6 כוכבים. הכוכב הנוצץ בשמי הספרות מאז היות האדם.

איך לתאר את הספר הזה בכלל? גאונות? כן, פסיכולוגיה? כן, פילוסופיה? כן, נראטיב? כן, היכולת לשזור עלילות בתוך סיפור יחיד? כן, הסופר האחד והיחיד בפלנטה? כן, אין עוד דוסטויבסקי!

אז להמשיך מכאן?
אולי אוכל לסכם זאת כך:

מי שלא קרא דוסטויבסקי ואת הספר הזה בפרט, מפסיד.
מי שקרא את הספר ולא התחבר? ליבי איתו.
מי שחושב שיש לספר הזה מדינה, תקופה, סגנון וכולי? לא ירד לסוף דעתו של הכותב בעיני.

הספר הזה הגיע אל סודות הקיום האנושיים. חובה בעיני למי שיכול ויודע לקרוא.

מי שאילצו אותו לקרוא את הספר כשהיה צעיר, אין סיכוי שהבין אותו, מי שחושב שמדובר בספר לא רלוונטי, גם הוא כנראה לא הבין אותו. דוסטויבסקי מדבר על האנושות מרגע בריאתה ועד סיום האנושות. לעולם הספר הזה יהיה רלוונטי בדיוק כמו שהשלישית של בטהובן נכתבה לכאורה לבונפרטה ולבסוף נותר גם אחרי שהמלחין הוריד את הקדשתו מהסימפוניה ותשאר (אני מקווה) חלק מהאנושות עד יומה האחרון.

ציון שלי? 10.1 מתוך 10

קצת כמו לצאת למסע ארוך ומופלא, איזה טרק אראונד אנאפורנה שכזה, מסע שחיכית לו זמן רב, ומומלץ להצטייד בהתאם, הרבה אהבה לספרות הרוסית, תבונה במידה ראויה, ולא תזיק גם קצת ענווה. זהו מסוג הספרים שמיד עם התחלת הקריאה, רציתי להתנתק באופן מוחלט מכל הסחת דעת אפשרית, לשקוע בו באופן מוחלט מראשיתו ועד סופו.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הרשים אותי באופן מיוחד. נזכרתי כי פעם קראתי שכאשר האזין שוברט לראשונה לתשיעית של בטהובן, הוא העיר משהו בסגנון איך אפשר לכתוב עוד מוזיקה אחרי יצירה כזו? זה בהחלט הרגיש לי כמו התשיעית של דוסטויבסקי, הרומן שכל סופר שיבוא אחריו יתכתב אתו, שירת הברבור של סופר ענק, של נפש גדולה. התחושה בספר היא שדוסטויבקי שופך את כל האמת הפנימית שלו, חושף בפנינו את נבכי נשמתו, וכל דמות בספר, בין הבזויה ביותר לבין הנעלה ביותר, מכילה קצת מרוחו של הסופר.
הרומן הוא למעשה שילוב של יצירה פילוסופית מעמיקה, עם דיונים ארוכים על מוסר, על טוב ורע, על החירות הרוחנית הלאו דווקא רצויה שנכפית על בני האדם המתרחקים מהאמונה, יחד עם טלנובלה סוערת, מלאה רגשות ויצרים, המתרחשת בקרב בני המעמד הגבוה של עיירה רוסית טיפוסית, ובמרכזה עומדת משפחת קרמאזוב. כפי שמציין עמינדב דיקמן באחרית דבר, דוסטויבסקי מצליח לשלב את הרעיונות הגבוהים באופן טבעי כחלק ממהות הדמויות ברומן, כאשר כל דמות מייצגת למעשה את המפגש בין הרעיונות הנעלים לבין תסבוכות המציאות.
החלק השני של הרומן, פחות מוצלח מהראשון לטעמי, אם כי גם הוא כולל לא מעט קטעים יפהפים. במהלך חלק זה, הופך הרומן למעין עלילה בלשית, אך להבדיל מהמקובל בתחום, דוסטויבסקי אינו מתעניין כל כך בפרטים הקטנים, אלא יותר מתענג על התעמקות אינסופית במורכבותן של הנפשות הפועלות. הדמויות הראשיות פועלות לרוב ללא סדר והגיון, ובמקרים רבים בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. המניע העיקרי הוא משהו שנע בין תשוקה חסרת מעצורים לגאוותנות בלתי נסבלת.
לצערי יש משהו שמעיב על יצירת המופת הזו, וזהו יחסו המחפיר והבלתי נסלח של דוסטויבסקי ליהודים. בלתי נסלח כי מדובר בסופר שמגלה רגישות מרשימה לסבלות בני האדם, אך המסקנה המתבקשת היא שעבורו העם שלנו לא נכלל עם שאר המין האנושי. גילויי האנטישמיות המרגיזים חוזרים במהלך הספר, אך יש קטע בלתי נסבל במיוחד, שבו הנערה ליזה, שבולטת בחוסר תבונתה, שואלת את אליושה קרמאזוב, שהוא הדמות הנעלה ביותר ברומן, האם היהודים באמת שוחטים ילדים קטנים, והוא משיב "לא יודע". אתה קורא את המלים וכל שנותר לך זה רק לדמיין את ההמונים יוצאים לעוד פוגרום.
זהו מסוג הספרים שאין מה להמליץ עליו. או שאתם נמנים על אלה שעבורם זהו ספר חובה, או שרומן רוסי ישן על דת ופילוסופיה זה הדבר האחרון שיעלה בדעתכם לקרוא. אם בכל זאת מישהו שוקל לקרוא לראשונה את דוסטויבסקי, לא בטוח שזהו הרומן אתו כדאי להתחיל.

