ביקורת ספרותית על הירושה - המשך עלילות אראגון - הירושה #4 מאת כריסטופר פאוליני
בזבוז של זמן

---

ספוילרים קשים מנשוא למי שעדיין אכפת לו
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
*
סעיף ראשון - מערכת הקסם.
אחת הבעיות העיקריות לדעתי בסדרה היא מערכת הקסם. בכל ספר פנטזיה מודרני שמכבד את עצמו יש מערכת קסם כלשהי, שרביטים בהארי פוטר, כוחות פיזיים כלשהם בערפילאים (ובשאר הקוסמיר), כוחות מהאלים בפרסי ג'קסון, סאידר וסאידין בכישור הזמן, כוחות מהאלים העתיקים או הדרקונים ועוד כמה בשיר של אש ושל קרח ועוד ועוד.
מערכת הקסם של אראגון היא לא מקורית במיוחד כמו כל דבר אחר בסדרה הזו, הרעיון של שפה שהיא המהות האמיתית של הדברים בעולם הוא לא חדש. הוא מופיע בקבלה לדוגמה. הקסם שואב את כוחו מהאדם שמבצע את הקסם.
בהתחלה זה עוד עובר איכשהו, אבל ככל שהדברים מתקדמים הספר מתחיל לאבד אחיזה במציאות. כדי לגרום לנו להבין שאראגון מתחזק אנחנו יוצאים איתו למסע מופרך של צבירת כמות הזויה של קסם. בהתחלה הוא מאחד כוחות עם הדרקונית, סבבה. בהמשך הוא מאכסן אותו באבני חן, רעיון עתיק אבל סביר. אחרי זה הוא מגלה שדרקונים מתים הם לא באמת מתים ויש בהם כמות הזויה של קסם. אחרי שהגענו למקסימום מבחינת כמות הקסם מגיע האס החדש, שמה של השפה שהיא מהות כל הדברים, כלומר יכולת שליטה אינסופית בכמות הקסם האינסופית שיש לו. אחרי כל הקשקשת הזו מגיעה התגלית הסופית, קסם נמצא בכלל בלב ולא צריך את השפה שהיא מהות הקסם וכל הדברים. WTF
למה לשפה שהיא מהות כל הדברים יש בכלל שם? אסביר, מילה בשפה רגילה היא פשוט תיאור של משהו. בניגוד לכך, מילה בשפה המקורית היא לא באמת תיאור אלא המהות של הדבר עצמו. שם של שפה ניתן לה כדי לתאר אותה ולהבדיל אותה משפות אחרות. אנגלית היא השפה של אנשי אנגליה, ערבית היא שפת אנשי ערב וצרפתית היא השפה הבינלאומית להפסד צבאי מביש. למה שלשפה שהייתה לפני כל שאר השפות (מה ששולל את הצורך בהבדלה) יהיה צורך בשם? למה שיהיה שם כולל לכל המהויות של כל הדברים? נגיד שיש, למה שהשם של השפה ייתן כוח על כל המילים בה לטווח שמוגבל רק בכמות הקסם ורצון הקוסם? האם לדוגמה המילה בריסינגר נותנת לקוסם שאומר אותה שליטה על כל אש בטווח מסוים? לא. הוא אולי יכול לשלוט בכל אש, אבל הוא צריך להתמקד באש כלשהי.
מעבר לכך, גם אם נתעלם מהכשלים הלוגיים האלו, העובדה שלאנשים בטופ יש כמות ויכולת קסם גדולות כל כך מגמדת מייד את שאר הדמויות בסיפור. רוב מוחץ של החיילים לא מסוגלים לשרוד חלקיק שניה מול אראגון למשל. הוא מה שנקרא במשחקי מחשב OP, ראשי תיבות של Over Powered. דמות שחזקה מדי בצורה שמפריעה למהלך מאוזן של המשחק.
הדמות שסובלת מכך יותר מכולם היא רוראן (רק כי קשה לי להתאפק - חיקוי עלוב של פרין מכישור הזמן). לכאורה אחיו הגדול והחזק של אראגון, מניף הפטיש והגבר הלוחם, הברזרק המושלם. רק מה, בגלל שאין לו קסם, רוראן זוכה לכמות עמודים מרשימה ולכמות הישגים נאה, אבל היא מתגמדת לצד ההישגים הבלתי נתפסים שאראגון יכול להשיג בשדה הקרב תוך רגע. כל מה שהוא עושה מרגיש חסר משמעות, זבוב ליד פיל.

