ביקורת ספרותית על אבדן (אובדן) הילדות מאת ניל פוסטמן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 16 באוגוסט, 2012
ע"י יותם


לטענתו של ניל פוסטמן, בספר זה שנכתב בשנות ה-80, הילדות היא לא יותר מתופעה חברתית שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות וכעת החלה להעלם. זוהי טענה שהיא לכל הפחות מעניינת ויש לראות את הטיעונים שהוא מביא על מנת לחזקה.

פוסטמן מעמיד את מושג הילדות כולו על שאלת המידע והסודיות, פערי המידע שבין מה שהילד יודע כילד ומה שהמבוגר יודע (או יכול לדעת) כמבוגר. מתוך פרדיגמה זו טוען פוסטמן כי בימי הביניים לא התקיים מוסד חברתי של ילדות. הוא מסביר כי בתקופה זו, בהם התרבות היתה אוראלית ומקומית, תרבות שמבוססת על קשרים קרובים ומידע מיידי, לא התקיימו פערי מידע בין המבוגרים והילדים שכבר רכשו את השפה המדוברת. יתרה מזו, פוסטמן טוען כי היחס לילדים לא הזכיר כלל את מה שאנו רגילים לחשוב עליו וכלל, מעבר להעסקתם, גם יחס בוטה ואף מיני כלפיהם. כל זה נובע כמובן מהעובדה שלא היו סודות - המין, המילים הגסות, הבושה - כל אלו לא התקיימו בעולם של ימי הביניים ולכן לא היה טעם לחסכם מהילדים.

הנקודה שבה נולדה הילדות היא מהפכת הדפוס. מהפכה זו הביאה לשינוי הפרדיגמה דרכה התנהל העולם. עולם שהתנהל באופן מקומי ובשפה מדוברת לחלוטין הפך לעולם שמתנהל בקנה מידה גלובאלי ובשפה כתובה לחלוטין. כעת בני האדם נחלקו לשני סוגים: אלו שיודעים לקרוא ולכן עצמאיים ובקיאים בסודות האנושות ואלו שאינם יודעים לקרוא ולכן נשארים תלויים. הילדות הוגדרה כתקופת הזמן שבה מכשיר עצמו האדם לעצמאות, משמע לומד לקרוא ולכתוב, מה שנעשה בבתי הספר בסביבות גיל העשרה. כך נוצר מושג הילדות כשהוא נכון לאותם שאינם יודעים עדיין לקרוא ולכתוב ולכן הם תלויים במבוגרים שיתווכו עבורם את המציאות. תיווך כזה איפשר למבוגרים לשמור סודות, לקיים דיונים המדירים את הילדים ולקבוע את קצב התבגרותם של הילדים.

כך המשיך המצב עד המאה ה-19 עם התפתחות התקשורת החשמלית, שראשיתה בטלגרף ושיאה בטלויזיה שהפכה לנפוצה במיוחד בשנות ה-50 של המאה ה-20. התקשורת החשמלית שברה את מחסומי הידע ועברה דרך המסננות של המבוגרים. כעת מסרים מכל סוג ומכל מקום יכלו להגיע תוך שניות לכל אוזן או עין בעולם.

הטלויזיה הוסיפה לסוג תקשורת זה את המימד החזותי-שמיעתי ובכך למעשה ביטלה את הצורך בקריאה כחלק מתהליך הכניסה לסודות העולם. יתרה מזאת, הטלויזיה, שפועלת 24 שעות ביממה, צריכה עוד ועוד סיפורים ומופעים (Shows) כפי שקורא להם פוסטמן ולכן היא מאבדת לחלוטין את חוש הביקורת שלה ומפסיקה לסנן את המידע שמועבר דרכה.

