חול וגרגירים

עומדת דוממה

מתפוררת המומה

מבט חלול

מזילה דימעה חולית

מתפוררת אובדנית

הולכת לאובדן

עם השנים למדתי לשתוק

השקט למלמד אותנו על עצמנו

חופר בעומקי נפשנו

השקט מלמד אותנו על אחרים

לא לחינם אומרים ששתיקה לחכמים

אני אשקוט, אני השתוק

אולי מתוכי תצמח הבינה

אולי אני אלמד מהתבונה

בתוכי אני הצמח מחדש

הפעם אני השתוק

ואתן לאחרים להוביל

השקט בתוכי יוביל

האחרים יחליטו בשבילי

סכין שוכבת בתחתית גיגית מעלה עגלי דם קטנים מתמזגים ברכות עם המים ממלאה הכול בדם, השקיעה שוטפת את השמיים באור דמדומים ארגמן ואני עומדת בחדרי מביטה על עבר השקיעה בעד לחלון הסדוק יער אפל שולח את אצבעותיו ארוכות כתער, הולכות בפוצעות עוד ועוד תלאי שמיים ורודים מכבה את קרני האור האחרונות.

השמיים מסגלים מסתגרים ומחשיכים סופית.

מבט אטום חסר רגש מישר עלי מבט, השתקפות של אישונים שחורים גדולים חלולים נטולי רגש. אני מביטה בעצמי, הרגשה ישנה של זמן גזול ממלאה קרביים בחיקי פקעות שחורות אוכלות בבשרי.

הייתכן שעברו כל השנים האלה? אני שואלת ספק את עצמי ספק את הפגר ששוכב על רצפת חדרי הבודד.

המגורים מגואלים בדם, אני שטופה בארגמן כמאת כמו השמיים מבעד לחלוני עד מלפני רגעים מספר. בצעדים כבדים אני מרחיקה מעדן החלון משקיפה בחדרי הארעי, חיים אחרים התקיימו כאן לפני בואי, רהיטים ישנים חלקם שבורים חלקם מתקלפים עשויים עץ ישן ומרקיב. ריח חריף של דם וטינופת עומד באוויר, אני חולפת קלות מעל גופת האייל מלובן העיניים פוסעת ללא קול הדלת פתוחה חורקת ומתנדנדת על ציר ישן וחלוד.

אני מביטה השמיימה, ובמרכזם עומדת לה קטנה ושברירית לבנה מתנדנדת וחולמנית.

כאב חדש מפלח את גבי, דמי שלי עולה בלהבות אני נשרפת לחלוטין, עצמותי כבדות כמו אופרת יצוקה, אני פולטת צעקה קורעת לב בחשכה.

דממה....

במקומי עומדת זאבה, לבנת פרווה , הלילה הבהיר, הארגמן צבע את עיני הכול ורוד ואדום, החושך הפך לחבר והפחד הסתלק אין שוב. עישוני רואים כל תזוזה, כל הנף עלה ברוח. היער חיי, היער חבר ותיק.

בצעדים שקטים חוצה את המדשאה הקטנה בין בית העץ הישן ליער השחור, אלף שנה אני מסתובבת בין העצים ועוד תריסר עד שצייד לא יהפוך לניצוד...