לא תאמינו אולי, אבל כאן באתר יש ארבעה ספרים ששמם הוא "שפת הפרחים". כנראה ששפת הפרחים היא דבר. בספר הזה לא מדובר בפרחים שמשתמשים בשפה לצורך תקשורת בינם לבין עצמם, אלא אנשים ששולחים פרחים זה לזה ומשתמשים בהן בתור קוד למשמעויות ובעיקר כדרך מוסכמת לתיאור רגשות בין אנשים שלא יכולים לדבר בצורה גלויה או ישירה זה עם זה ונדרשים להעביר את המסרים בצורה סמויה. נגיד אם הם מאוהבים בחברה שלא רואה בעין יפה קשר רומנטי ביניהם.

שפת הפרחים דנן היתה מוכרת בתקופה הויקטוריאנית והיו אפילו מילונים שקודדו ותיארו אותה, עבור הבחורות הענוגות והמעריצים הסמויים שלהן, וכנראה היה ידוע שורד הוא לא רק ורד ומאחורי כל זר שנשלח יש מסר סמוי. אבל אנחנו במאה העשרים ואחת, הנורמות אחרות והמילונים נשכחו זה מכבר. רק אחת, ויקטוריה (הא!) ג'ונס, למדה את השפה מהאם האומנת שלה אליזבת, והיא משתמשת בה. בגלל שאף אחד אחר לא מבין את המסרים, זה הופך להיות סוג של עקיצה פנימית אישית של ויקטוריה, וממילא היא מיזנתרופית ואין לה חברים לשתף אותם בזה. היות והיא מיזנתרופית השפה משמשת אותה בצורה קצת שונה, במקום מסרים רומנטיים ואוהבים, היא לוקחת את הרגשות הקשים והשליליים ביותר ושולחת אותם לסובבים אותה. כזו היא ויקטוריה.

ויקטוריה ננטשה זמן קצר אחרי שנולדה. בגיל עשר, אחרי שורה של משפחות אומנות שכשלו, ואחרי שהאומנה האחרונה שלה כשלה ולא הפכה לאימוץ, עברה ויקטוריה לדיור מוגן בחסות המדינה. בגיל שמונה עשרה ויום, על פי התאריך האקראי שרשויות הרווחה החליטו שהוא תאריך הלידה שלה, היא מתחילה את החיים המבוגרים שלה. אין לה כוונה למצוא מקום מגורים או מקום עבודה, ולכן היא מתחילה במגורים בפארק, סמוך לצמחים, וכשהרעב גובר היא מוצאת עבודה מזדמנת בתשלום שחור בחנות פרחים בשם בלום. זה החלק שבו הספר מתחיל כיוון כמו של אדונית התבלינים - היא מבלבלת בין קידוד ובין מהות, בין מסמן ומסומן אם תרצו, ומחברת את זרי הפרחים שאנשים מבקשים למטרות שהם מעוניינים בהן. וזה מצליח. אלא שהכיוון הזה ננטש במהרה, והעלילה מקבלת תפנית אחרת. היא נעה לסירוגין בין ההווה ובין העבר, באותם חודשים שבהן אליזבת וויקטוריה ניסו להיות אם ובת.

החלק של העבר מעניין מאוד, מדבר על הפרעות היקשרות ובעיות קשות של ילדי אומנה, ועל הסיבה העלומה שיצרה את ההפרדה בין ויקטוריה לאליזבת. החלק של ההווה הוא זה הפחות ממוקד, יותר מתפזר, מנסה לקחת שלושה קווי עלילה שונים ולאגוד אותם יחד. זה גם מתחבר לבחירה התמוהה להוסיף איורי פרחים בשערים של חלקי הספר וגם בראשי הפרקים, והופך את הספר לעוד קצת קיטש רומנטי, וזה ממש מפספס מבחינתי.

לא תאמינו אולי, אבל כאן באתר יש ארבעה ספרים ששמם הוא "שפת הפרחים". כנראה ששפת הפרחים היא דבר. בספר הזה לא מדובר בפרחים שמשתמשים בשפה לצורך תקשורת בינם לבין עצמם, אלא אנשים ששולחים פרחים זה לזה ומשתמשים בהן בתור קוד למשמעויות ובעיקר כדרך מוסכמת לתיאור רגשות בין אנשים שלא יכולים לדבר בצורה גלויה או ישירה זה עם זה ונדרשים להעביר את המסרים בצורה סמויה. נגיד אם הם מאוהבים בחברה שלא רואה בעין יפה קשר רומנטי ביניהם.

שפת הפרחים דנן היתה מוכרת בתקופה הויקטוריאנית והיו אפילו מילונים שקודדו ותיארו אותה, עבור הבחורות הענוגות והמעריצים הסמויים שלהן, וכנראה היה ידוע שורד הוא לא רק ורד ומאחורי כל זר שנשלח יש מסר סמוי. אבל אנחנו במאה העשרים ואחת, הנורמות אחרות והמילונים נשכחו זה מכבר. רק אחת, ויקטוריה (הא!) ג'ונס, למדה את השפה מהאם האומנת שלה אליזבת, והיא משתמשת בה. בגלל שאף אחד אחר לא מבין את המסרים, זה הופך להיות סוג של עקיצה פנימית אישית של ויקטוריה, וממילא היא מיזנתרופית ואין לה חברים לשתף אותם בזה. היות והיא מיזנתרופית השפה משמשת אותה בצורה קצת שונה, במקום מסרים רומנטיים ואוהבים, היא לוקחת את הרגשות הקשים והשליליים ביותר ושולחת אותם לסובבים אותה. כזו היא ויקטוריה.

ויקטוריה ננטשה זמן קצר אחרי שנולדה. בגיל עשר, אחרי שורה של משפחות אומנות שכשלו, ואחרי שהאומנה האחרונה שלה כשלה ולא הפכה לאימוץ, עברה ויקטוריה לדיור מוגן בחסות המדינה. בגיל שמונה עשרה ויום, על פי התאריך האקראי שרשויות הרווחה החליטו שהוא תאריך הלידה שלה, היא מתחילה את החיים המבוגרים שלה. אין לה כוונה למצוא מקום מגורים או מקום עבודה, ולכן היא מתחילה במגורים בפארק, סמוך לצמחים, וכשהרעב גובר היא מוצאת עבודה מזדמנת בתשלום שחור בחנות פרחים בשם בלום. זה החלק שבו הספר מתחיל כיוון כמו של אדונית התבלינים - היא מבלבלת בין קידוד ובין מהות, בין מסמן ומסומן אם תרצו, ומחברת את זרי הפרחים שאנשים מבקשים למטרות שהם מעוניינים בהן. וזה מצליח. אלא שהכיוון הזה ננטש במהרה, והעלילה מקבלת תפנית אחרת. היא נעה לסירוגין בין ההווה ובין העבר, באותם חודשים שבהן אליזבת וויקטוריה ניסו להיות אם ובת.

החלק של העבר מעניין מאוד, מדבר על הפרעות היקשרות ובעיות קשות של ילדי אומנה, ועל הסיבה העלומה שיצרה את ההפרדה בין ויקטוריה לאליזבת. החלק של ההווה הוא זה הפחות ממוקד, יותר מתפזר, מנסה לקחת שלושה קווי עלילה שונים ולאגוד אותם יחד. זה גם מתחבר לבחירה התמוהה להוסיף איורי פרחים בשערים של חלקי הספר וגם בראשי הפרקים, והופך את הספר לעוד קצת קיטש רומנטי, וזה ממש מפספס מבחינתי.