בוקר אור יותם :*) קודם-כל, שתי המלצות אפשריות לתיווך פילוסופיה לילדים: (1) "יום אחד פילוסופיה" מאת חגי כנען. באופן אישי אני זוכרת שבתור ילדה התקשתי להתחבר אליו, ככול הנראה משום שקראתי בו ללא הדרכה. רק בנעוריי השכלתי להבין אותו טוב יותר - ובעיקר לא להבינו (במובן החיובי, כמובן). (2) "משלים פילוסופיים לילדים" שליקט מישל פיקמל. בעוד שהספר הראשון מציג את שאלת הפילוסופיה דרך סיפור, ספר זה מציג מגוון רחב והטרוגני של מקורות, ובתום כל משל מוצגות נקודות אפשריות לדיון פתוח לרוב. שני הספרים נמצאים אצלי, כך שאם תרצה, אשמח להשאיל לך אותם. ספר נוסף, שמתאים יותר לבני הנעורים (אם גם לקהל יעד זה אתה מעוניין להגיע), הוא "עולמה של סופי", מאת יוסטיין גורדר. הוא מצטיין בפרישת תולדות הפילוסופיה בסגנון כתיבה קולח למדי - אלא שהעיקר משולב בעלילה טפלה ועקרה, ודמותה של סופי לא הייתה בשלה כלל וכלל ללימוד כה מעמיק, לפחות לדעתי. ועוד נקודה אחת, ברשותך: בפסקה החמישית אתה מעלה שאלות מאוד חשובות באשר לשימור ולפיתוח של סקרנות ותמימות אצל ילדים רכים בשנים. אומנם שאלותייך בהחלט ראויות למענה חיובי - אולם משהו בי בכל-זאת מזדעק לא לגעת בהן יתר על המידה. למה, בעצם? כי נזכרתי לפתע בכל אותן מסגרות נוקשות, בהן מעודדים ילדים קטנים ללמוד מיומנויות ותחומי עניין טרם הגיעה השעה המתאימה והבריאה עבורם לעשות כן. או אז אני חוששת פן זירוז גילוי הפוטנציאל האישי עלול להזיק יותר מאשר להועיל. כך הדין גם עם לימודי פילוסופיה. והאמן לי שכתבתי משפט זה בצער לא מבוטל; הן הייתי כה מאושרת לו היו מלמדים אותי פילוסופיה מגיל צעיר. עם-זאת, יש להישיר מבט מפוכח יותר אל המציאות. שכן, ייתכן מאוד שהנחלת הפילוסופיה בשלב כה מוקדם תגרור את הילדים מהר יותר אל תוך עולם המושגים של המבוגרים. זו תהיה אבדה גדולה אם לא נשכיל להעניק להם את המרחב האישי שלהם לדמיין, ליצור ולשאול את שאלותיהם בשפתם הייחודית. אולי היא לא מדוייקת לעיתים, אך היא כה מלאת חן וקסם וכנות משובבת-נפש. כולי תקווה שלא השתמע מדבריי אחרת - אני סמוכה ובטוחה כי אפשר, ובעוד איך, לטפח את תמימותם. אבל לא בצורה גלוייה ומכוונת במקרה הטוב - או הרסנית ודורסנית במקרה הרע יותר. עם נתינת מקום להתבטאות חופשית ועם פיתוח שיחה שהתנהלותה לא מזכירה שיחת ילד-מבוגר אלא יותר שיחה מאדם לאדם - אני רוצה להאמין שנוכל לשמר ולעצב חשיבה יצרנית וסקרנית. תודה רבה על חוות דעת חכמה ורגישה במיוחד :*)

אני מבינה שהכוונה לחשיבה נאיבית הנובעת מסוג של טבולה ראסה אך האם יש צורך כהגדרתך: ב"חשיבה נאיבית שנובעת מתמימות" כי אז צריך לדעת מתי מאבדים אותה(את התמימות), ואיך תבדוק את זה? דרך אגב גם בקשר לילדים רק מגיל מסויים יכולים להבין ולתפוס את המופשט וככל שמתבגרים תופסים טוב יותר ויותר את המופשט. אז איפה הגבול? המקום הזה בין ילדים נאיבים ותמימים התופסים את המופשט לבין הבוגר שאינו תמים ונאיבי ולכן כבר אינו יכול להתפלסף בצורה הטהורה של הפילוסופיה?

התפלספתי מדי?

"פו והפילוסופים"... שכתב ג'ון טיירמן וויליאמס מתאר יפה את הקשר שבין ילדים ופילוסופיה, ובעיקר מזכיר לנו שהילדים פילוסופים הרבה יותר מהמבוגרים, אם לא מתערבים להם בחיים.

המשמעות של חשיבה נאיבית פי דעתי, לא מחייבת שהאגם עצמו יהיה נאיבי וילדותי באופן מוחלט. החשיבה הנאיבית היא כזו שמנסה להתנקות מהנחות מוקדמות ומראש מבקשת לבחון את הדברים שאחרים יתייחסו אליהם כמובנים מאליהם או כחסרי חשיבות. למשל, מה זה חדוב אח אני גוף, נפש אי שניהם? ותראה איסה דיון פילוסופי ענף קיים סהיב השאלה הזו. זה הרעיון.

המשמעות של חשיבה נאיבית פי דעתי, לא מחייבת שהאגם עצמו יהיה נאיבי וילדותי באופן מוחלט. החשיבה הנאיבית היא כזו שמנסה להתנקות מהנחות מוקדמות ומראש מבקשת לבחון את הדברים שאחרים יתייחסו אליהם כמובנים מאליהם או כחסרי חשיבות. למשל, מה זה חדוב אח אני גוף, נפש אי שניהם? ותראה איסה דיון פילוסופי ענף קיים סהיב השאלה הזו. זה הרעיון.

למה חשיבה פילוסופית היא בהכרח חשיבה נאיבית? שנובעת מתמימות? אם כך כל הידוע לנו כחשיבה פילוסופית אינו נכון ובעצם אינו חשיבה פילוסופית כי את הכל הגו פילוסופים ותאורטיקנים בוגרים.