אם כן המצב הוא כזה שבו הטלויזיה מציגה עוד ועוד סודות (מין, סמים, אלימות, שפה גסה וכו') לקהל הרחב שלא צריך שום מיומנות או מאמץ על מנת לקלוט אותם. כך מתחיל להסגר הפער שבין הילדים והמבוגרים, ומה שהתחיל כשיויון בתור צופים הופך לשיויון בתור מציגים כאשר ילדים מתחילים להשתתף בתוכניות ופרסומות - פעמים רבות כמין מבוגרים מוקטנים (עוסקים בשאלות של זוגיות, קניות וכו').

בנוסף מציג פוסטמן את העלמותם של סיפורי הילדים ושל משחקי הילדים הספונטניים והלא-מאורגנים לטובתן של ליגות ותחרויות מלאות לחץ. תהליך זה שבו הפער שבין ילדים ומבוגרים הולך ונסגר מוביל לאותו אבדן של הילדות, שוב - כתופעה חברתית.

מעניין לראות כי למרות שפוסטמן מציג באופן שלילי מאוד את אבדן הילדות, קשה לו להציג אלטרנטיבה. האלטרנטיבה היחידה שהוא מוצא לנכון להציג היא זו של הפונדמנטליזם הדתי או השמרנות האמריקאית. את השתי האלטרנטיבות האלו הוא מקבל באופן חלקי, כשהוא מבקש להסתייג מהאופי האלים והמיושן שלהן. למעשה, קשה לחשוב על אופן שבו נוכל לאפשר לילדים התפתחות הצמודה לטכנולוגיה ולדמוקרטיזציה של הידע ושעדיין תשמור על מושג הילדות, שרבים מבכים את "מותו".

