ביקורת ספרותית על אבדן (אובדן) הילדות מאת ניל פוסטמן
ספר טוב

---

לטענתו של ניל פוסטמן, בספר זה שנכתב בשנות ה-80, הילדות היא לא יותר מתופעה חברתית שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות וכעת החלה להעלם. זוהי טענה שהיא לכל הפחות מעניינת ויש לראות את הטיעונים שהוא מביא על מנת לחזקה.

פוסטמן מעמיד את מושג הילדות כולו על שאלת המידע והסודיות, פערי המידע שבין מה שהילד יודע כילד ומה שהמבוגר יודע (או יכול לדעת) כמבוגר. מתוך פרדיגמה זו טוען פוסטמן כי בימי הביניים לא התקיים מוסד חברתי של ילדות. הוא מסביר כי בתקופה זו, בהם התרבות היתה אוראלית ומקומית, תרבות שמבוססת על קשרים קרובים ומידע מיידי, לא התקיימו פערי מידע בין המבוגרים והילדים שכבר רכשו את השפה המדוברת. יתרה מזו, פוסטמן טוען כי היחס לילדים לא הזכיר כלל את מה שאנו רגילים לחשוב עליו וכלל, מעבר להעסקתם, גם יחס בוטה ואף מיני כלפיהם. כל זה נובע כמובן מהעובדה שלא היו סודות - המין, המילים הגסות, הבושה - כל אלו לא התקיימו בעולם של ימי הביניים ולכן לא היה טעם לחסכם מהילדים.

הנקודה שבה נולדה הילדות היא מהפכת הדפוס. מהפכה זו הביאה לשינוי הפרדיגמה דרכה התנהל העולם. עולם שהתנהל באופן מקומי ובשפה מדוברת לחלוטין הפך לעולם שמתנהל בקנה מידה גלובאלי ובשפה כתובה לחלוטין. כעת בני האדם נחלקו לשני סוגים: אלו שיודעים לקרוא ולכן עצמאיים ובקיאים בסודות האנושות ואלו שאינם יודעים לקרוא ולכן נשארים תלויים. הילדות הוגדרה כתקופת הזמן שבה מכשיר עצמו האדם לעצמאות, משמע לומד לקרוא ולכתוב, מה שנעשה בבתי הספר בסביבות גיל העשרה. כך נוצר מושג הילדות כשהוא נכון לאותם שאינם יודעים עדיין לקרוא ולכתוב ולכן הם תלויים במבוגרים שיתווכו עבורם את המציאות. תיווך כזה איפשר למבוגרים לשמור סודות, לקיים דיונים המדירים את הילדים ולקבוע את קצב התבגרותם של הילדים.

כך המשיך המצב עד המאה ה-19 עם התפתחות התקשורת החשמלית, שראשיתה בטלגרף ושיאה בטלויזיה שהפכה לנפוצה במיוחד בשנות ה-50 של המאה ה-20. התקשורת החשמלית שברה את מחסומי הידע ועברה דרך המסננות של המבוגרים. כעת מסרים מכל סוג ומכל מקום יכלו להגיע תוך שניות לכל אוזן או עין בעולם.

הטלויזיה הוסיפה לסוג תקשורת זה את המימד החזותי-שמיעתי ובכך למעשה ביטלה את הצורך בקריאה כחלק מתהליך הכניסה לסודות העולם. יתרה מזאת, הטלויזיה, שפועלת 24 שעות ביממה, צריכה עוד ועוד סיפורים ומופעים (Shows) כפי שקורא להם פוסטמן ולכן היא מאבדת לחלוטין את חוש הביקורת שלה ומפסיקה לסנן את המידע שמועבר דרכה.

אם כן המצב הוא כזה שבו הטלויזיה מציגה עוד ועוד סודות (מין, סמים, אלימות, שפה גסה וכו') לקהל הרחב שלא צריך שום מיומנות או מאמץ על מנת לקלוט אותם. כך מתחיל להסגר הפער שבין הילדים והמבוגרים, ומה שהתחיל כשיויון בתור צופים הופך לשיויון בתור מציגים כאשר ילדים מתחילים להשתתף בתוכניות ופרסומות - פעמים רבות כמין מבוגרים מוקטנים (עוסקים בשאלות של זוגיות, קניות וכו').

בנוסף מציג פוסטמן את העלמותם של סיפורי הילדים ושל משחקי הילדים הספונטניים והלא-מאורגנים לטובתן של ליגות ותחרויות מלאות לחץ. תהליך זה שבו הפער שבין ילדים ומבוגרים הולך ונסגר מוביל לאותו אבדן של הילדות, שוב - כתופעה חברתית.

מעניין לראות כי למרות שפוסטמן מציג באופן שלילי מאוד את אבדן הילדות, קשה לו להציג אלטרנטיבה. האלטרנטיבה היחידה שהוא מוצא לנכון להציג היא זו של הפונדמנטליזם הדתי או השמרנות האמריקאית. את השתי האלטרנטיבות האלו הוא מקבל באופן חלקי, כשהוא מבקש להסתייג מהאופי האלים והמיושן שלהן. למעשה, קשה לחשוב על אופן שבו נוכל לאפשר לילדים התפתחות הצמודה לטכנולוגיה ולדמוקרטיזציה של הידע ושעדיין תשמור על מושג הילדות, שרבים מבכים את "מותו".

בתור מורה אני מתלבט בשאלה זו יום יום. בינתיים אין לי תשובה אלא רק שברי רעיונות, מחשבות ואכזבות. אולי דיון פה יתחיל איזה שינוי.

» ביקורות נוספות של יותם
» ביקורות נוספות על אבדן (אובדן) הילדות