זה היה בערך באמצע הספר כשהבנתי שאין לי מושג על מה דוסטוייבסקי מדבר. העלילה תמוהה (בלשון המעטה), הכתיבה טרחנית והדיאלוגים מכאיבים לקריאה מרוב פאתוס. יש לצפות ל"הארה רוחנית" מסוג כזה או אחר כל עמוד שני. הקורא לא מוצא את ידיו ורגליו בין כל הזדקקויות הנפש האצילות שמציפות את הספר.
סיפור העלילה, כפי שכבר אמרתי, תמוה למדי. הכרך הראשון, לדוגמה, מיותר רובו ככולו להבנת ה"סיפור המרכזי", שמתחיל בכרך השני. אמנם הוא מספק אקספוזיציה כלשהי לערבוביית הדמויות והשמות, אבל אקספוזיציה לבדה אינה מחזיקה מים לאורך 400 עמודים.
כעת אכנס לספויילרים, ראו הוזהרתם.
דמיטרי קרמאזוב, בן למשפחת קרמאזוב, רוצה לרצוח את אביו. אבל למה, אתם שואלים? מכיוון שאביו, שנטש אותו בילדותו, ממאן לשלם לו את שלושת אלפים הרובל הנחוצים לו עד מוות. במקום זאת, האב ההולל (פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב) עושה "דווקא" ומחביא בחדרו שלושת אלפים רובל במעטפה, המיועדת לאהובתו גרושנקה, לכשתבוא. אבל גם דמיטרי קרמאזוב מאוהב בגרושנקה, ששמה המלא הוא אגרפנה אלכסנדרובה סוויטלובה. מאוהב זו לא מילה: דמיטרי מעריץ אותה עד כדי טירוף, עוקב אחריה, מתחבא לה בצללים, ועומד על המשמר מחוץ לאחוזתו של אביו, בכוונה לרצוח אותו היה וגרושנקה נכנסה אליו.
לבסוף נרצח האב, והכל משוכנעים כי דמיטרי הוא שרצחו. אבל דמיטרי אינו הרוצח! הוא עומד על כך לאורך כל חציו השני של הספר, תוך כדי הפגנת צדקנות מוסרית מגוחכת. כל הראיות מצביעות נגדו: הוא היה באחוזת קרמאזוב באותו לילה, הציץ לחדרו של אביו כדי לבדוק האם אהובתו בגדה בו, הכה את המשרת גריגורי ואסיליביץ' בעלי, וכמובן, איך אפשר שלא, התרוצץ בכל העיר כשידיו מגואלות בדם.
קורים עוד כל מיני דברים. הנער קוליה עושה הופעת אורח, הסטארץ' זוסימה מת, השרת משורר שירים בחצר.
רגע, אתם שואלים, היכן שאר האחים קרמאזוב?
אליושה קרמאזוב, נזיר שאינו מאמין באלוהים, "גיבור הספר" לדברי דוסטוייבסקי, הוא דמות שולית בתרומתה לעלילה ולהבנתה. למעשה, הספר יכול להסתדר לגמרי בלעדיו. נוכחותו הרגיזה אותי עד כדי כך שאני לא מתכוון להזכיר אותו שוב לאורך כל הסקירה ולו במילה אחת. דמות תפלה ומיותרת.
איוואן קרמאזוב, נקודת האור היחידה בספר כולו, לא זוכה לבמה הראויה לו. סיפורו "האינקוויזיטור הגדול" הינו נקודת השיא של הספר, רק חבל שהוא מגיע מוקדם מידי, לפני סיום הכרך הראשון. ב"אקספוזיציה", כאמור.
את שאר הדמויות לא הצלחתי להבין מרוב פאתוס, התעלויות נפש, סימני קריאה, השתוממויות, השתאויות, שימוש מופרז ב" אֶח" וב"חֶה-חֶה-חֶה". דמיטרי קרמאזוב, לדוגמה, גולת הכותרת של רומן עב כרס זה, הוא אישיות בלתי נסבלת. כך גם גרושנקה. התפרצויות הזעם של קטרינה איוונובנה, אשתו של דמיטרי, גרמו לי עוויות בלתי רצויות. ליזה, שמשום מה נכתבת כ-Lise בתרגומה (העברי!) של נילי מירסקי, היא דמות כל כך משמימה, מיותרת ומרגיזה שגם עליה אבחר שלא להרחיב במילים. מה ניסה דוסטוייבסקי להשיג בכתיבת דמויות כה מגוחכות, אפורות, חסרות הגדרה? מהן תרומתן לסיפור?
השאלה הגדולה, המרחפת מעל הספר, זו שקנתה לו שם עולמי של "יצירת מופת", היא זו: כיצד יכול האדם לעשות מעשים טובים אם הוא שולל את קיומו של אלוהים? האם, כדברי איוואן, "הכל מותר"?
בכנות, תשובה לשאלה זו היא ככל הנראה נשגבת הן מבינתי והן מבינתו של דוסטוייבסקי הגדול. ההיסטוריה הראתה לנו מספיק מעשי זוועה שנעשו בשמו של אלוהים, לצד מעשי חסד שנעשו על ידי אתאיסטים גמורים. אל לנו לשפוט את ערכו המוסרי של אדם כלשהו על פי אמונתו או חוסר אמונתו. בין כה וכה, חוסר אמונה זהה כמעט לחלוטין לאמונה במובן שאף צד אינו יכול להוכיח לצד השני את צדקתו, ולעולם לא יוכל. נראה כי בניגוד לנבואת הזעם של דוסטוייבסקי, לא הכל מותר - גם אחרי מותו של אלוהים.
דוסטוייבסקי מעמיד את נושא הספר במעמד גבוה יותר מעלילת הספר, ומתאהב עד כלות ב"מה שיש לו להגיד". לטעמי, זהו החטא הקדמון של הספרות, וטוב יעשו סופרים אם יצליחו להתחמק מליפול בפח הספציפי הזה.
סיום הספר, משפטו של דמיטרי קרמאזוב, הוא בגדר עינוי. אינסוף התפלספויות משמימות שלא מובילות לשום דבר. איפה הסיפור? איפה ההבנה העמוקה של נפש האדם, אשר בגינה זכה דוסטוייבסקי למעמדו?
ציון סופי: חֶה-חֶה-חֶה אחד ענק בפרצוף של הקורא.