בתור מורה אני מתלבט בשאלה זו יום יום. בינתיים אין לי תשובה אלא רק שברי רעיונות, מחשבות ואכזבות. אולי דיון פה יתחיל איזה שינוי.
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 12 שנים ו-10 חודשים)
סקירה מצוינת פוסטמן הוא מבקר תרבות. הוא רואה את תפקידו כמעלה בעיה, ומציב את סימני השאלה, או את התוצאות כפי שעולות מהניתוח שלו. לדעתי הוא בכלל לא חושב שמתפקידו לתת תשובות או חלופות או פתרונות לבעיה. אלה תפקידים של אנשים אחרים, כאלה הקוראים את ספרו, מסכימים עם הניתוח והמסקנות, ומעלים את השאלות הפרקטיות שלהם (הורים בסוגיית חינוך הילדים, מורים ומחנכים בשאלת עיצוב בית הספר ותכני הלימוד, וכו' וכו')
קוראת הכל (לפני 13 שנים)
ביקורת מרתקת.
עינתי (לפני 13 שנים)
בהתיחס ובהמשך לתגובתו של אסף שאני מסכימה איתה מאוד - אני באמת חושבת שאחד הדברים העצובים ביותר הוא הניכור החברתי, התלות במכשיר דיגיטלי במקום באנשים בשר ודם בחיים שלך. ולכן אני גם מסכימה עם אסף לגבי כך שחייבים להבין שאי אפשר לעצור את הטכנולוגיה, היא כאן והיא לא תיעלם וכמו שזה נראה היא רק תמשיך להתקדם (בקצב כזה או אחר). העניין הוא חשיבה יצירתית לגבי מתן אלטרנטיבות ודרכים לנתב (כן, בין השאר גם דרך/ע"י הטכנולוגיה הזו) לכיוון מטרות, ערכים וכיוונים שאנחנו מאמינים שהם עדיין יותר טובים מאחרים. יצירתי כבר אמרתי? :) תידרש הרבה יצירתיות .
אסף (לפני 13 שנים)
מעניין ביותר ראשית אומר שנהניתי מן הביקורת ובהחלט אחפש את הספר. קראתי לא מזמן את "קץ החינוך" של פוסטמן, העוסק באובדן האידיאולוגיות במערכת החינוך, וגם הוא מעניין.
לא רק הילדות משתנה; כל תקופות החיים המוכרות לבני האדם משנות צורה. אם בעבר גיל 50 נתפס כזקנה מופלגת, הרי שהיום זה אמצע החיים. באותה מידה גם הילדות עוברת שינויים. מסכים לתיאורך שהגבולות בין התקופות משתנים. אם בעבר בגיל 20 צעירים היו עוזבים את הבית - היום מדברים על "הדלת המסתובבת" - על ילדים שאף פעם לא באמת עוזבים את בית הוריהם ואת התלות בהם, מזוויות שונות. מובן שאין מדובר על ילדות לשמה, אבל כאמור הגבולות כבר נעשים מטושטשים.
ולעניין הדיון - אני לא יודע אם יש דבר שאותו צריך "לעשות" - כדי לעצור את התופעה; החידושים הטכנולוגיים האלה כאן, ולא נראה שיעלמו מחיינו, אלא אפילו להפך. מאוד מזדהה עם התחושות שלך כמורה - אין דבר עצוב יותר בעיני מילדים בהפסקה המשחקים כל אחד עם האייפון שלו ולא בכדורגל עם החברים בחצר. ובכל זאת, העולם שאנחנו חיים בו נע קדימה, ועלינו - המבוגרים, מוטלת החובה לדעת ולברור עבור הילדים ולנסות להדריך אותם בתוך הבלגן המודרני. אני מאמין שכאן בהחלט כוחו של החינוך ושל המורה העקשן: זה שלא מוותר לילדים על תהליכים שדורשים סבלנות וזמן, על הבנת תפיסות עולם וניתוח סיטואציות מורכבות. אין לצפות שהם ינטשו את האייפונים והאייפדים למיניהם, אבל אנחנו כמורים וכמבוגרים חייבים לספק להם את האלטרנטיבה, ולעבוד קשה כדי להוכיח שגם בקריאת פרק בתנ"ך או במעקב אחר זרעים נובטים על מצע צמר גפן יש ערך, עניין, מתח ואפילו כיף.
יותם (לפני 13 שנים)
לעינתי שמעי, אני שותף מלא להתלבטות שלך. אמנם גם לי אין ילדים משלי אבל אני מוקף בהם יום יום ורואה את התלות הנפשית שהם מפתחים במכשירים אלקטרונים. ילדים שלא מוכנים לעזוב את האייפון או שלוקחים אייפד לטיול השנתי - לי זה נראה מזעזע. אני חושב שאחד היתרונות הברורים של ספר או משחק מהדור הישן היא דווקא הסגירות שלהם. משמע, בכל ספר יש רק סיפור אחד שלא משתנה כמו שכל משחק קופסא או כדור הוא רק המשחק הזה. זה מאפשר לילדים לנהל עם התחביבים האלו יחסים ברורים שכוללים גם שעמום, החלפה, חזרה וכו'. כיום בכל אייפד יש הכל - מפייסבוק ועד אלפי משחקים - שהילדים לא מרגישים שהם צריכים או יכולים לעזוב את המכשיר עצמו לרגע. מכאן שהם לא משתחררים מתחושת התלות שמאפיינת את הילדות (כפי שיגיד גם קאנט). ועדיין אין לי מושג מה עושים עם זה מבחינה פרקטית...
