“ספר מעניין ומיוחד. אמנם התחלתי לקרוא אותו כיוון שחיפשתי ספר שיעזור לי לתווך פילוסופיה לילדים (דרך אגב, אם למישהו יש המלצות אני אשמח) אבל זה ממש לא מה שהמחבר מתכוון לעשות.

מאתיוס למעשה מבקש להוכיח את מה שכולנו נוטים לשכוח - חשיבה פילוסופית היא בהכרח חשיבה נאיבית שנובעת מתמימות. ומה יכול להיות יותר תמים מילד?

מאתיוס מביא בספר דוגמאות למספר שיחות שהוא, או אחרים, ניהלו עם ילדים ובהן עולות שאלות שעומדות בבסיס הפילוסופיה המערבית: שאלת האינסוף, המובחנות של העצמים זה מזה ומכאן שאלת הגוף והנפש, שאלות מוסריות ועוד. בפרקים קצרים מראה מאתיוס כיצד ניתן לפתח דיון פילוסופי מפתיע עם ילדים קטנים מאוד (גילאי 3-6 פחות או יותר).

חלק ניכר מהספר מוקדש לניגוח עמדותיהם של ז'אן פיאז'ה מחד ושל ברונו בטלהיים מאידך - שניהם טוענים כי החשיבה של הילד מתפתחת עם השנים ולכן חשיבה של ילד בוגר יותר היא בהכרח עמוקה או מדויקת יותר. מאתיוס טוען את ההפך - ככל שהילדים מתבגרים הם מאבדים (בעיקר בגלל החברה אבל גם באופן טבעי) את תמימותם וסקרנותם ולכן מאבדים את היכולת לחשוב על שאלות פילוסופיות. לראיה, סטודנטים לפילוסופיה מנסים שנים לאחר מכן לשחזר בדרכים מלאכותיות את אותה החשיבה הנאיבית שעומדת בבסיס ההגות הפילוסופית.

חווית הקריאה בספר נעימה ומעניינת. אני אישית קראתי אותו בטיסה והוא התאים לי מאוד, אבל זה לא אומר שהוא ראוי לכינוי (או לגינוי) "ספר טיסה". חבל רק שגם מאתיוס, אולי בדומה לילדים בהם הוא עוסק, נשאר ברמה מאוד בסיסית של דיון ולא מפתח אותו הרבה מעבר להוכחת הטענה שלו. האם יש משהו שיכול לעזור לנו כהורים או אנשי חינוך לשמר את התמימות של הילד? האם יש אופן מסוים שבו ניתן לגשת לילדים ולפנות לתמימות שלהם? האם היה נסיון למנף את התמימות הילדותית ללימודים פילוסופים של ממש? כל השאלות האלו נותרות ללא מענה, וחבל.

בנוסף, ישנה תחושה קצת מעיקה של מעגליות בדיון. הוא חוזר שוב ושוב אל אותן דוגמאות שבעזרתן הוא מוכיח שוב ושוב את אותן טענות, כשכל פעם הניסוח קצת משתנה. נראה כי היה ניתן לצמצם את הספר אפילו לכדי מאמר (גם ככה הספר לא ארוך כלל).

לסיכום, הספר מעניין ופותח צוהר נוסף לחשיבה על החשיבה - אבל בהחלט דרוש לו ספר המשך!”