה של ארנדט שהאדם הוא יותר ממעשיו, מאמונתו או ממשנתו. היא חזרה במכתבים על כך שהיא ושלום קודם כל חברים. אחכ הוגים שמסכימים או לא מסכימים אחד עם הגותו של השני. לעומת זאת, שלום כנראה היה יותר מדי אידיאליסט (לפחות יותר אידיאליסט מחבר) ואחרי הספר "אייכמן בירושלים-דו"ח על הבנליות של הרוע", שם את העם היהודי שנהיה מזוהה עם הציוניזם (ולא עם הגות או מיסטיקה כפי שרצה שלום) לפני החברות והאהבה.
אני חושבת וגם הרגשתי את זה לאורך הספר, שחנה ארנדט אהבה את גרשם שלום, כאדם, כחבר, הרבה יותר ממה שהוא אהב אותה, ודבר כזה מצדיק פרידה, כואבת ככל שתהיה.

ספר מעולה על עולם הפשע של כנופיות הנוער והילדים הצעירים, על הצורך העז להשתייך למשהו גדול ממך, על חוקים שמחוקקים ילדים ושומרים עליהם יותר ממה ש"מבוגר שומר חוק" שומר על החוקים "הטובים". על אהבה כמו שהיא מתפרשת בעיניהם של חברי הכנופיות (אהבה אבסולוטית, לחיים ולמוות אך זוהי אהבה מאוד מותנית), על החיים בכלא שמור ועל הטיפול הרשלני של המדינה ונציגי החוק שלה בשכונות הפשע הסגורות. הסיפור מספר על שני חברי כנופיה בכירים, אחד בכלא, השני בחוץ. הבחור שבכלא, לאון, הוא בן18 ועדיין מנהיג את הכנופייה על כל שלוחותיה. עונש חמור למלשינים, אהבה ונאמנות ל"אחים".
וכמה מילים על שבדיה, המדינה שאני חיה בה רוב השנה: רובי בסטוקהולם, רוזנגורד במלמו - כולם שכונות מצוקה שבדיות במקור שאליהם הכניסה הממשלה השבדית המוני פליטי מלחמה וניצולי עינויים שאין להם דבר מוכח עם פשע. הממשלה השבדית העניקה סכום חודשי לכל משפחה שבו היא יכולה לחיות בכבוד. אבל זה הכל. זה הצוהר היחיד שפתחה שבדיה לחברה השבדית המערבית עבור מאות אלפי הפליטים ומכאן תסתדרו לבד. מפתיע שבכל זאת רמת הפשע לא כל כך גבוהה ושאין מרידות המוניות. אבל אם לא תשתנה הגישה הזאת, זה עוד יקרה.
ספר שגרם לי להבין הרבה מאוד על פשיעה של ילדים ועל כמה יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהכנופיה ברגע שנכנסו אליה, שלא לדבר על המסע הנפשי החוצה, אל הסתתרות וזהות בדויה ובדידות אינסופית.

חשבתי אולי לתת ארבעה כוכבים אבל נראה לי שהסיפוק היה יותר שהספר נגמר כבר ולא כי הוא היה כזה מוצלח. איך לתאר נובלה של אחת הסופרות האהובות עלי? אתאר את היצירה בתור הבטחה שלא מומשה. את מאתיים העמודים הראשונים (מתוך 542) קוראים בשקיקה כי זה בדיוק הזמן לפתוח נושאים, רעיונות, כדי לסגור אותם אח"כ. אבל אליזבט גילברט פתחה ולא סגרה.
התחלות מסקרנות וסף מהיר מדי, לא שייך, מאכזב. נושאים בוערים, לא טופלו עד הסוף. השם המתיימר "חותמם של הדברים כולם" אשר אמור להיות שייך לבוטניקה שהיא משוואותיה המתמטיות של הבריאה האלוהית (נו, אלמה הגיבורה יכלה להגיד משהו כזה) לא הקיף שום דבר חוץ מאת הבוטניקה עצמה.
בניגוד להר הקסמים של תומאס מאן, הספר היה פשטני מדי, עמוס במונחים ביולוגיים, זואולוגיים או ווטס סו אבר, שלא מובילים לכלום, כשהר הקסמים התיימר לתת תיאור אנושי פילוסופי מרתק והצדיק את הדפים הרבים שעליהם הוא נכתב.
בנוסף, השפה לא היתה שפת המאה התשע עשרה, לפחות לא בעיני. מאה לאומנית שהתחילה בסוף המאה הקודמת בתסיסה שהובליה למהפכה הצרפתית, לאביב העמים- כלום מזה לא הוזכר, גם לא בסאב טקסט של הדיאלוגים או במחשבותיהם של הדמויות. מעמד האישה, אביב העמים, התרסקות האצולה ועליית הבורגנים, האתאיזם, יחסי מין לשם הנאה ולא רק לשם הולדה- כל הנושאים האלו שיכלו להוות חוט שני שיימשך לאורך כל הספר ולהפוך אותו לספר מוצלח, לא טופלו במידה הראויה להם. וכמו שכתבתי בהתחלה, דלתות שנפתחו- לא נסגרו היטב (למרות שהיו לה 542 עמודים).
לסיכום, מאליזבט גילברט זו אכזבה וחבל שהיא לקחה על עצמה משימה כל כך יומרנית. הייתי מעדיפה לקרוא על חיי הנישואים שלה עם בעלה הברזילאי שקשר למענה את צינורות הזרע כי היא לא מעוניינת בילדים ועל תלאותיה האישיים בעולם מאשר לקחת ליד עוד ספר מנופח ויומרני מהסוג הזה.