איפשהו בשנות העשרים שלי החלטתי החלטה טיפשית, היא לא היתה היחידה, לעבור לקרוא ספרים באנגלית. אולי זו החלטה משלימה לנסיון מכיתה ג או ד להתחיל לכתוב בימין במקום בשמאל, נסיון שעל אף שהתמדתי בו איזה שבוע שבועיים נחל כשלון חד משמעי. על כל פנים, שפות אף פעם לא היו מהכישורים הבולטים שלי ולמרות שאני יודעת דקדוק, גם אנגלי, די טוב, היכולת שלי להשתמש בשפה זרה לצרכים שאינם טכניים היא לא מהמפורסמות. הספר הראשון שקראתי ככה, תוך שימוש אינטנסיבי במילון וקשר לא הדוק מידי עם העלילה, היה לוליטה. אחריו קראתי את האחים קרמאזוב. כיוון שאת שניהם לא הבנתי עד הסוף השעיתי את המיזם הזה למשך משהו כמו עשר שנים, עד להופעתו של הארי פוטר. שם, אגב, זה הלך יחסית מצויין, אם כי כשהופיע הסרט התבררו פתאום חלק מהפערים שבין הספר שאני קראתי לבין הספר ששאר האנשים מכירים.

הפעם אני חושבת שהבנתי.

כבר בהתחלה עלתה אצלי השאלה איך צריך להתייחס לספרות קלאסית. די ברור שאני קוראת את זה אחרת. מצד אחד זה לא ספר שזקוק לאישור שלי, אבל השאלה מה הוא אומר לי נמצאת כל הזמן קרוב לפני השטח. הרי אם הוא כבר לא אומר כלום הוא לא באמת קלאסי. ולחלק נכבד מהשאלות שהוא מעלה כבר התייחסנו, אנחנו, האנשים. את חלקן פתרנו ולאו דווקא באחת הדרכים שהוא מציע.

העלילה, בקיצור נמרץ, היא סביב הרצח של פיודור קרמאזוב, איש זקן (בן 55 במאה ה 19), אגואיסט, קצת מושחת אבל מאד מודע לעצמו, כשהגיבורים העיקריים והחשודים העיקריים הם שלושת בניו החוקיים ובן אחד שאינו חוקי.

דוסטוייבסקי הוא סופר של אנשים. כל דמות שלו מתוארת מכל הכיוונים. הצורה החיצונית וההתנהגות ומבע הפנים, גם אם זה מישהו שמגיח לרגע. וההתבוננות הזאת באנשים נעשית מנקודת מבט מוסרית. בעיקר המוסר הנוצרי. ואין אצלו חד מימדיות. כולם יכולים להיות גם קדושים וגם חוטאים למרות שלא תמיד זה בא לידי ביטוי המעשים. גם הכוונה, גם המחשבות, הכל נחשב.

בכלל, הדת היא נושא מרכזי בספר. ברוסיה, שמאז ימיו של פטר הגדול מתנדנדת בין נטיות פרו-מערביות לבין התכנסות לתוך הזהות הפרובסלאבית, זו שאלה מרכזית. דוסטוייבסקי היה שמרן. במדינה הוא ראה יסוד פגאני. יחד עם זה, אולי מפני שכתב את הספר הזה בסוף חייו, הוא שואל את השאלות הגדולות כמו איך לחיות ובשביל מה והוא שואל אותן בכנות, מוכן להציג באופן עמוק גם עקרונות שלא חי לפיהם. הוא מצליח לבטא גם אמונה, גם התלבטות וגם כפירה ולחקור באמת את הקשר ביניהם לבין המוסר ואת יכולת האדם לחיות עם האפשרויות השונות.

העיסוק שלו בחופש הבחירה, ביכולת או חוסר היכולת של האנשים לחיות עם אמביוולנטיות ועם צורך להכריע בהעדר חוקים מוחלטים כאילו מנבא את הדיקטטורות שעתידות לבוא על רוסיה.

אני חושבת שכוחו הגדול של הספר נובע מכך שהוא מציג את האדם קודם כל כישות מוסרית. לאו דווקא דתית אלא אוניברסלית.

זה לא ספר שקשה לקרוא אבל הוא מאד מאד ארוך ולכן גם הרשיתי לעצמי לדלג פה ושם, בעיקר על חלקים עלילתיים, כי העיקר מעניין וגם, עדיין, רלוונטי.

קראתי בעבר כמה מספריו של דוסטוייבסקי ("החטא ועונשו", "עול ימים", "אידיוט" ו-"רשימות מבית האסורים"), והם היו נפלאים בעיניי. אבל "האחים קרמאזוב", הרומן האחרון של דוסטוייבסקי, הוא, ללא ספק, פסגת יצירתו. זוהי יצירה כבירה של סופר גאון המובאת לקוראי העברית בתרגום נפלא של נילי מירסקי. האם הסופרלטיבים שלי מוגזמים? אני סבור שלא.

קשה להגדיר את הסוגה הספרותית של יצירה גדולה זו, המחזיקה כמעט אלף עמוד. יש כאן שילוב של דרמה משפחתית בעלת עומק פסיכולוגי, עלילת מתח מרתקת ורבת תפניות, כתיבה הומוריסטית מבריקה, דרמת בית-משפט, ורומן אמוני-פילוסופי רצוף שיחות העוסקות בשאלות היסוד של הקיום האנושי (האם יש אלוהים? איך ניתן להאמין בעולם בו יש רוע רב כל כך? האם בעולם בו אין אלוהים "מותר הכל"?). "האחים קרמאזוב" הוא, לפיכך, Tour de force של סופר רב-אמן. את אופיו המיוחד של הרומן מיטיב לבטא ציטוט מאחרית הדבר היפה של עמנואל דיקמן: "המיזוג [בכתיבתו של דוסטוייבסקי] בין המרקם הפילוסופי ובין מרקם הדמיון הוא מושלם. השיחות [הפילוסופיות] לעולם אינן אי-רלוונטיות, מפני שהן הן הרומן עצמו".

כמו באחדים מספריו האחרים של דוסטוייבסקי, כך גם ב"אחים קרמאזוב" ישנם מנוולים (למשל, קרמאזוב האב), קדושים (למשל, הבן הצעיר אליושה) וכאלו הנקרעים בין שני הקצוות (כך שני אחיו הגדולים של אליושה, מיטיה ואיוואן). כפי שכותב דוסטוייבסקי: "השטן נאבק עם האלוהים, ושדה המערכה הוא נפש האדם".

