ביקורת ספרותית על שפת הפרחים מאת ונסה דיפנבאו
ספר טוב

---

לקבל פרח מוויקטוריה ג'ונס זו לא מחמאה גדולה.
האמת, סביר להניח שזה בדיוק ההפך ממחמאה.

ויקטוריה ג'ונס משתמשת בשפת הפרחים הוויקטוריאנית, שכמעט נכחדה מהעולם. במקום להשתולל בהתפרצויות זעם אדירות, היא מביאה פרח. לכל פרח יש משמעות, ובדרך כלל הפרחים שויקטוריה מחלקת מביעים רגשות כמו כעס, שנאה וייאוש. ולמה שיבטאו משהו אחר? ויקטוריה היא נערה בודדה. אין לה אף אחד בעולם. מאז שנולדה עברה ממשפחת אומנה אחת לאחרת, עד שבסופו של דבר בגיל עשר מצאה את עצמה במוסד שבו חיה שמונה שנים. בגיל שמונה עשרה היא יוצאת לעולם - היא צריכה לבנות לעצמה חיים נורמליים, למצוא עבודה, חברים, אבל היא לא יודעת איך. הדרך היחידה שהיא יודעת לתקשר בה היא שפת הפרחים, המסרים הסמויים האלו שאף אחד לא מסוגל להבין באמת את משמעותם...

ויקטוריה, הדמות המרכזית בסיפור מדהימה. אני באופן אישי התאהבתי בה. היא כל כך חסרת ביטחון, אין לה אמון בעצמה או באחרים, אבל היא לא מפסיקה להיאבק לחיות חיים נורמליים. לא יכולתי שלא להעריץ אותה.

הדבר היחיד שיש לי לומר נגד הספר הוא שהוא יותר מדי נמרח. היה שלב שכבר הסתכלתי על העמודים שנשארו עד סוף הספר, ושאלתי את עצמי איך הסופרת מתכוונת למלא אותם. יש לה בכלל כל כך הרבה דפים של עלילה לכתוב? אז מסתבר שצדקתי, ולא היו לה. לקראת הסוף הקורא כבר נאלץ לסחוב את עצמו עמוד אחרי עמוד רק כדי להגיד שגמר את הספר, וחבל. כי עד לנקודה הזאת, הספר ממש מעולה.

» ביקורות נוספות של עצמילי
» ביקורות נוספות על שפת הפרחים