ביקורת ספרותית על האחים קרמאזוב (2011) - שני כרכים - ספריה לעם #651 מאת פיודור דוסטויבסקי

---

זה היה בערך באמצע הספר כשהבנתי שאין לי מושג על מה דוסטוייבסקי מדבר. העלילה תמוהה (בלשון המעטה), הכתיבה טרחנית והדיאלוגים מכאיבים לקריאה מרוב פאתוס. יש לצפות ל"הארה רוחנית" מסוג כזה או אחר כל עמוד שני. הקורא לא מוצא את ידיו ורגליו בין כל הזדקקויות הנפש האצילות שמציפות את הספר.
סיפור העלילה, כפי שכבר אמרתי, תמוה למדי. הכרך הראשון, לדוגמה, מיותר רובו ככולו להבנת ה"סיפור המרכזי", שמתחיל בכרך השני. אמנם הוא מספק אקספוזיציה כלשהי לערבוביית הדמויות והשמות, אבל אקספוזיציה לבדה אינה מחזיקה מים לאורך 400 עמודים.
כעת אכנס לספויילרים, ראו הוזהרתם.
דמיטרי קרמאזוב, בן למשפחת קרמאזוב, רוצה לרצוח את אביו. אבל למה, אתם שואלים? מכיוון שאביו, שנטש אותו בילדותו, ממאן לשלם לו את שלושת אלפים הרובל הנחוצים לו עד מוות. במקום זאת, האב ההולל (פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב) עושה "דווקא" ומחביא בחדרו שלושת אלפים רובל במעטפה, המיועדת לאהובתו גרושנקה, לכשתבוא. אבל גם דמיטרי קרמאזוב מאוהב בגרושנקה, ששמה המלא הוא אגרפנה אלכסנדרובה סוויטלובה. מאוהב זו לא מילה: דמיטרי מעריץ אותה עד כדי טירוף, עוקב אחריה, מתחבא לה בצללים, ועומד על המשמר מחוץ לאחוזתו של אביו, בכוונה לרצוח אותו היה וגרושנקה נכנסה אליו.
לבסוף נרצח האב, והכל משוכנעים כי דמיטרי הוא שרצחו. אבל דמיטרי אינו הרוצח! הוא עומד על כך לאורך כל חציו השני של הספר, תוך כדי הפגנת צדקנות מוסרית מגוחכת. כל הראיות מצביעות נגדו: הוא היה באחוזת קרמאזוב באותו לילה, הציץ לחדרו של אביו כדי לבדוק האם אהובתו בגדה בו, הכה את המשרת גריגורי ואסיליביץ' בעלי, וכמובן, איך אפשר שלא, התרוצץ בכל העיר כשידיו מגואלות בדם.
קורים עוד כל מיני דברים. הנער קוליה עושה הופעת אורח, הסטארץ' זוסימה מת, השרת משורר שירים בחצר.
רגע, אתם שואלים, היכן שאר האחים קרמאזוב?
אליושה קרמאזוב, נזיר שאינו מאמין באלוהים, "גיבור הספר" לדברי דוסטוייבסקי, הוא דמות שולית בתרומתה לעלילה ולהבנתה. למעשה, הספר יכול להסתדר לגמרי בלעדיו. נוכחותו הרגיזה אותי עד כדי כך שאני לא מתכוון להזכיר אותו שוב לאורך כל הסקירה ולו במילה אחת. דמות תפלה ומיותרת.
איוואן קרמאזוב, נקודת האור היחידה בספר כולו, לא זוכה לבמה הראויה לו. סיפורו "האינקוויזיטור הגדול" הינו נקודת השיא של הספר, רק חבל שהוא מגיע מוקדם מידי, לפני סיום הכרך הראשון. ב"אקספוזיציה", כאמור.
את שאר הדמויות לא הצלחתי להבין מרוב פאתוס, התעלויות נפש, סימני קריאה, השתוממויות, השתאויות, שימוש מופרז ב" אֶח" וב"חֶה-חֶה-חֶה". דמיטרי קרמאזוב, לדוגמה, גולת הכותרת של רומן עב כרס זה, הוא אישיות בלתי נסבלת. כך גם גרושנקה. התפרצויות הזעם של קטרינה איוונובנה, אשתו של דמיטרי, גרמו לי עוויות בלתי רצויות. ליזה, שמשום מה נכתבת כ-Lise בתרגומה (העברי!) של נילי מירסקי, היא דמות כל כך משמימה, מיותרת ומרגיזה שגם עליה אבחר שלא להרחיב במילים. מה ניסה דוסטוייבסקי להשיג בכתיבת דמויות כה מגוחכות, אפורות, חסרות הגדרה? מהן תרומתן לסיפור?
השאלה הגדולה, המרחפת מעל הספר, זו שקנתה לו שם עולמי של "יצירת מופת", היא זו: כיצד יכול האדם לעשות מעשים טובים אם הוא שולל את קיומו של אלוהים? האם, כדברי איוואן, "הכל מותר"?
בכנות, תשובה לשאלה זו היא ככל הנראה נשגבת הן מבינתי והן מבינתו של דוסטוייבסקי הגדול. ההיסטוריה הראתה לנו מספיק מעשי זוועה שנעשו בשמו של אלוהים, לצד מעשי חסד שנעשו על ידי אתאיסטים גמורים. אל לנו לשפוט את ערכו המוסרי של אדם כלשהו על פי אמונתו או חוסר אמונתו. בין כה וכה, חוסר אמונה זהה כמעט לחלוטין לאמונה במובן שאף צד אינו יכול להוכיח לצד השני את צדקתו, ולעולם לא יוכל. נראה כי בניגוד לנבואת הזעם של דוסטוייבסקי, לא הכל מותר - גם אחרי מותו של אלוהים.
דוסטוייבסקי מעמיד את נושא הספר במעמד גבוה יותר מעלילת הספר, ומתאהב עד כלות ב"מה שיש לו להגיד". לטעמי, זהו החטא הקדמון של הספרות, וטוב יעשו סופרים אם יצליחו להתחמק מליפול בפח הספציפי הזה.
סיום הספר, משפטו של דמיטרי קרמאזוב, הוא בגדר עינוי. אינסוף התפלספויות משמימות שלא מובילות לשום דבר. איפה הסיפור? איפה ההבנה העמוקה של נפש האדם, אשר בגינה זכה דוסטוייבסקי למעמדו?
ציון סופי: חֶה-חֶה-חֶה אחד ענק בפרצוף של הקורא.

» ביקורות נוספות של פְּסֶבְדוֹן
» ביקורות נוספות על האחים קרמאזוב (2011) - שני כרכים - ספריה לעם #651