ביקורת ספרותית על הירושה - המשך עלילות אראגון - הירושה #4 מאת כריסטופר פאוליני
ספר טוב

---

הספר הראשון בסדרת הירושה... ובכן, אני לא זוכרת איך הוא הגיע אליי. את השני סבא קנה לעצמו ואני החרמתי אותו בדרך פלא לפני שמישהו במשפחה הספיק להגיד בריסינגר. את הספר השלישי קיבלתי כמתנה מסבתא. ואת הספר הרביעי השגתי בעצמי.

הספר הגיע כדואר רשום - מה שגרר המתנה של יום עד שאבא הביא את החבילה מסניף הדואר. זה היה עותק צח וחדש של "הירושה", היישר מההוצאה.

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שהכריכה היא כריכת קרטון ללא שום ציפוי. וזה נהדר, כי הספרים הקודמים היו מצופים באיזה ניילון דקיק שנפרד מהעטיפה וגרם להם להיראות מוזנחים.

הדבר השני שהבחנתי בו היה עובי הספר. לכל הרוחות, פאוליני הגזים. לא קראתי ספר כל כך עבה מאז "הארי פוטר ואוצרות המוות" (שלאחרונה קראתי שוב באנגלית ב"קינדל" שלי. אבל אז הוא לא היה כל כך עבה, כי זה ספר אלקטרוני). ואת "הארי פוטר ואוצרות המוות" גמרתי תוך יומיים.
אז כן, גם את "הירושה" קראתי תוך יומיים, טכנית. סיימתי לקרוא אותו ב-1 לפנות בוקר. מצד שני, קיבלתי אותו ב-1 בצהריים של היום הקודם וארבע שעות מתוך השתיים עשרה שעברו מאז הקדשתי לחגיגת יום ההולדת שלי עם חברות, פלוס חצי שעה של מקלחת. סה"כ שבע וחצי שעות של קריאה בערך.

בביקורת זו אשתמש בשמות של דמויות מהספר. באופן טבעי, סדרת הירושה רכשה לה כאן בסימניה לא מעט מעריצים וגם כמה אנשים שקוראים לעצמם על שם הדמויות. ברצוני להבהיר כי בביקורת זו מדובר על הדמויות ולא על האנשים.

אז מה יש לנו כאן? קודם כל ראוי לציין שעברו לא מעט שנים מאז קראתי ספר כלשהו של כריסטופר פאוליני (האחרון היה "בריסינגר"), ולכן נזקקתי להקדמה על קורות אראגון.
ואחר כך התחלתי לקרוא. וקראתי וקראתי וקראתי וקראתי. אראגון וסאפירה כבר לא ממש תמימים, כן, ואראגון הוא כבר לא ממש בן-עשרה.

-קלקלנים בהמשך-
הספר טוב, אין מה להגיד. בתור ספר אחרון בסדרה הוא משמש כספר-סגירת-קצוות, אלא שהרבה קצוות לא רק שלא נסגרים אלא גם נפתחים. יש בזה משהו קצת מרתיע, מפני שאחרי כל כך הרבה תלאות ואהבות ואש הייתי מצפה שהסיפור הזה ייתפר יפה-יפה, רצוי אולי בתוספת אפילוג (בדר"כ אני לא אוהבת אפילוגים כי הם הורסים את הדמיון. אבל אני מוכנה לחרוג מעמדתי הפעם - אין צורך להמשיך לדמיין, הסדרה הזו כבר ככה ארוכה מאוד.).
נקודה ששמתי אליה לב והפריעה לי היא, ובכן, השליפה-מהשרוול של פאוליני. אין דרך אחרת להגדיר את זה. הנה דוגמה אחת:
אחרי שלושה ספרים שבהם מספר לנו פאוליני שאין עוד ביצי דרקונים ושלא ייתכן שיש ביצי דרקונים ושבוודאי שאין ביצי דרקונים כי גאלבטוריקס לא השאיר דבר, טא-דאאאם!
*אנשים, אם עדיין המשכתם לקרוא את הביקורת אני מזהירה שוב: יש כאן קלקלנים!*
יש מצבור של ביצי דרקונים איפשהו (אין צורך לגלות הכל.).
ולמה? ההסבר של פאוליני נדמה בעיני כמעט מופרך, לאור כל מה שלמדנו בספרים הקודמים.

נקודה נוספת שקצת הפריעה לי היא המעשיות של אראגון. נכון, הוא לא מתבגר והוא רוכב דרקונים ויש לו אחריות עצומה כלפי העם, בלה-בלה-בלה, אבל יש בו גם צדדים אנושיים! הצדדים האלה מופיעים מעט מאוד בספר וגם אז בצורה קיצונית: ייאוש גדול, נחישות חזקה וכו'.

אתייחס גם למותו של גאלבטוריקס - חיכינו לרגע הזה ארבעה ספרים. הוא הגיע ו-רגע, הוא מת? הייתי חייבת לקרוא את זה שוב וגם אז לא ממש הבנתי.