האב, פיודור פאבלוביץ, הוא איש מושחת ושטוף זימה. את יחסו לאמונה הוא מגדיר כך: "... כולנו כאן חסרי אמונה רק בגלל קלות ראש, רק בגלל שאין לנו זמן: ראשית, העסקים מטרידים, ושנית, הזמן שקצב לנו אלוהים מועט מדי, רק עשרים וארבע שעות ביממה, ככה שאנחנו לא מספיקים לישון די הצורך, ולעשות תשובה לא כל שכן." חייו של האב (איש בן 55 המכונה בספר "ישיש"; דוסטוייבסקי עצמו, אגב, נפטר בגיל 60) מוקדשים לסיפוק תאוות הממון והבשרים שלו והוא חסר-בושה, כפי שהוא מתוודה בפני בנו האהוב אליושה: "אני צובר עכשיו עוד ועוד [מזומנים], לעצמי בלבד, כי אני רוצה לחיות בתוך הטומאה שלי עד הסוף. בטומאה הרי מתוק יותר: כולם מגנים אותה וכולם חיים בתוכה, רק שכולם עושים את זה בסתר, ואני בגלוי".

אליושה קרמאזוב, צעיר הבנים, מזכיר את דמותו של הנסיך מישקין מ"אידיוט", מעין קדוש האהוב על כולם. הוא מתואר כך: "אם תעזבו אותו לבדו בלי פרוטה ברחובה של עיר זרה בת מליון תושבים,הוא לא ילך לאיבוד בשום אופן ולא יגווע ברעב ובקור, מפני שתיכף ומייד יימצא מי שיאכיל אותו וייתן לו קורת גג, ואם לא – הוא כבר יסתדר בעצמו חיש קל, בלי שום מאמץ ובלי השפלה עצמית; ומי שיחוש לעזרתו לא ייגרם לו שום טורח – להפך, אפשר שאף ימצא בזה עונג, דווקא".

מיטיה קרמאזוב, הבן הבכור, הוא דמות דוסטוייבסקאית קלאסית אשר בנפשה מתחולל המאבק בין האלוהים לשטן. האפיון הבא שלו תופס היטב את מהותו של מיטיה בפרט, את האופי הקרמאזובי בכלל, ואולי אפילו את דמות "הרוסי הטיפוסי" על פי דוסטוייבסקי: "...הטבע הקרמאזובי שלנו הוא רחב ופתוח כל כך... עד שיש בכוחנו להכיל את כל הניגודים שבעולם, להתבונן בשתי תהומות בו בזמן: התהום שמעלינו, תהום האידיאלים הנשגבים, והתהום שמתחתינו, תהום הנפילה הכי שפלה והכי מבאישה".

דוסטוייבסקי משתעשע עימנו הקוראים ומשתף אותנו בהתלבטויות-לכאורה לגבי הארכיטקטורה של הרומן. כך, למשל, הוא כותב בהתייחסות ראשונה לדמותו של המשרת סמרדיאקוב: "והנה, סמרדיאקוב זה נהיה לימים משרת שני לפיודור פאבלוביץ... והועסק כטבח. כאן ראוי היה בהחלט לייחד לו פרק קטן משלו, אך לא נוח לי להעסיק את קוראיי בשרתים פשוטים שכאלה, ועל כן אמשיך עכשיו בסיפורי, בתקווה שפרטים נוספים על סמרדיאקוב יופיעו איכשהו מאליהם בהמשך הרומן". ו"תקווה" זו מתגשמת, ועוד איך.

דוסטוייבסקי היה מאמין נוצרי פרבוסלבי אדוק בעת כתיבת רומן זה (הוא הפך לכזה אחרי שנות מאסרו בסיביר), ואף על פי כן לא נרתע מלתת ביטוי ברומן לטענות מן הקשות ביותר אשר ניתן להטיח באלוהים ובאמונה. הביטוי החריף ביותר לכך הוא בפרק ה"מרד", בו שואל איוואן, האח השלישי, כיצד ניתן בכלל ניתן להאמין בעולם בו יש רוע כה רב, ובפרט רוע כלפי ילדים חסרי ישע. הסנטימנט של מחאה, התרסה, ואף מרד כלפי האל המובע בפרק זה הזכיר לי בעוצמתו את "עיר ההריגה" של ביאליק.

יש עוד כל כך הרבה מה לומר על רומן זה, על עומק הניתוח של נפשות גיבורי העלילה (הדמויות ה"שוליות" ברומן מלאות יותר מן הדמויות הראשיות ברוב הרומנים של סופרים אחרים), על הנקודה היהודית בכתיבתו של דוסטוייבסקי (יש כזו, והיא אינה סימפטית בעיניי), ועוד, אבל הארכתי גם כך בכתיבה מעבר למה שהתכוונתי. לסיכום אומר רק, כי מעולם לא קראתי רומן מרשים מזה.

שני הכרכים של הספר, עטופים באריזת פלסטיק מהודקת, ניבטו אלי ממדף הספרים שבביתי במשך שבועות לאחר שקניתים במסגרת 3 ב-99...קלאסיקה או לא, שני הכרכים (מי סופר) ממיטב הקלאסיקה במחיר זהה לספרים וספרונים המופיעים על מדפינו כפטריות לאחר הגשם שמן הסתם איש לא יזכרם אף לא בחלוף שנה. נסיעת עבודה, שבצידה זמן פנוי למכביר בערבים, סיפקה לי הזדמנות לנקות את המצפון על שהספר מעלה אבק על המדף, ולצלול אל העולם הרוסי במחצית השניה של המאה ה-19. קראתי את הספר בשקיקה, למרות שעל אף גדולתו, יש בו קטעים הכתובים בצורה טרחנית, ארכנית ומייגעת. דוסטוייבסקי סיים את כתיבת הספר הזה כשנה לפני מותו. נראה כי בספר זה הוא אינו רק מספר לנו סיפור, מעניין וצבעוני מאד על החיים בעיירה קטנה ברוסיה, אלא מרחיב את היריעה כדי עשית חשבון נפש משלו עם העולם, בעיקר בכל הקשור לאמונות ולערכים.