סעיף שני - מקוריות
מרתיח כמה שהסדרה הזו מועתקת. כפי שציינו רבים, העלילה של הספר הראשון היא מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה עם דרקונים. חפשו ביוטיוב סרטון בשם Eragon in Retrospect של The Book Guy דקה 7:38 ותרוו נחת.
העולם הוא טולקינאי למהדרין. בני האדם חיים בימי הביניים באירופה, סליחה אלגייזיה, אלפים קסומים ואוהבים טבע ועצים, גמדים אוהבים מערות ואוצרות, אורגלים - ברצינות? - אוהבים ללכת מכות ולרצוח. קלאסי.
השם אראגון הוא כנראה גם עיוות של אראגורן, הפסען אהוב נפשי, המלך אלסר והדמות שאראגון נחות ממנה חמישה שלבים אבולוציונים אחורה.
הטוויסט מגיע רק כשהאורגלים מחליטים שהם עדיין אוהבים לרצוח, אבל לא בשביל גאלבטוכעס. מעכשיו הם עצמאיים. אוקיי. סנדרסון עשה דברים מדהימים בהרבה עם הפרשמנים והפרשנדים בגנזך האור שלו, אבל לא נשווה חלילה בין סנדרסון אשף בניית העולמות ובין פאוליני הילד שמשתמש במה שהמבוגרים השאירו לו לשחק.
מכישור הזמן גנב פאוליני את רוראן, הטריק עם החרב שניצח לאראגון את הדו קרב מול מרטאג בסוף וכנראה גם את חישול בריסינגר. לא שחישול נשק לא הופיע קודם לכן בספרות, אבל קל לי יותר להאמין שפאוליני קרא את כישור הזמן ולא את הפייסטוס המחשל את מגנו של אכילס באיליאדה. כל הדברים הנ"ל בוצעו בצורה מושלמת בכישור הזמן ובצורה רשלנית, חובבנית וחיוורת פה.

סעיף שלישי - הדמויות והיחסים ביניהן
אראגון ואריה הם כנראה סיפור הקראש הלא ממומש שהיה לפאוליני על בחורה שלא ספרה אותו. אראגון הוא סימפ מביך שממשיך להתעקש על בחורה שנמצאת כמה רמות (ושנים) מעליו. הדרך היחידה של פאוליני לפתור את זה היא לרומם את אראגון מטינאייג'ר דביל למנצח הגדול, ואז כדי ליצור סימטריה הוא נתן גם לאריה דרקון ויצר את סצנת הסקס הכי פחות סקסית שקראתי בחיי.
אורומיס הוא דמות לא בולטת במיוחד חוץ מהיותה הדמות עם המוות הכי אווילי בהיסטוריה. אם הוא תלוי לחלוטין באבן החן שלו שמכילה אוקיינוס של קסם ובלעדיה הוא חשוב כמת בקרב, למה בשם הגיהנום הוא לא תולה אותה עליו??? מה ההיגיון בלשים אותה על חרב שיכולה ליפול? מה רע בטבעת, חגורה, קסדה, שרשרת, צמיד או כל פריט לבוש אחר שלא יסכן את בעליו במקרה שהוא יישמט מידיו באמצע השמים? זה מפגר כל כך, אבל בשלב הזה למי כבר אכפת.
גאלבטוריקס, הנבל חסר המניעים, הסברים וגבולות כוח. אין שום סיבה לדברים שהוא עושה או לא עושה, לא מוסבר למה דחוף לו לשלוט בממלכה אם הוא ממילא לא יוצא מהארמון שלו, למה לכל הרוחות גאלבטוריקס (השם הכי מטופש לרשע הכי גנרי ever) בכלל נתן למרד להתרחש כשהוא יכל למחוץ אותו כמו יתוש טורדני? יש לו כוח בלתי מוגבל, הוא ליטרלי כל יכול. האלפים, הגמדים והמורדים הגנריים כולם חסרי אונים מולו. במקום זה הוא מעדיף לשחק את תפקיד האינקוויזיטור בארמון.

המלצה סופית לכל מי ששרד את הביקורת עד כה, אם קראתם את אראגון ונהניתם ממנו, עשו לעצמכם טובה ותקראו את הספרים שמהם פאוליני "שאב השראה". שר הטבעות ומחזור כישור הזמן, הם טובים פי אלף מהחיקוי החיוור הזה. חוץ מהם יש עוד ספרי פנטזיה איכותיים ששווים את זמנכם ויביאו לכם לרוב תועלת בזה ובבא.

» ביקורות נוספות של נפתול
» ביקורות נוספות על הירושה - המשך עלילות אראגון - הירושה #4