אמה רייס היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. אמה רייס מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת שהיא כמו מיקרוקוסמוס של העולם המעמדי המעוות שבחוץ (עשירים זוכים לפריבילגיות ועניים וחסרי "בית" יכולים להיות רק משרתים או עבדים), בעולם של אמה יש רק עבודה, עונשים, שטן, פחד, בדידות ולפעמים, כמו בעולמם של רוב הילדים, ישנה אהבה גדולה או חלום או צחוק.
נהניתי מאוד וגם מההוצאה הירוקה הזאת, הדפים היפים, ההגהה המעולה והאיורים של אמה רייס (שגדלה להיות אומנית מפורסמת, נשואה באושר וחיה בצרפת רוב חייה).

כל מה שכתבתי נמחק ולכן אולי לא היה אמור להכתב. אסכם ואקצר.
הספר מעניין, קולח, מטלטל ולכן חמישה כוכבים.
מלבד איכות הכתיבה מדובר ב"ריאליטי", זוהי המציאות שלנו. כל מי שחי בהווה או בעבר באיזור הזה חייב דין וחשבון לא רק לד"ר אבו אלעיש, אלא לכל משפחה פלסטינית בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים או בכל מקום אחר בגולה.
לד"ר אבו אלעיש עצמו, אנחנו לא חולקים את אותה אמונה בבני אדם לצערי. תכונתם היסודית של בני אדם היא לא טוב ולא רע, היא עדריות. השפה מפותחת מספיק כדי לעוות מבני חשיבה רציונליים והומניים לנצח נצחים.
אל תחזור. זכותך להקריב את עצמך, לא את ילדייך. יש להם זכות לחיים. עבדת קשה כדי להגיע למקום שאתה בו עכשיו. המשך לפעול, לסייע, לדבר ולזעוק. אבל לא כאן.
אינך פוליטיקאי. הבט מסביב וראה שכל פעולותיה של ישראל נתמכות ומועשרות על ידי מעצמת על אחת. היא מלכת המזרח התיכון. לא יהודים ולא ערבים. היהודים גם הם קורבנות כי חיי אהבה ושלום הם חיי האושר. ילדייך טובים מדי למקום הזה. אל תצלוב אותם בשם האהבה האבסטרקטית לאנושות. אל תעשה את זה לבנך הצעיר.
"חברים ישראלים" אמיתיים היו מוחאים איתך, מגיעים לעזה ומסרבים לעזוב או עוזבים את עבודתם וארצם. אלו חברים. נוכחתי בזה כשקראתי את בקשתו של שלמה מור יוסף שתחזור אל התופת. מזמן לא שמעתי בקשה חצופה כזאת.
הלוואי ונשארתם בקנדה..