"גיבור" הספר הוא דימטרי קרמאזוב, הבוגר בין שלושה אחים לבית קרמאזוב. דרך מעללי טיפוס זה ותגובת החברה למעלליו, ששיאה המשפט והנאומים המאלפים של התובע והסינגור, אנו נסחפים לעולם אחר, צבעוני במיוחד, הקם לתחיה באמצעות הספר הזה, שהרי האחים אינם פועלים בחלל הריק. הזירה היא עיירה שכוחת-אל ששמה סקוטופריגונייבסק (פירוש השם על פי המתרגמת, נילי מירסקי, הוא מכלאת בהמות). האם זה מעיד על הבוז העמוק שרוחש דוסטוייבסקי לפריפריה ולתושביה הקרתנים? הדמויות המאכלסות את הסיפור מילדים ועד שועי העיירה ובתווך כל מיני משרתים, מוז'יקים וגם (איך לא) יהודונים (- קלאסיקה רוסית או לא?) כל אלה יוצרים תמונה חברתית מגוונת ומרתקת. התרשמתי כי דוסטוייבסקי אינו מגלה אהבת אדם יוצאת דופן בתיאור הדמויות ואינני זוכר אף לא דמות בוגרת אחת שפגמיה אינם מוצגים בראש חוצות, ובכלל זה הסטארץ' (נזיר-מדריך) הנערץ זוסימה (נערץ על ידי חלק בלבד) שהילתו הגדולה בחייו התפוגגה לאדי סרחון בטרם עת שנדפו מגופתו.. גם קטרינה איוונובה, ארוסתו המקורננת של דימיטרי קרמאזוב, על התפרצויות הכעס וההסיטריה שלה, אינה ניצלת מעטו המושחז של דוסטוייבסקי.

בצד סיפור מעלליו של דימטרי ותגובת הסובבים, דוסטוייבסקי משתף את קוראיו בתובנותיו הפילוסופיות:"...הניסים לעולם לא יבלבלו את הריאליסט. לא הניסים מביאים את הריאליסט לידי אמונה. ריאליסט אמיתי, אם אינו איש מאמין, תמיד ימצא בנפשו את הכח ואת היכולת שלא להאמין בנס. ואם יתחולל הנס מול עיניו כעובדה שאין עליה עוררין, נוח יותר יהיה לו שלא להאמין לחושיו מלהודות בעובדה, ואפילו יודה, יראה בה עובדה טבעית לגמרי שפשוט לא היתה ידועה לו עד כה" (עמ' 42). כך גם דברים שהמחבר שם בפי פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, אבי הקרמאזובים, איש רע חסר-רסן, האומר את אשר על ליבו ובכלל זה ביקורת מאלפת על הממסד הדתי: "למה אתם צמים אבותי הנזירים? מדוע תצפו שבשמים תקבלו על זה פרס? ...לא, נזיר קדוש, עשה את הטוב, הבא תועלת לחברה, בלי להסתגר במנזר ולאכול לחם מן המוכן, ובלי לצפות לגמול שם למעלה - או אז תדע קושי מהו...ומה הכינו לנו כאן? ...יין פורט ישן תוצרת פקטורי, מי דבש של האחים יליסייב - כל הכבוד, אבות קדושים! אלה כבר לא דגיגים, ורק תראו כמה בקבוקים העמידו האבות על השולחן, חה-חה-חה!ולמי תודה ולמי ברכה על כל אלה? הלוא למוז'יק הרוסי, לאיש העמל שהביא הנה את הפרוטה שהשתכר בידיו המיובלות, לאחר שגזל אותה ממשפחתו שלו ומצרכי המדינה! הלוא את לשד העם אתם מוצצים, אבות קדושים!" (עמ' 122-123). כך גם על השניות בנפשו של האדם, במקרה הזה הדברים מיוחסים לדימטרי קרמאזוב: "ואפילו שאני מקולל, אפילו שאני שפל ונבזה, בכל זאת גם אני מנשק את גלימתו של אלוהים, וגם אם בו בזמן אני הולך גם אחרי השטן, אף על פי כן גם אני בנך, אלי ואני אוהב אותך..." (עמ' 146-147).גם תובנות המחבר אודות פרשת האהבה בין קטרינה איבאנובה לבין דימטרי, כוללת פנינים מעולם הפסיכולוגיה וראויות לאיזכור: "..אהבתך נתונה רק לו לבדו. וככל שירבו העלבונות, כן תגבר אהבתך...את אוהבת אותו דווקא כמות שהוא, דווקא כשהוא עולב בך. אילו תיקן את דרכיו היית עוזבת אותו מייד, לב מרוקן מאהבה. אלא שאת זקוקה לו כדי להתבונן ללא הרף במעלל הגבורה והנאמנות שלך..." (עמ' 253). אלה רק דוגמאות מעטות מתובנותיו המיוחדות של דוסטוייבסקי על החיים. יתרה מזאת, אפשר שהאחים קרמאזוב אינם רק "בשר ודם" אלא גם מהווים אליגוריה לטיפוסים הרוסים השונים כפי שתיאר זאת התובע איפוליט קירילוביץ': "(איוון) איש צעיר בעל השכלה מזהירה ותבונה מרשימה- אלא ששוב אין הוא מאמין בכלום, ודברים רבים בחיים, רבים מדי, כבר ביטל ודחה מעליו...." (עמ' 878). במקום אחר הוא רואה בו כמייצג היסוד האירופי בחברה (עמ' 880). אליושה "...נוהה אחר היסודות העממיים..בו התגלם...שלא מדעת ובטרם עת אותו יאוש נפחד הרווח בקרב רבים כל כך...אשר בחרדם מפני הציניות והפריצות שפשו בנו, הם נחפזים, בטעות, לתלות את כל הרע בהשכלה האירופית ומסתערים על 'קרקע מכורה'..אל החיק האימהי של אדמת המולדת" (עמ' 879). הבן השלישי, הנאשם דימטרי, "..בניגוד 'לאירופיות' ול'יסודות העממיים' הוא מייצג את רוסיה הטבעית חסרת העכבות..אנחנו חסרי עכבות, אנחנו הטוב והרע בערבוביה נפלאה..." (עמ' 879).

בצד כל אלה מופיעים, באריכות יתרה לדעתי, סיפורים מהסוג שמאיר שלו כינה "סיפורי רוחב". הם מתפצלים מהסיפור המרכזי ותועים להם במרחבים ללא תכלית ותרומתם לעלילה המרכזית שולית. כך הסיפור על חיי הסטארץ' זוסימה וגם, במידה רבה, הסיפור הארוך על משפחתו של הילד איליושה.

