ביקורת ספרותית על האחים קרמאזוב (2011) - שני כרכים - ספריה לעם #651 מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר מעולה

---

שני הכרכים של הספר, עטופים באריזת פלסטיק מהודקת, ניבטו אלי ממדף הספרים שבביתי במשך שבועות לאחר שקניתים במסגרת 3 ב-99...קלאסיקה או לא, שני הכרכים (מי סופר) ממיטב הקלאסיקה במחיר זהה לספרים וספרונים המופיעים על מדפינו כפטריות לאחר הגשם שמן הסתם איש לא יזכרם אף לא בחלוף שנה. נסיעת עבודה, שבצידה זמן פנוי למכביר בערבים, סיפקה לי הזדמנות לנקות את המצפון על שהספר מעלה אבק על המדף, ולצלול אל העולם הרוסי במחצית השניה של המאה ה-19. קראתי את הספר בשקיקה, למרות שעל אף גדולתו, יש בו קטעים הכתובים בצורה טרחנית, ארכנית ומייגעת. דוסטוייבסקי סיים את כתיבת הספר הזה כשנה לפני מותו. נראה כי בספר זה הוא אינו רק מספר לנו סיפור, מעניין וצבעוני מאד על החיים בעיירה קטנה ברוסיה, אלא מרחיב את היריעה כדי עשית חשבון נפש משלו עם העולם, בעיקר בכל הקשור לאמונות ולערכים.

"גיבור" הספר הוא דימטרי קרמאזוב, הבוגר בין שלושה אחים לבית קרמאזוב. דרך מעללי טיפוס זה ותגובת החברה למעלליו, ששיאה המשפט והנאומים המאלפים של התובע והסינגור, אנו נסחפים לעולם אחר, צבעוני במיוחד, הקם לתחיה באמצעות הספר הזה, שהרי האחים אינם פועלים בחלל הריק. הזירה היא עיירה שכוחת-אל ששמה סקוטופריגונייבסק (פירוש השם על פי המתרגמת, נילי מירסקי, הוא מכלאת בהמות). האם זה מעיד על הבוז העמוק שרוחש דוסטוייבסקי לפריפריה ולתושביה הקרתנים? הדמויות המאכלסות את הסיפור מילדים ועד שועי העיירה ובתווך כל מיני משרתים, מוז'יקים וגם (איך לא) יהודונים (- קלאסיקה רוסית או לא?) כל אלה יוצרים תמונה חברתית מגוונת ומרתקת. התרשמתי כי דוסטוייבסקי אינו מגלה אהבת אדם יוצאת דופן בתיאור הדמויות ואינני זוכר אף לא דמות בוגרת אחת שפגמיה אינם מוצגים בראש חוצות, ובכלל זה הסטארץ' (נזיר-מדריך) הנערץ זוסימה (נערץ על ידי חלק בלבד) שהילתו הגדולה בחייו התפוגגה לאדי סרחון בטרם עת שנדפו מגופתו.. גם קטרינה איוונובה, ארוסתו המקורננת של דימיטרי קרמאזוב, על התפרצויות הכעס וההסיטריה שלה, אינה ניצלת מעטו המושחז של דוסטוייבסקי.

בצד סיפור מעלליו של דימטרי ותגובת הסובבים, דוסטוייבסקי משתף את קוראיו בתובנותיו הפילוסופיות:"...הניסים לעולם לא יבלבלו את הריאליסט. לא הניסים מביאים את הריאליסט לידי אמונה. ריאליסט אמיתי, אם אינו איש מאמין, תמיד ימצא בנפשו את הכח ואת היכולת שלא להאמין בנס. ואם יתחולל הנס מול עיניו כעובדה שאין עליה עוררין, נוח יותר יהיה לו שלא להאמין לחושיו מלהודות בעובדה, ואפילו יודה, יראה בה עובדה טבעית לגמרי שפשוט לא היתה ידועה לו עד כה" (עמ' 42). כך גם דברים שהמחבר שם בפי פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, אבי הקרמאזובים, איש רע חסר-רסן, האומר את אשר על ליבו ובכלל זה ביקורת מאלפת על הממסד הדתי: "למה אתם צמים אבותי הנזירים? מדוע תצפו שבשמים תקבלו על זה פרס? ...לא, נזיר קדוש, עשה את הטוב, הבא תועלת לחברה, בלי להסתגר במנזר ולאכול לחם מן המוכן, ובלי לצפות לגמול שם למעלה - או אז תדע קושי מהו...ומה הכינו לנו כאן? ...יין פורט ישן תוצרת פקטורי, מי דבש של האחים יליסייב - כל הכבוד, אבות קדושים! אלה כבר לא דגיגים, ורק תראו כמה בקבוקים העמידו האבות על השולחן, חה-חה-חה!ולמי תודה ולמי ברכה על כל אלה? הלוא למוז'יק הרוסי, לאיש העמל שהביא הנה את הפרוטה שהשתכר בידיו המיובלות, לאחר שגזל אותה ממשפחתו שלו ומצרכי המדינה! הלוא את לשד העם אתם מוצצים, אבות קדושים!" (עמ' 122-123). כך גם על השניות בנפשו של האדם, במקרה הזה הדברים מיוחסים לדימטרי קרמאזוב: "ואפילו שאני מקולל, אפילו שאני שפל ונבזה, בכל זאת גם אני מנשק את גלימתו של אלוהים, וגם אם בו בזמן אני הולך גם אחרי השטן, אף על פי כן גם אני בנך, אלי ואני אוהב אותך..." (עמ' 146-147).גם תובנות המחבר אודות פרשת האהבה בין קטרינה איבאנובה לבין דימטרי, כוללת פנינים מעולם הפסיכולוגיה וראויות לאיזכור: "..אהבתך נתונה רק לו לבדו. וככל שירבו העלבונות, כן תגבר אהבתך...את אוהבת אותו דווקא כמות שהוא, דווקא כשהוא עולב בך. אילו תיקן את דרכיו היית עוזבת אותו מייד, לב מרוקן מאהבה. אלא שאת זקוקה לו כדי להתבונן ללא הרף במעלל הגבורה והנאמנות שלך..." (עמ' 253). אלה רק דוגמאות מעטות מתובנותיו המיוחדות של דוסטוייבסקי על החיים. יתרה מזאת, אפשר שהאחים קרמאזוב אינם רק "בשר ודם" אלא גם מהווים אליגוריה לטיפוסים הרוסים השונים כפי שתיאר זאת התובע איפוליט קירילוביץ': "(איוון) איש צעיר בעל השכלה מזהירה ותבונה מרשימה- אלא ששוב אין הוא מאמין בכלום, ודברים רבים בחיים, רבים מדי, כבר ביטל ודחה מעליו...." (עמ' 878). במקום אחר הוא רואה בו כמייצג היסוד האירופי בחברה (עמ' 880). אליושה "...נוהה אחר היסודות העממיים..בו התגלם...שלא מדעת ובטרם עת אותו יאוש נפחד הרווח בקרב רבים כל כך...אשר בחרדם מפני הציניות והפריצות שפשו בנו, הם נחפזים, בטעות, לתלות את כל הרע בהשכלה האירופית ומסתערים על 'קרקע מכורה'..אל החיק האימהי של אדמת המולדת" (עמ' 879). הבן השלישי, הנאשם דימטרי, "..בניגוד 'לאירופיות' ול'יסודות העממיים' הוא מייצג את רוסיה הטבעית חסרת העכבות..אנחנו חסרי עכבות, אנחנו הטוב והרע בערבוביה נפלאה..." (עמ' 879).

