“על השולחן בעבודה שלי זרוקים כמה צילומים שמצאתי כאן בארכיון. ביניהם תמונה של איש עב כרס עם שיער לבן עומד בגבו למצלמה, מנופף לשלום לטור זחל"מים החוצה את גדר הגבול ללבנון. לאיש הזה קוראים אריאל שרון.
30 שנה למלחמה שתחילתה בתוכנית להפיכת המזה"ת על ראשו וסופה ב-18 שנות לבנון.
והספר (המצוין!) הזה עוסק בדיוק במלחמה כזו. מה יש במלחמה הזו שלא מרפה? איפה הייתה הוליווד בלי וייטנאם? איפה הייתי אני בלי ג'וני רמבו, הנער השקט מבואי, אריזונה או בלי קולונל קורץ הממתין במעבה הג'ונגל לקולונל וילארד העולה במעלה הנהר והנפש כדי להרוג אותו? ואיפה הייתה האנושות כולה בלי הספרים של וייטנאם?
כבר כתבתי באתר הזה על "שדרים" המופלא של מייקל הר והנה ג'ו אלן מספר בשפה מינימליסטית על קורות מלחמת וייטנאם. על התשוקות הכוזבות, על גבהות הלבב, על האכזריות האיומה, על אובדן החיים, התמימות, הערכים והאמונה.
ואולי זה ספר על מגבלות הכוח. על התובנה שאין די בכוח וכי על מנת להשיג מטרות, יש להפעיל אברים אחרים, בעיקר זה הנזנח והנשכח, השוכן בין האוזניים.
מומלץ.”

“קניתי את הספר באיזה מבצע לפני כמה שנים ומאז הוא שוכב אצלי על המדף ומחכה. עברתי מספר דירות, מכרתי ומסרתי מאות ספרים ולמרות שתמיד בחרתי לקרוא ספרים אחרים במקומו, הוא נשאר על המדף. עכשיו פתאום הרגיש לי נכון לקרוא בו, ומהרגע שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק (למעט ענייני היומיום הלוחצים).

הספר מתאר את אחת התקופות המעניינות ביותר במאה ה-20, תקופה שמנקזת לתוכה את כל הדברים הרעים (גזענות, אלימות והרג בקנה מידה בלתי-נתפס) אך גם כמה דברים טובים (שחרור, מתן זכויות אדם ואזרח, אחריות חברתית ואינדיבידואלית). הספר מנתח את מלחמת וייטנאם, אך עושה זאת לא מנקודת המבט הצבאית או הפוליטית ה"יבשה" אלא דווקא מנקודת המבט של הסכסוכים הקולוניאליים, המעמדיים והחברתיים שהיא שיקפה. בפרקים השונים מתאר אלן אספקטים שונים של המלחמה ואופנים שונים בהם היא השפיעה על החברה האמריקאית, הוייטנאמית ובמידה רבה גם על התרבות העולמית כולה.

כפי שנטען פה, אמנם בנימה שלילית, אלן לא מתיימר להיות אובייקטיבי. עמדתו ברורה והוא חוזר עליה שוב ושוב - המלחמה היא תוצאה של שכרון כוח, יהירות ותאוות בצע אמריקאית. יתרה מזאת, ארה"ב לא נגמלה מהרעות החולות הללו וכיום הן מתגלמות במאבקים שהיא מנהלת במזרח התיכון (עירק ואפגניסטן למשל). אלן מפרק מיתוסים מושרשים היטב (למשל זה של תמיכת מעמד הפועלים במלחמה) ומתאר באופן חי ומעניין את המאבקים שניהלו תנועות ההתנגדות השונות. אם רוצים להתעלם מממד הזמן, אפשר לקרוא את הספר הזה כחלק מאותו מאמץ של התנגדות למלחמה ממש.

אני לא יודע אם הספר צריך להיות בכל בית, כפי שטוענים בהקדמה, אך הוא בהחלט צריך להיקרא על ידי מי מאיתנו שרואים עצמם כבעלי חשיבה ביקורתית או שואפים לכך. גם אם לא מסכימים עם הכל, הסוגיות ונקודות המבט שהוא מביא מרעננות ומובילות לחשיבה עצמאית על הנושא. מעבר לכך, הכתיבה של אלן קולחת ומעניינת והספר נקרא בנשימה עצורה ובלב פתוח. רק בשביל זה כדאי לעיין בו.

ועכשיו, עם תום הקריאה, אחזיר את הספר למדף עליו שכב בסבלנות זמן רב כל כך כדי שיוכל להמתין לפעם הבאה שארצה להיזכר שלא תמיד דברים הם כפי שהם נראים.”

“הספר הוא אחד מהמסמכים ההיסטוריוגראפים הקלושים ביותר שקראתי. היסטוריון לא מחויב לאוביקטיביות טוטאלית, אבל הוא צריך לשאוף לזה. פה נראה שהסופר (לא אקרא לו היסטוריון) החליט לשכתב חלקים גדולים מההתנהלות של המלחמה, תחילת המעורבות האמריקאית וסיום המלחמה. עובדות מוצגות בפרשנות מגמתית, ללא התייחסות לצד השני, לפשעים הרבים של כוחות הויטמין והויטקונג כנגד אמריקאים, ובעיקר כנגד עמם. כמובן שגם האמריקאים לא קדושים, אבל לאורך הספר נאמר פעם אחר פעם שצעדיה של ארה"ב היו אימפריאליסטים, בעוד שאין כל פירוט מדוע ואיך ניתן להגדיר אותם אימפריאליסטים.
הדבר הכי נורא בספר הזה הן קביעות של עובדות שערורתיות ללא כל סימוכין, או נתינת סימוכין היכן שזה נוח, והמנעות מכך במקומות שזה לא נוח. הדבר בולט מאוד בהצגת המספרים - צד אחד זוכה להערכת יתר של הסופר באבדות (ללא סימוכין), והצד השני להערכת פחת (עם סימוכין). מזכיר מעט את משחקי המספרים ששכננו משחקים איתנו.
מומלץ לאלו שאוהבים לשנוא את ארה"ב. מי שמעוניין במידע אובייקטיבי על המלחמה (על הקרבות, ההשפעות של יחסי הכוחות הפנים ויטנאמים, אופי הפריסה האמריקאית ברחבי ויטנאם וכו') לא ימצא את זה בספר הזה. ראיה חזקה לכך היא העדר מפה מכל סוג בספר. ויטנאם נשארת, בדמיונו של המחבר איזו מין ישרות כמעט קוסמית של אנשים אמיצים וליברים שדמם נמצץ על ידי הערפד האמריקאי. אולי היסטוריון של מלחמה לא צריך מפות, אבל זה לא מה שלימדו אותי.”