סיפורים נוספים "מרד" ו"האינקוויזיטור הגדול" שניהם הגיגיו של איוואן קרמאזוב, ראויים להתייחסות. הראשון, על זכות קיום אמונה המושתתת, בין השאר, על סבלם של ילדים שלא חטאו- תיאורים קשים ומצמררים של אי-צדק כלפי ילדים. השני, מסה דתית מרתקת על יסודות האמונה הנוצרית הממסדית על רקע עימות דמיוני בין ישו החוזר ארצה לבין הממסד הכנסייתי הקתולי המגולם בדמותו של האינקוויזיטור הגדול. הסיפור הזה מרתק ומאלף, אך לוקה בארכנות יתרה.

דוסטוייבסקי עצמו מצהיר בהקדמה כי הסיפור הוא אודות "הגיבור" שלו, אך גם כאן סיפור העלילה לוקה באריכות יתרה ולעיתים אף מייגעת. יש כאן גם מעין סיפור בלשי ונאומי סיכום מבריקים (אך שוב ארוכים מדי) של התובע ושל הסניגור. עם זאת, סיפור המשפט מעניין ורלבנטי במיוחד בשיטות משפט המאמצות שופטים-מושבעים הנתונים הרבה יותר ללחצים חברתיים, במיוחד במקום קטנטן.

על הדירוג: התלבטתי כיצד ניתן לדרג קלאסיקה. האם יש בכלל מקום לדרגה? החלטתי שלא להתחמק ולהתייחס לספר זה ולמחברו, גדולים ככל שיהיו, כאל סופר וספר "רגילים" בתכלית. הספר מעולה (אך לא מושלם). יש בו עמקות, כושר תיאור מדהים ודמויות אמינות, מלאות חיים. כל אלה סוחפים את הקורא אל עולם שנעלם כאילו הוא עצמו מסתובב ברחובות המרופשים של העיירה, מתגונן מפרצי הרוח ומהשלג ומתחכך בשלל הטיפוסים המאכלסים את העיירה. ברם, הספר כולל קטעים שלמים ולעיתים מייגעים ואף טרחניים, בעיקר בשאלות הנוגעות לאמונה. חלילה לי מלטעון שאלה דיונים חסרי שחר אבל הסגנון נפתל ומייגע. גם חלק מהדיאלוגים הארציים יותר לעיתים לוקים באריכות יתרה (הגב' חוחלקובה ובתה ליזה).

השורה התחתונה: ממליץ מאד לקרוא את הספר ולא רק משום שהוא קלאסיקה. זאת בזכות החוויה "לבקר" בעולם שאינו קיים עוד. הדיאלוגים השונים - חלקם תקפים עד עצם ימינו. אין לשכוח את ההומור והגרוטסקה. ספר מעורר מחשבות. אין להרתע בשל ארכנות יתרה ומידה לא מעטה של טרחנות.

אתמול בלילה הגיעה לסיומה סאגת 'טווין פיקס' סדרת הטלוויזיה של דייויד לינץ' שחזרה לחיינו 25 שנים לאחר סיום העונה השנייה. הסיום כצפוי עורר ויכוח עז בין הצופים לגבי משמעותו והותיר שאלות רבות בלתי פתורות, פתח לשלל פרשנויות שונות ומשונות. הסצנה האחרונה של הפרק האחרון בסדרה רמזה שלא במשתמע, כי כל הסדרה היא בעצם חלום.
אבל מי החולם?
זאת השאלה שעלתה בראשי גם במהלך קריאת הקלאסיקה הזאת. שלושת האחים לבית קראמזוב מייצגים כל אחד פן אחר באישיות של אדם שנשמתו היא זירת קרב בין אלוהים לשטן. הספר נובר בתככי נפשו של האדם ומעלה שאלות אונטולוגיות ואקזיסטנציאליות משל היינו כולנו כלואים בתוך חלום של מישהו אחר.
בעזרת תרגומה הנפלא של נילי מירסקי הספר, שנכתב בשלהי סוף המאה ה-19, הוא קולח ומרתק, המנסה ומצליח לאגור את חלק נכבד ממהות החוויה האנושית בכרך אחד*. מעטים לדעתי הסופרים המעזים לעשות את זה, מעטים עוד יותר הם אלה העומדים בהצלחה במשימה הכל כך יומרנית הזאת.
באחרית הדבר של עמינדב דיקמן הוא מבקש, מתרה בפני הקורא לקרוא את היצירה יותר מפעם אחת. הנה הבטחתי.

*בעיה אחת שכן הפריעה לי היא טכנית וכנראה לא קשורה לדוסטוייבסקי. אני מניח שרבים לא יסכימו איתי, אבל הנטייה של הוצאות הספרים לפצל ספרים ארוכים לשני כרכים היא בעייתית. היא גם מגושמת (לספרים עבי כרס סקס אפיל רב יותר) וגם מונעת קריאה אחידה וחזרה לאחור במקרה הצורך (ויש צורך). אני מניח שפיצול הספר לשניים מונעת משתי סיבות. האחת משקל הספר שעלול להכביד על הקוראים, אותו אפשר למנוע בשימוש בדפים ממוחזרים שהם דקים יותר וקלים הרבה יותר (ראו 2666 של בולניו). הסיבה השנייה קשורה לדעתי לרווח כספי. שני כרכים קטנים עולים הרבה יותר מכרך אחד גדול (מחירו הקטלוגי של הספר עומד על 149 ש"ח) והנה הזמנות להגדלת הרווח של הוצאות הספרים.

-אז מי רצח את האב ? האם לרוצח יש לא רק האשמה פיזית במעשה עצמו,אלא גם האשמה שילוחית עקיפה -מחשבתית אישית וחברתית ?
-האם רצח אב מוצדק בנסיבות מסוימות ?
-האם אלוהים קיים או נעדר ומחייב הוכחת קיומו ,או זאת המצאת האדם ?
-ואם באין אלוהים -אז הכל מותר ?
-מהו רוע אנושי ?-והאם יש אפשרויות בחירה בין הטוב לרע?
-מהי טבעה של אהבה ?

