ביקורת ספרותית על חליפת מכתבים מאת חנה ארנדט
ספר טוב

---

גרשם שלום (שמו הקודם גרהרד שולם) היה בן 27 כשהוא החליט לעבור מגרמניה לפלסטינה. הוא עשה זאת כצעד מתבקש לפילוסופיית החיים שלו. גרשם האמין שאין ליהודים קיום בגולה ועליהם ליצור לעצמם קיום עצמאי וזהות יהודית רוחנית שאינה קשורה לקיום המצוות בהכרח, אך יונקת מהמיסטיקה היהודית הקדומה. גרשם הקדיש את חייו להעלות מן האוב את אותה מיסטיקה קדומה (הקבלה, תנועות החסידות למיניהן ותוצרתן האינטלקטואלית, השבתאות והייאוש המוחלט שהיא יצרה בעם היהודי עם התפרקותה וכו'). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית. נפטר בתחילת שנות השמונים, בשיבה טובה.
חנה ארנדט נולדה בעשור הראשון של המאה העשרים למשפחה יהודית משכילה. היא למדה פילוסופיה ונמלטה מגרמניה לצרפת, שם היא קיבלה ויזת הגירה לארצות הברית. היא חיה בניו יורק כל חייה.
גרהרד וחנה היו חברים טובים וניהלו חליפת מכתבים מסוף שנות השלושים או תחילת הארבעים ועד תחילת שנות הששים (לאחר משפט אייכמן), אז נותק ביניהם הקשר (אומרים שמצידו של גרשם אך לפי המכתבים נראה שחנה לא הזמינה אותו לפגישה כשהוא שהה בארצות הברית).
אני יכולה לחלק את ספר המכתבים עב הכרס הזה לשלושה חלקים. החלק הראשון: אחרי המלחמה. הסערה היתה גדולה וכך גם הקרבה בין השניים: "ליבי יוצא אלייך" ו"נתראה בחמש אחרי המלחמה" או כמו (אני לא מדייקת) "אנחנו ניצולים כמו נוח בתיבה. אולי זה לא סיבה לשמחה אך כן לחיים בוודאות". שאלות של מתי נתראה? ולמה אתה לא כותב? חזרו ונשנו בלי סוף. באותה התקופה היה לשניהם מאוד חשוב לדאוג לפרסומיו של ידידם וולטר בנימין שהתאבד בגבול צרפת והם עבדו על זה כל אחד מהקצה האחר של העולם ושתפו זה את זו בהתקדמותם.
החלק השני הוא החלק הקשור להצלת ספרים שהיו בבעלות יהודית, יודאיקה והבראיקה. גם חנה וגם שלום נסעו בעקבות הספרים האבודים, המוחבאים, המוחרמים וההרוסים בכל רחבי אירופה. גרשם שלום ביקר בחריפות את ארנדט על כתביה והידידות פינתה את מקומה לחברות עסקית, תלויה במטרה. חנה היתה מדווחת לו על איפה יש ספרים וכמה והם היו מדסקסים בענייניות כמעט רשמית על למי הספרים יועברו כששלום מייצג את האוניברסיטה העברית ואת האינטרסים של ישראל וארנדט נראה שייצגה אינטרסים אוניברסליים, למרות שהיא עבדה בארגונים אמריקאים-יהודים.
החלק השלישי (נראה שבא אחרי שכל ענייני העברות הספרים והיודאיקות סודרו בהצלחה), נראה שבא לאחר מחלה ארוכה של שלום והוא מן חזרה לחברות שמחה ואוהבת. שוב הנימה היתה אישית יותר והשאלה מתי ואיפה ניפגש חזרה. אבל אז הגיעה חנה לסקר את משפט אייכמן בירושלים וגרשם שלום כתב לה מכתב חריף מאוד על הספר.
גרשם טען כנגדה בקיצור שהנימה שבה היא כותבת מקוממת ושאין בה אהבת ישראל או הזדהות עם העם היהודי. עוד הוא כתב שכשרואים את האכזריות הנאצית, דרך אנשים שהוא בעצמו פגש, אין בכך שום דבר "בנאלי". הנימה של המכתב הזה היתה מאוד כעוסה וביקורתית והוא אף ביקש מארנדט לפרסם את המכתב ביקורת הזה בישראל. חנה הסכימה בתנאי שתפורסם גם תשובתה. תשובתה היתה שהיא אינה מסוגלת לאהבת עמים אלא לאהבה של ידידיה בלבד. שהיותה יהודיה זוהי עובדה כפי שהיא אישה, אך לא משהו שמחייב אותה כלפי מישהו או משהו. היא הגנה על התזה "הבנליות של הרוע" וענתה לשלום שלא המעשה הוא שבנאלי אלא האדם עצמו יכול להיות נורמטיבי לחלוטין, איש חביב ורגיל, שנגרר למעשי זוועה מפלצתיים. היא הביאה בנוסף שיחה שהיתה לה עם גולדה מאיר שאמרה לה (לא מדייקת)ף אני סוציאליסטית ולכן איני מאמינה באלוהים. אבל אני מאמינה בעם היהודי. ארנדט הזדעדעה. מה זה עם שאין לו שום משאב חיצוני והוא רק מאמין בעצמו? כל זה פורסם בישראל, ללא אזכור שמה של גולדה מאיר, שלא זכרה את השיחה.
ולמה בכל זאת נפרדו דרכם של שני החברים הטובים, האינטלקטואלים המבריקים שתרמו כל כך הרבה לעולם שלאחר המלחמה?
ניסיתי לחשוב על כך ולתת תשובה ואני חושבת שהתשובה טמונה באמונתה של ארנדט שהאדם הוא יותר ממעשיו, מאמונתו או ממשנתו. היא חזרה במכתבים על כך שהיא ושלום קודם כל חברים. אחכ הוגים שמסכימים או לא מסכימים אחד עם הגותו של השני. לעומת זאת, שלום כנראה היה יותר מדי אידיאליסט (לפחות יותר אידיאליסט מחבר) ואחרי הספר "אייכמן בירושלים-דו"ח על הבנליות של הרוע", שם את העם היהודי שנהיה מזוהה עם הציוניזם (ולא עם הגות או מיסטיקה כפי שרצה שלום) לפני החברות והאהבה.
אני חושבת וגם הרגשתי את זה לאורך הספר, שחנה ארנדט אהבה את גרשם שלום, כאדם, כחבר, הרבה יותר ממה שהוא אהב אותה, ודבר כזה מצדיק פרידה, כואבת ככל שתהיה.

» ביקורות נוספות של שירה36
» ביקורות נוספות על חליפת מכתבים