ונקודה אחרונה ואחריה אעבור לשבחים.
נקודה אחרונה... ובכן, הסוף, ובפרט אראגון ואריה. הסוף עצוב מאוד, יש בו ניצוץ של תקווה אבל לא מספיק כדי לסיים ולחתום אחת ולתמיד את הסדרה הזאת כסדרה מצויינת או לפחות טובה מאוד. נדמה איכשהו שהסוף אפילו מבליט עוד יותר את מחוייבותו של אראגון לעובדה שהוא רוכב ואת העובדה שהוא מוכן לוותר על הכל למען חידוש המסדר. הדבר הזה נדמה לי איכשהו קצת מלאכותי ונשען על דברים שנאמרו בספרים הקודמים ו"אי-אפשר לחמוק מהם"... כאילו עוד קצת מחשבה, גם מצד פאוליני וגם מצד אראגון הייתה מונעת את הסוף הדי-קודר הזה ופותחת צוהר לעתיד שונה לגמרי, אולי אפילו לסדרה-בת. הרי כריסטופר היקר כבר הוכיח שיש לו דמיון וכושר המצאה ושהוא גם יכול "לכופף" קצת את מה שנכתב...

ו-אראגון ואריה. זו הנקודה שבה אני, כמתבגרת מצויה למרות הכל, זועקת (בלב, בלב. תיגרם לי מבוכה גדולה, או במינוח המקצועי "פאדיחה", אם ההורים שלי ישמעו): "נשיקה! נו, נו, נונונונו!"
ולמה? כי באמת - הילד הזה, שנלחם לצד אריה בכל כך הרבה קרבות, והוצל על ידה מכל כך הרבה סכנות וגם כל כך אוהב אותה, עומד
*נו באמת, אתם לא מבינים שיש כאן קלקלנים?*
לעזוב את אלאגייזיה לנצח (!) - זו סצנה קלאסית, פשוט קלאסית, לנשיקה. אבל לא. אוווווווףףףףףףףף.
ועכשיו ברצינות. פאוליני, כך נדמה, מנסה להתרחק מכל גילוי של אהבה בסדרה, פרט לזו שכבר יוסדה באופן חוקי - זו של רוראן וקטרינה, שגם למרבה השמחה הופכים לדמויות משמעותיות הרבה יותר בספר וזה וגם (!) להורים טריים (מזל טוב!).
למשל - כל כך חבל שהם לא הפכו לזוג בסוף! - מרטאג ונאסואדה זוכים לקצת הבעות של רגישות אחד לשני. אראגון ואריה נמצאים במבוי סתום והם לא מנסים לצאת ממנו, כלומר - פאוליני לא מוציא אותם משם אלא דווקא מחמיר את העניין.
וזה, שוב, מדגיש את המיקוד של הסדרה בדרקונים וברוכבים, במלחמה נגד גאלבטוריקס הרשע. כל שאר הנושאים, כך נדמה לי, נדחקים מעט הצידה.

ולשבחים.
השבח הראשון מגיע להוצאות כנרת-זמורה-ביתן ולהוצאת כתר, וגם למתרגמת יעל ענבר, על תרגום מצויין ונוח לקריאה של הספר, ללא שגיאות (הערה: כשאני אומרת "תרגום מצויין" אני לא מתכוונת לעומת המקור, אלא פשוט שהוא שלם, שאין טעויות בולטות וכו') ובאופן כללי בדיוק מה שצריך כדי להמשיך לקרוא את הספר עד מאוחר מאוד בלילה בלי להתבלבל.

השבחים האחרים נוגעים לעלילה.
-נעים מאוד לקרוא בספר. הפרקים לא קצרים אבל גם לא מייגעים וארוכים, והמעבר בין הדמויות השונות אמנם לא לגמרי זורם אבל בהחלט נינוח וזה נפלא.
-פאוליני בהחלט מקיים את כל ההבטחות והנבואות שניתנו בספרים הקודמים. אין פה דבר ש"צץ פתאום" או שהתעלמו ממנו, הכל יושם ובאופן מאוד מסודר.
-למרות הפיתולים הסבוכים והמהלכים הפוליטיים שאליהם גורר אותנו פאוליני, אני באופן אישי הצלחתי למצוא את הידיים והרגליים בסיפור ולהתמקד בעיקר.
-דמויות רקע ומשנה לא מוזנחות אלא מטופחות בצורה יוצאת מן הכלל, למשל אלווה, הילדה-המכשפה, ואנג'לה מוכרת-צמחי-המרפא.

בסך הכל, הספר יוצר רושם של יחידה שלמה ומגובשת. אראגון מצליח לתמרן בין סכסוכים פוליטיים ומלחמה ארוכה, ולבסוף מוצא סוג של שלווה.
כפי שציינתי כבר, נעים לקרוא בספר, העלילה בהחלט זורמת, והנקודה היחידה שהפריעה לי מאוד היא אורך הספר (כי בואו נהיה כנים, קצת קשה להחזיק ביד ספר של יותר מ-800 עמודים וצריך לשנות תנוחה כל הזמן: בהתחלה צריך להחזיק טוב כדי שהספר לא ייסגר, באמצע הוא מחזיק את עצמו פתוח ובסוף הוא נסגר על האצבעות.), אם כי אני מניחה שמדובר ברוע הכרחי, אם חייבים לסיים את הסדרה בארבעה ספרים ולא בחמישה.
זהו ספר טוב וסוגר קצוות טוב מאוד. ציפיתי לראות מה יעלה בגורלם של אראגון וסאפירה, ועליי להודות שגם אם מעט התאכזבתי מהסוף בהחלט נהניתי מהדרך אליו.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על הירושה - המשך עלילות אראגון - הירושה #4