ב-2 כרכים,997 עמודים,37 נפשות בעלילה,במשך ארבעה שבועות ,במקומות זרים מעבר לים,בקריאה סוחפת מבלי לנשום,הרומן אחז בתוכי,במחשבותיי וברגשותיי.כמו הייתי על גלגל ענק בלונה -פארק שלא חדל להסתובב במהירות אדירה ונעצר לעתים דווקא שם במרום המפחיד אבל המסקרן .

קווי העלילה של הספר הינם לכאורה פשוטים: אב זקן, מאצולת הצארית הרוסית טרום המהפכה,עשיר,קמצן ,נרגז,ובנו בכורו מנהלים מאבק על לבה של בחורה שאינה מהמהוגנות ביותר בחברה,שסופו ברצח האב ובהעמדה למשפט את אחד מהאחים.
האם מי שעומד למשפט הוא הרוצח האמיתי?!זה שביצע את מעשה הרצח? או האחר שהשפיע אולי לקיום המעשה וידע ולא ידע על הכוונה ?!.

את קווי העלילה הזאת רקם דוסטויבסקי{להלן ד'} במשך שנתיים ואשר התפרסמו בעיתונות הרוסית ב-16 גיליונות עד להוצאתו כספר ב-1880 .את החומרים לרומן לקח ד' מחייו האישיים ומהרקע התקופתי הפוליטי והחברתי דאז :
אמו של ד' -נוצריה אדוקה ואהובה,מתה בדמי ימייה בגיל 35.
אביו - רופא זעף,,עריץ וקמצן שרדה בבית,בבניו,ומחוצה. {השיב בשלילה על בקשת ד' לשלוח לו כמה רובלים לקניית תה וסוכר כששהה בפנימיה},ושלא היה אהוד מצד הצמיתים שלו. האב נחנק בכרית במהלך נסיעה בכרכרה ,זהות הרוצח לא נודעה מעולם .
במהלך חייו של ד' שהיה בתחילה מהפכן סוציאליסט אשר נידון למוות,עבר חוויה הוצאה להורג שבוטלה מול כיתת היורים, נשלח לסיביר לעבודות פרך ושם הכיר אדם שנאשם בהריגת אביו ששנים לאחר מכן זוכה .ד' חזר לאחר ארבעה שנים והוא נהפך לנוצרי אדוק .מאוחר יותר בחייו החלה לחלחל בד' ההכרה שגם לו יש אשמה ברצח אביו,בכך שייחל למותו במחשבותיו?!. בעיני נוצרי אדוק מתקיים פסע קטן בין המחשבה למעשה הרצח עצמו. האם התקף מחלת האפילפסיה שנתקף המחבר לראשונה בעת ההודעה על מות האב- לא היה תחילתו של עונש אלוהי על מחשבותיו הרעות?!האם המחלה שייסרה אותו במשך כל חייו,ואף הוריש אותה לבנו האהוב שנפטר בגיל 3 בגינה ,היה העונש הראוי ל"פשעו"?!.
זאת ועוד ,לדעת חוקרי ד'-הוא היה רגיש וכאוב בכל הקשור לנושא התייחסות ההורים לילדיהם,ובספר הוא משבץ תיאורים שנלקחו מהעיתונות דאז על מעשי רוע,זוועה והתעללות בילדים עד כדי חולניות,למול מעשים ותחושות של רחמים ואהבה.ובחומרים הללו רצה ד' לבטא מהו רוע אנושי .החוקרים גם רואים בציור הספרותי של ארבעה האחים בעלילת הסיפור -אישיותם פועלם ואמונותיהם את הסה"כ המתגבש בקווי אישיותו המסוכסכת שלו המחבר עצמו .
הבכור -נדיב , אמיץ-לב ,כן וניהליסט .השני-בעל תבונה אינטלקטואלית קרה וחוטא בגאוות יתר ששורשיה בעליונות המחשבה הרציו על האמונה - אתיאסט. השלישי-ילדותי, אדוק באמונה הנוצרית הפרובסלאבית,מאמין בהישארות הנפש ובתחיית המתים.הרביעי- ממזר,הלוקה במחלת הנפילה ,ערמומי, מניפולטיבי בעל אישיות אפלה ,ושוטה.
סביב סיפור רצח האב מעלה המחבר שאלות פילוסופיות של אשמה וחפות ,ומעמיד את הניהיליזם והאתאיזם מול האמונה הנוצרית.גאוניותו של ד' בספר היה -לא להכריע בשאלות ובחבוטי- הנפש הללו,אלא להשאירם להחלטת הקורא.

נשאלת השאלה - באשר למידת הרלוונטיות לימינו אנו במאה ה-21 לשאלות פילוסופיות ואימוניות שאותם מעלה המחבר.
לתשובה הזאת מעבר לאמונת/אי אמונת הקורא הפרטי יש לראות על רקע ירידת הסמכות האלוהית כסמכות הגבוהה וכשחקן -ראשי והבלעדי בתודעה הציבורית/ החברתית /הפוליטית / האינטלקטואלית /המדעית /השכלתנית שלנו במהלך המאה ה-20 . כלומר רלוונטיות -אולי אאוט ,ולמרות זאת לקרוא את הפרק בספר כפי שמעלה אותו הבן האיתאיסט " האגדה על האינקוויזיטור הגדול" ששיאו בישו שיורד לארץ בדמות בשר ודם ,מזוהה ע"י ההמונים ופועל כנגד מעשי האינקוויזיציה בהעלאת כופרים על המוקד ,נכלא ע"י ראשיו כיוון ובואו מפריע לאינק' לפעול עפי אמונתו שלו,כלומר ישו בוגד ברעיונותיו ובעיקרי אמונתו,כי אין דבר כזה חופש הבחירה של בני האדם!!.לקרוא את הפרק הזה היה בשבילי חוויה קריאה אינטלקטואלית -רגשית -שכלית מהמדרגה הראשונה ברלוונטיות שלה לימינו.ואולי גם רוולנטי הספר בהתייחסות הסופר לדעתו על שקיעתה המוסרית ,האמונית החברתית של אירופה,ושלילת אמריקה כתרבות ומקום לחיות בהם באופן שמכבד את האדם וחירותו ואמונתו- מול "אמא רוסייה"הגדולה המטיבה והמאמינה באנשיה. מה נשאר מכל זה כיום ?מה נכון? מה מציאותי? ואם נכון ל"בכות"ולהתגעגע לעבר?!
וטבעה של אהבה?!,כמה היא יכולה להיות שונה, מכוערת, מניפולטיבית ,ויחד עם זאת הולכת עד סוף ההקרבה האישית בין גברים לנשים ,בין הורים לילדיהם, בקרב מעמדות חברתיות שונות בחברה הרוסית של ד'.