אנשים מהגרים מסיבות שונות. אבל מהי בעצם הגירה? גם אני לא ידעתי את זה עד שארזתי את חפציי לפני כמעט שנתיים ועברתי עם שבדית בסיסית והרבה חלומות לארץ שמאוד רציתי להפוך לבית.
ידעתי לא מעט על תהרבות, סרטים, תוכניות טלוויזיה, מאכלים. הכרתי כמעט רק שבדים שקיבלו אותנו יפה והכירו לנו עוד אנשים.אחרי מספר חודשים מועטים כבר דיברתי שבדית טובה והשאלתי ספרים בספריה המקומית, התאהבתי באוכל ומרחתי קווייאר בנדיבות על קנקברוד עם חמאה והקפדתי על מלא פיקות ולא מעט קפה. היו לנו בית שלנו ופורד אדומה ישנה וטובה. בילינו את הקיץ האחרון אצל חברה שבדית נדיבת לב שפינתה את הבית עבורנו וזו היתה חופשת קיץ מרתקת בה התחלתי אפילו בעיסוק חדש ומרתק.
אבל שבדיה מעולם לא הפכה לי לבית.מעטים יודעים כמה דמעות הזלתי בסתר וכמה כעס והתחבטויות ליוו את אותה הגירה קשה. התרבות השבדית היתה זרה לי וחיקיתי התנהגויות בלי להבין ובלי לקבל. נהייתי "שבדית" כלפי חוץ ובערתי בפנים.
רק ביולי האחרון כשהגעתי לביקור תמים בארץ אירופאית אחרת ונשאבתי לשלושה חודשים חמימים וטובים הרגשתי מה זה להרגיש בבית גם כשאתה חתיכת מהגר בלי שפה. הידיעה הזאת הממה אותי ועד היום אני שוקלת את האפשרות להגירה חדשה.
אלק מנסה להרגיש בבית ביפן.הוא אמריקאי שנמשך אל התרבות היפנית. כמוני הוא הגיע עם שפה מספקת וידיעת התרבות מה שפתח לו פתח להטמעות. והוא די נטמע. למרות המראה השונה, הוא חי עם יפנים, משייך לעצמו פרטים קטנים ומתאהבת בבחורה יפנית שתרבותה לא זרה לו. הוא מדבר כמוהם לא רק מבחינת השפה אלא יודע מה להגיד מתי ואיך.
גם אני יודעת מה להגיד מתי ואיך בשבדיה. גם לי מחמיאים תמיד על המבטא ועל השבדית הטובה. אבל מתי אתה באמת שייך?
התיאורים של אלק על יפן וחוויותיו מדהימים ומתאימים לבחור אינטיליגנטי ורגיש בן 23. יכולתי לראות את יפן ותרבותה דרך הדיאלוגים של אלק עם היפנים. זכרתי בזכותו את החודשים הראשונים בשבדיה כשהוא אמר לאחיו 'אתה לא מבין? זו הארץ שלי. אני חי כאן. אני לא בשום מקום אחר. אני רק כאן'. ובכל זאת, לא תמיד הניסיונות שלנו צולחים ולפעמים לעולם לא נרגיש בבית, לא משנה כמה נתאמץ ונשקיע. הגירה היא ניתוק מלא בעצב, היא הליכה על חבל דק וצבירה הדרגתית ואיטית של דברים שאותם אתה מנסה, במאמצים כבירים, לשייך לעצמך.

ספר מצוין של סיפורים קצרים המסופרים מפיו של ילד שגדל ונהיה לכמעט מבוגר, סיפורים שיש בהם הומור עצוב או הומור ניטרלי על אנשי רחוב מיגל בתוך שכונת עוני שבפורט אוף ספיין בטרינידד שבאיים הקריביים. כיצד הם חיים, מתפרנסים, ממציאים וחולמים, על הקשרים בין הילדים של הרחוב לבין המבוגרים, בין הנשים לבעלים ואיך לאחר שנים, קסמים נידפים והעולם כולו משתנה. כשאני חוזרת לרחוב קדיש לוז בקרית מוצקין שם גדלתי, הלב מלא בזכרונות, העץ שטיפסנו עליו, הדשא, המחסנים ותיבות המכתבים עדיין שם, אפילו הריח עוד נשמר אבל הרוח של שנות השבעים והשמונים כבר לא שם. רחוב מיגל של אמצע שנות הארבעים ותחילת החמישים גם לא שם ורק בסיפורים הם מונצחים בצורה חיה, משעשעת, אמינה עם תרגום מדליק ועדכני.