ביקורת ספרותית על האחים קרמאזוב (2011) - שני כרכים - ספריה לעם #651 מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר מעולה

---

קראתי בעבר כמה מספריו של דוסטוייבסקי ("החטא ועונשו", "עול ימים", "אידיוט" ו-"רשימות מבית האסורים"), והם היו נפלאים בעיניי. אבל "האחים קרמאזוב", הרומן האחרון של דוסטוייבסקי, הוא, ללא ספק, פסגת יצירתו. זוהי יצירה כבירה של סופר גאון המובאת לקוראי העברית בתרגום נפלא של נילי מירסקי. האם הסופרלטיבים שלי מוגזמים? אני סבור שלא.

קשה להגדיר את הסוגה הספרותית של יצירה גדולה זו, המחזיקה כמעט אלף עמוד. יש כאן שילוב של דרמה משפחתית בעלת עומק פסיכולוגי, עלילת מתח מרתקת ורבת תפניות, כתיבה הומוריסטית מבריקה, דרמת בית-משפט, ורומן אמוני-פילוסופי רצוף שיחות העוסקות בשאלות היסוד של הקיום האנושי (האם יש אלוהים? איך ניתן להאמין בעולם בו יש רוע רב כל כך? האם בעולם בו אין אלוהים "מותר הכל"?). "האחים קרמאזוב" הוא, לפיכך, Tour de force של סופר רב-אמן. את אופיו המיוחד של הרומן מיטיב לבטא ציטוט מאחרית הדבר היפה של עמנואל דיקמן: "המיזוג [בכתיבתו של דוסטוייבסקי] בין המרקם הפילוסופי ובין מרקם הדמיון הוא מושלם. השיחות [הפילוסופיות] לעולם אינן אי-רלוונטיות, מפני שהן הן הרומן עצמו".

כמו באחדים מספריו האחרים של דוסטוייבסקי, כך גם ב"אחים קרמאזוב" ישנם מנוולים (למשל, קרמאזוב האב), קדושים (למשל, הבן הצעיר אליושה) וכאלו הנקרעים בין שני הקצוות (כך שני אחיו הגדולים של אליושה, מיטיה ואיוואן). כפי שכותב דוסטוייבסקי: "השטן נאבק עם האלוהים, ושדה המערכה הוא נפש האדם".

האב, פיודור פאבלוביץ, הוא איש מושחת ושטוף זימה. את יחסו לאמונה הוא מגדיר כך: "... כולנו כאן חסרי אמונה רק בגלל קלות ראש, רק בגלל שאין לנו זמן: ראשית, העסקים מטרידים, ושנית, הזמן שקצב לנו אלוהים מועט מדי, רק עשרים וארבע שעות ביממה, ככה שאנחנו לא מספיקים לישון די הצורך, ולעשות תשובה לא כל שכן." חייו של האב (איש בן 55 המכונה בספר "ישיש"; דוסטוייבסקי עצמו, אגב, נפטר בגיל 60) מוקדשים לסיפוק תאוות הממון והבשרים שלו והוא חסר-בושה, כפי שהוא מתוודה בפני בנו האהוב אליושה: "אני צובר עכשיו עוד ועוד [מזומנים], לעצמי בלבד, כי אני רוצה לחיות בתוך הטומאה שלי עד הסוף. בטומאה הרי מתוק יותר: כולם מגנים אותה וכולם חיים בתוכה, רק שכולם עושים את זה בסתר, ואני בגלוי".

אליושה קרמאזוב, צעיר הבנים, מזכיר את דמותו של הנסיך מישקין מ"אידיוט", מעין קדוש האהוב על כולם. הוא מתואר כך: "אם תעזבו אותו לבדו בלי פרוטה ברחובה של עיר זרה בת מליון תושבים,הוא לא ילך לאיבוד בשום אופן ולא יגווע ברעב ובקור, מפני שתיכף ומייד יימצא מי שיאכיל אותו וייתן לו קורת גג, ואם לא – הוא כבר יסתדר בעצמו חיש קל, בלי שום מאמץ ובלי השפלה עצמית; ומי שיחוש לעזרתו לא ייגרם לו שום טורח – להפך, אפשר שאף ימצא בזה עונג, דווקא".

מיטיה קרמאזוב, הבן הבכור, הוא דמות דוסטוייבסקאית קלאסית אשר בנפשה מתחולל המאבק בין האלוהים לשטן. האפיון הבא שלו תופס היטב את מהותו של מיטיה בפרט, את האופי הקרמאזובי בכלל, ואולי אפילו את דמות "הרוסי הטיפוסי" על פי דוסטוייבסקי: "...הטבע הקרמאזובי שלנו הוא רחב ופתוח כל כך... עד שיש בכוחנו להכיל את כל הניגודים שבעולם, להתבונן בשתי תהומות בו בזמן: התהום שמעלינו, תהום האידיאלים הנשגבים, והתהום שמתחתינו, תהום הנפילה הכי שפלה והכי מבאישה".

דוסטוייבסקי משתעשע עימנו הקוראים ומשתף אותנו בהתלבטויות-לכאורה לגבי הארכיטקטורה של הרומן. כך, למשל, הוא כותב בהתייחסות ראשונה לדמותו של המשרת סמרדיאקוב: "והנה, סמרדיאקוב זה נהיה לימים משרת שני לפיודור פאבלוביץ... והועסק כטבח. כאן ראוי היה בהחלט לייחד לו פרק קטן משלו, אך לא נוח לי להעסיק את קוראיי בשרתים פשוטים שכאלה, ועל כן אמשיך עכשיו בסיפורי, בתקווה שפרטים נוספים על סמרדיאקוב יופיעו איכשהו מאליהם בהמשך הרומן". ו"תקווה" זו מתגשמת, ועוד איך.

דוסטוייבסקי היה מאמין נוצרי פרבוסלבי אדוק בעת כתיבת רומן זה (הוא הפך לכזה אחרי שנות מאסרו בסיביר), ואף על פי כן לא נרתע מלתת ביטוי ברומן לטענות מן הקשות ביותר אשר ניתן להטיח באלוהים ובאמונה. הביטוי החריף ביותר לכך הוא בפרק ה"מרד", בו שואל איוואן, האח השלישי, כיצד ניתן בכלל ניתן להאמין בעולם בו יש רוע כה רב, ובפרט רוע כלפי ילדים חסרי ישע. הסנטימנט של מחאה, התרסה, ואף מרד כלפי האל המובע בפרק זה הזכיר לי בעוצמתו את "עיר ההריגה" של ביאליק.

יש עוד כל כך הרבה מה לומר על רומן זה, על עומק הניתוח של נפשות גיבורי העלילה (הדמויות ה"שוליות" ברומן מלאות יותר מן הדמויות הראשיות ברוב הרומנים של סופרים אחרים), על הנקודה היהודית בכתיבתו של דוסטוייבסקי (יש כזו, והיא אינה סימפטית בעיניי), ועוד, אבל הארכתי גם כך בכתיבה מעבר למה שהתכוונתי. לסיכום אומר רק, כי מעולם לא קראתי רומן מרשים מזה.

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על האחים קרמאזוב (2011) - שני כרכים - ספריה לעם #651