ד' היה אנטישמי ,וביצירה הזאת יש כמה משפטי מחץ כאלה אודות היהודים ,אופיים ומזגם .מעניין אם היה חי אחרי זוועות השואה -כיצד היה רואה את הרוע ?! ואת היהודים ?!

התרגום הנוכחי - כולו פרי יצירתה הנהדרת של נילי מירסקי.
שתרגמה את הספר במשך 9 שנים.
לקחת טקסט רוסי שנכתב לפני 132 שנים ולתרגמו לעברית ראויה,קולחת, קריאה, גבוהה ונגישה -זוהי מלאכת מחשבת כמעט כמו היצירה עצמה .מירסקי טוענת כי הקושי בתרגום היה בדיאלוג,בדיבור הישיר של הנפשות הפועלות ,ממעמדות חברתיות שונות,מהתנהגות ההיסטרית שבה הן מתנהלות: צורחות,משתוללות ,מאבדות שליטה,וקשה ונלעג לשמור על מידת תקניות הלשון כאשר מתרגמים אותם לעברית.כמו כן -מתקיים קושי נוסף כיוון ולשון הדיבור משתנה כל הזמן בשתי השפות ובמיוחד בעברית .כך שהיא שילבה והמציאה לשון "מלאכותית"בין תקין -ללא תקין,בין גבוה -לנמוך ,ובמיוחד לתת את התו הנכון השמיעתי של ה"מספר" שנשמע ונקרא כקדחתני,קצר נשימה ,מבולבל ,רשלני,לא הגיוני,ובעל סתירות בעלילה .ואכן ד' משתמש בטריק הספרותי של "המספר היודע הכל" ומהשורה הראשונה כקוראת נפלתי מכושפת ,שדודה ובלי נשימה לזרועותיו,וזאת כמובן לזכותה התרגומית של מירסקי.

עטיפת הספר משתרעת על פני שני הכרכים.זהו ציור שמן{1935} של פסטרנק בוריס האב שבה מצוירים ,ארבעה גברים צעירים,סטודנטים כנראה בשעת חזרות למידה ,תוך דגש על הופעתם החיצונית,הלבוש,השיער המגודל, שמעניק לקורא ניחוח ותחושה של התקופה ההיא שבספר. אחד מהארבעה מחזיק גולגולת ובוחן אותה, אולי-מתקשר לדילמות המהותיות שהספר מעלה .כשברקע סמובר רוסי. בכל מקרה לעניות דעתי ולתחושתי הכריכה מתאימה לספר ככפפה רכה ליד הקורא.

לסיכום : אל יחת לבבכם - מעובי הספר וממורכבותו הפילוסופית, רוצו לקרוא -כי זאת חווית קריאה שלא נשכחת .

כבר קרוב לשנתיים לא כתבתי ביקורת על ספר באתר. בתקופה זו קראתי כמובן לא מעט ספרים הראויים לציון, אך מסיבות כאלו ואחרות לא מצאתי זמן לשבת ולגבש איזו ביקורת עליהם בכתב. והנה, לאחר זמן כה רב, החלטתי שאין מנוס אלא לכתוב ביקורת על ״האחים קרמזוב״ של דוסטוייבסקי, בתקווה שאלו שטרם קראו אותו יקפיצו אותו הישר למקום הראשון ברשימת ה-to read שלהם, וישלימו את החסר (ותאמינו לי, אכן מדובר באיזה ״חסר״ שהתמלא בצורה פתאומית עם קריאת הספר).
הספר הזה מייצג עבורי לא פחות מיצירת אומנות ברמה הגבוהה ביותר. זו הקפלה הסיסטינית של הספרות העולמית. איזה כישרון מדהים ליצירה. קראתי באמת הרבה ספרים בחיי, ולא פעם התפעלתי מסופר זה או אחר, שיבחתי את הרעיון הכללי שעמד בבסיס הספר או את הטוויסט שהגיע במפתיע במהלכו, אך הספר הזה שונה. דוסטוייבסקי הוא פשוט סופר שונה. הרבה יותר מסופר למעשה, אלא יוצר. מדובר ביצירתן של דמויות יש מאין, כאילו לקח את נפשו שלו וקרע אותה לארבעה רבעים כשכל אחד מאלו קיבל איזה שם חדש וייצוג של דמות ברומן הזה. ויותר מזה, גם לא מדובר ברומן כי אם במניפסט שלם המשקף את כל עולמו הפנימי של יוצרו. הרבדים הבלתי נגמרים של משמעות שנשזרים בתוך עלילה פשוטה לכאורה, הרעידו את עולמי, פשוט כך. מה לא קרה לי במהלך הקריאה? בכיתי, צחקתי, התרגשתי, כעסתי.. לא היה ולו רגע אחד שנשארתי אדישה כלפי הדמויות והמתרחש סביבן. כל הגוף מתמלא בתחושה של מעין ריחוף, או אם תרצו, הרגשה צלולה כזו שאתה פשוט יודע שאתה נחשף ליסודות שמהם מורכבת האנושיות שלנו (הרגשה שחזרה על עצמה רק פעם אחת נוספת בעת קריאת ספר, ״אנה קרנינה״, אבל על זה בהזדמנות אחרת (: ). למעלה מאלף עמודים של דיונים פילוסופיים מרתקים על דת, על מוסר, על חברה ועל אנושיות. וכל דיון שכזה הותיר אותי נרגשת, כאילו זה הרגע הבנתי את משמעות הקיום הפרטי שלי. אני לא מרגישה צורך לחזור על תקציר הספר, אלא רק להמליץ לאלו שעוד לא הרגישו השפעה כזו רבת עוצמה שנגרמה להם כתוצאה מקריאת ספר, לתת הזדמנות לאוצר שמצאתי אני לעצמי.