בצד כל אלה מופיעים, באריכות יתרה לדעתי, סיפורים מהסוג שמאיר שלו כינה "סיפורי רוחב". הם מתפצלים מהסיפור המרכזי ותועים להם במרחבים ללא תכלית ותרומתם לעלילה המרכזית שולית. כך הסיפור על חיי הסטארץ' זוסימה וגם, במידה רבה, הסיפור הארוך על משפחתו של הילד איליושה.

סיפורים נוספים "מרד" ו"האינקוויזיטור הגדול" שניהם הגיגיו של איוואן קרמאזוב, ראויים להתייחסות. הראשון, על זכות קיום אמונה המושתתת, בין השאר, על סבלם של ילדים שלא חטאו- תיאורים קשים ומצמררים של אי-צדק כלפי ילדים. השני, מסה דתית מרתקת על יסודות האמונה הנוצרית הממסדית על רקע עימות דמיוני בין ישו החוזר ארצה לבין הממסד הכנסייתי הקתולי המגולם בדמותו של האינקוויזיטור הגדול. הסיפור הזה מרתק ומאלף, אך לוקה בארכנות יתרה.

דוסטוייבסקי עצמו מצהיר בהקדמה כי הסיפור הוא אודות "הגיבור" שלו, אך גם כאן סיפור העלילה לוקה באריכות יתרה ולעיתים אף מייגעת. יש כאן גם מעין סיפור בלשי ונאומי סיכום מבריקים (אך שוב ארוכים מדי) של התובע ושל הסניגור. עם זאת, סיפור המשפט מעניין ורלבנטי במיוחד בשיטות משפט המאמצות שופטים-מושבעים הנתונים הרבה יותר ללחצים חברתיים, במיוחד במקום קטנטן.

על הדירוג: התלבטתי כיצד ניתן לדרג קלאסיקה. האם יש בכלל מקום לדרגה? החלטתי שלא להתחמק ולהתייחס לספר זה ולמחברו, גדולים ככל שיהיו, כאל סופר וספר "רגילים" בתכלית. הספר מעולה (אך לא מושלם). יש בו עמקות, כושר תיאור מדהים ודמויות אמינות, מלאות חיים. כל אלה סוחפים את הקורא אל עולם שנעלם כאילו הוא עצמו מסתובב ברחובות המרופשים של העיירה, מתגונן מפרצי הרוח ומהשלג ומתחכך בשלל הטיפוסים המאכלסים את העיירה. ברם, הספר כולל קטעים שלמים ולעיתים מייגעים ואף טרחניים, בעיקר בשאלות הנוגעות לאמונה. חלילה לי מלטעון שאלה דיונים חסרי שחר אבל הסגנון נפתל ומייגע. גם חלק מהדיאלוגים הארציים יותר לעיתים לוקים באריכות יתרה (הגב' חוחלקובה ובתה ליזה).

השורה התחתונה: ממליץ מאד לקרוא את הספר ולא רק משום שהוא קלאסיקה. זאת בזכות החוויה "לבקר" בעולם שאינו קיים עוד. הדיאלוגים השונים - חלקם תקפים עד עצם ימינו. אין לשכוח את ההומור והגרוטסקה. ספר מעורר מחשבות. אין להרתע בשל ארכנות יתרה ומידה לא מעטה של טרחנות.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על האחים קרמאזוב (2011) - שני כרכים - ספריה לעם #651