ביקורת ספרותית על פנלופאה - המיתוס של פנלופה ואדיסאוס מאת מרגרט אטווד
ספר מעולה

---

אחד השינויים המשמעותיים שהביא איתו המעבר מתרבות של שמיעה ודיבור לתרבות של קריאה וכתיבה הוא הקיבוע של סיפורים - בדיוניים והיסטוריים כאחד. אחד הסיפורים המוקדמים ביותר שהתקבע בגרסא מסויימת היה המיתוס על שובו של אודיסאוס מעשר שנות המצור על טרויה, מיתוס שזכה לכינוי "אודיסיאה".

כיום אנו נוטים להסכים כי הסיפור של האודיסאה, זה שנכתב או אוגד על ידי הומרוס, הוא הסיפור המקורי והמדויק על שובו של אודיסאוס. סיפור זה, שנכתב במקור בדיאלקט מיוחד של יוונית עתיקה, תורגם והופץ כנראה בכל שפה אפשרית והוא מתחרה בפופולאריות שלו רק בתנ"ך. אך האם אנו לא עושים עוול לתרבות שלמה של טוויית סיפורים?

ספרה של אטווד חוזר לשורשים של תרבות הסיפור האוראלי ומבקשת להציע פן אחר לעלילותיו של אודיסאוס - הפן של פנלופה, מלכתו האהובה, שנשארה מאחור לחכות לו עד שיחזור ממסעו. ומדוע לא לעשות כן? האין סיפורה של פנלופה מעניין וראוי לפחות כמו סיפורו של אודיסאוס?

ניכר כי אטווד מכירה את פרטי האודיסיאה לעומקם וגם את המחקר הענף שמתייחס ליצירה. היא נאחזת ב"עובדות" המתוארות ביצירה ההומרית ומציגה אותן מנקודת מבטה של פנלופה שנזכרת בסיפור במאה ה-21, בהיותה בשאול (שימו לב - מדובר בשאול היווני ולא בזה הנוצרי, אין שם אש וגופרית).

פנלופה של אטווד היא לוחמת פמיניסטית מהמעלה הראשונה. היא בעלת מודעות עצמית גבוהה לחוזקותיה ומגרעותיה, היא לא מתביישת להיות "נשית" ורגישה אך גם מתגאה בהיותה בעלת אופי וחכמה (כפי שמתאר אותה גם המיתוס ההומרי). היא מנוגדת בכל לבת-דודתה הלנה, שמוצגת כפאם-פטאל רצחנית וגנדרנית שנהנת לספור את גופות הגברים שנהרגו למענה ולמען שמה. יתרה מזאת, פנלופה מציגה עמדה מפוכחת, צינית ובוטה שעומדת על שלה ומנווטת באופן מדוקדק את חייה וחיי הסובבים אותה.

אטווד לא מתביישת לשזור בספר גם רגעים קלילים יותר, מלאים בבדיחות סקסיסטיות (בדרך כלל נגד גברים) והומור אנארכרוניסטי שמבוסס על נקודת המבט המודרנית שפנלופה רכשה לאורך 3000 השנים שחלפו מאז המאורעות המתוארים. בסוף היא אפילו מדגימה כיצד בלתי אפשרי להעמיד את אודיסאוס למשפט כיום על הרג המחזרים, בעיקר משום שאין לנו שום דרך לבחון את המוסר העתיק כיאות.

השיא הדרמטי של הסיפור, ואולי התפנית המרעישה ביותר שבו, הוא סיפורן של 12 המשרתות שתלה אודיסאוס עם שובו לארמון. בסיפור המקורי הן מתוארות כבוגדות שניצלו את העדרו של אדונן על מנת לשכב עם המחזרים הצעירים והנאים ולרכל על גבירתן מאחורי גבה. אטווד מתארת מציאות שונה, מציאות בה יחסה של פנלופה כלפי המשרתות הצעירות היה בחציו אימהי ובחציו חברי עמוק. פנלופה היא שביקשה מהמשרתות להסתובב בין החתנים, היא שביקשה מהן לרכל עליה על מנת לזכות באמונם וכך לרגל אחריהם והיא זו שניחמה אותן בעת שנאנסו על ידי המחזרים הגסים בהעדר מי שישמור עליהן.

נוכח המציאות שמציעה אטווד, תלייתן של המשרתות היתה חטא מוסרי מהמעלה הראשונה ויתרה מזאת - חטא אנושי. אטווד מראה כיצד נשמותיהן של המשרתות רודפות את אודיסאוס (שמצידו מנסה להתחמק מהן על ידי גלגול נשמתו שוב ושוב לגופם של הרפתקנים כושלים). הסצנות שבהן שוטחות המשרתות את טענותיהן כלפי אודיסאוס, פנלופה והעולם בכלל הן מהחזקות והנוגעות ביותר בספר כולו.

לסיכום, הנסיון הספרותי-ביקורתי של אטווד עלה יפה והתוצר מטלטל, מצחיק, מטריד ובעיקר מעורר חשיבה. אני רק מבקש מכל מי שבכוונתו לקרוא את הספר, לקרוא קודם את האודיסיאה (אני ממליץ על הגרסא של טשרניחובסקי) וקצת מהמחקרים שנעשו סביבו (לדוגמא הספר של ז'קלין דה-רומיי או זה של מוזס פינלי) על מנת לזכות להבנה מלאה יותר של הדקויות שמציעה אטווד.

» ביקורות נוספות של יותם
» ביקורות נוספות על פנלופאה - המיתוס של פנלופה ואדיסאוס