יותם (לפני 13 שנים)
לחמדת ושין שין אחת הטענות של פוסטמן, שאולי לא הבאתי בצורה ברורה מספיק בביקורת, היא שיש תהליך של התקרבות הדדית בין המבוגרים והילדים. כמו שהילדים הופכים למבוגרים קטנים כך גם המבוגרים הולכים והופכים לילדותיים כשהם מאמצים דפוסי לבוש, אכילה, תרבות וחיים של ילדים. אז אתן צודקות, אכן כיום אנו רואים התארכות של הילדות, התארכות שהיא כל כך מוגזמת עד שפוסטמן יגיד שהיא כבר התמזגות כמעט מוחלטת בבגרות ומכאן שהיא נעלמת כתקופה בפני עצמה.
שין שין (לפני 13 שנים)
לפעמים נראה לי שהילדות היום נמשכת עד גיל שלושים יש לי אחיינים בני 23, חכמים ומקסימים, שחיים בבית הוריהם, עוד לא החליטט מה לעשות עם עצמם וזוכים להגנה, טיפוח ופינוק עד אין קץ. אז אולי חשיפה למידע אינה בהכרח מקצרת את הילדות. השאלה אם מבינים את המידע הזה ומה עושים איתו.
לדעתי הילדים בהווה ילדותיים לגמרי וחיים באורח חיים שאינו קשור כלל לחיי המבוגרים. (במערב השבע כמובן).
נב מצטרפת להמלצה של עינתי על "סרט לבן" המעולה.
עינתי (לפני 13 שנים)
ביקורת פשוט נהדרת והספר נשמע מרתק. בהחלט הוספתי לרשימת הקריאה. נראה שמדובר בטיעונים לוגיים וקלים להבנה, אולם האתגר האמיתי כפי שגם אתה מציג כאן, הוא מציאת אלטרנטיבה. אתה יודע, זה גרם לי לחשוב על הורים (אני עוד לא שם) שאוסרים על הילדים לראות טלויזיה או מגבילים באופן מושכל (אם כי מושכל זה מושג סובייקטיבי לחלוטין) את הצפייה, ובוא נאמר שאפילו מאפשרים להם סגנון חיים המזכיר את הילדות הישנה והטובה (ללא לחצים, קריאה, השתתפות בחוגים באופן חופשי ללא לחץ על הילדים להישגים ותחרות וכיו"ב) - השאלה היא האם באמת ניתן לעצור את הסחף הזה של אובדן הילדות. אני מניחה שכמו כל הדברים בעולם- אין פה שחור ולבן: הילדות הייתה קיימת עוד לפני המצאת הדפוס (ולו רק בגלל השינויים הפיזיולוגיים, הרגשיים והמוחיים) ותישאר עוד הרבה אחרי עידן הטלויזיה, השאלה היא באיזו צורה- ושאלת הצורה הזו והעיצוב (אם ניתן לעשות זאת באופן נשלט ומחושב)שלה לעתיד, הן לדעתי השאלות החשובות. אין לי כמובן תשובות או רעיונות קונקרטיים, אבל מה שכן - זה כמעט ברור לי לחלוטין שלא ניתן להתעלם מההתפתחויות הטכנולוגיות (ולכן כל נושא איסור צפייה בטלויזיה/מחשב/אייפד או אפילו ניסיון לשלוט בכך נראה לי לא יעיל ולא רלוונטי), הן צריכות להיות משולבות בפתרון. אם יש כזה, כאמור.


המלצה קטנה לסוף- ראה את הסרט "סרט לבן" של מיכאל הנקה. הוא מדבר בדיוק על האלטרנטיבות השמרניות האלה, ומה הייתה התוצאה המזעזעת שלהן (אם כי יש לומר לזכותו שאת נושא התוצאה של חינוך כזה, הוא משאיר לחלוטין לצופה). אחד הסרטים המטלטלים ביותר שראיתי.
אלון דה אלפרט (לפני 13 שנים)
מעניין. אני חושב על הנושא הזה לא מעט
אפרתי (לפני 13 שנים)
ביקורת מעולה.
yaelhar (לפני 13 שנים)
ביקורת מעניינת על נושא מעניין: יחידים בדרך כלל אינם יכולים לשנות מגמות חברתיות. זה אמור גם לגבי דיונים בסימניה...
חמדת (לפני 13 שנים)
ראשית ביקורת נפלאה ומרתקת שנית-נדמה לי שבראשית המאה ה-21- מושג הילדות וההתייחסות אליו ביראת -קודש רק הולך וגובר ,לפעמיים עד כדי גיחוך לדעתי ל"הבאת" ילדינו למעמד "אלוהי"מצד ההורים .צריך קצת פרופורציות ואיזונים .....





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