“הספר הזה לא נועד להיות ספר פופולרי. אילו הוא היה מתוכנן ככזה, הדיאלוגים השזורים בו היו מודפסים בגופן שונה וזוכים לכותרת המבהירה לקורא מי הדובר ומה תפקידו. זה לא קל, אך הסופר בכשרונו מצליח להבחין בין נושאי המונולוגים השונים, ושפת הדיבור האופיינית לכל אחד מהם, לגילו, למינו, למקצועו ולמעמדו החברתי, ואינו נזקק לאמצעים חיצוניים כדי לייצר את ההבחנה הזאת. הקורא, מצידו, נדרש לקצת דחיית סיפוקים והפעלת מחשבה כדי להבין מיהו הדובר, ומהן השאלות שנשאל בחקירתו. כך נפרש בפני הקוראים קולאז' של נקודות ראיה רבות, מהן הוא צריך לבחור ולגלות מה היה באמת.
במבט ראשון נראה שזהו ספר בלשים. כזה שבמרכזו עומד הבלש-החוקר, במקרה זה חוקרת, ופשע המצריך פענוח. אבל שלא כמו ספר בלשים רגיל, כאן שאלת "מי הרוצח" אינה משמעותית. זהות הרוצח ידועה מהתחלה, ואינה משתנה גם בסיום. מטרת החקירה הבלשית בספר הזה היא לפענח את הגורם. מה דוחף אדם שקט וביישן, ניח-נח רכרוכי שכזה, אלי פשע. שלא כמו ספר בלשים רגיל, אין כאן קו ברור וחד שמסביר שהרעים הם רעים, והטובים הם טובים. בין השחור ללבן מבדילים הרבה מאוד אפורים, והאפורים הללו הם בעצם לב הסיפור.
מכאן ואילך קצת קשה לי להמשיך לכתוב, בלי לחזור על הנאמר כבר, ובלי לקלקל לקוראים שעוד רוצים לקרוא את הספר בעצמם. לקוראים העתידיים של הסיפור אני ממליצה לחשוב גם על סיפורי המשנה ומשמעותם. שני סיפורי משנה בספר מספרים על ילדים הנטפלים ומתעללים בילד, ועל הטרדה מינית שהחוקרת עצמה עוברת במקום עבודתה. בשני הסיפורים האלה עולה השאלה העקרונית של האשמים במעשה, וכן שאלת האחריות הכללית יותר. בשני הסיפורים האלה חלק ניכר מהאשמה מוטל למעשה על כתפי הקורבן. בשניהם עולה תיאור דינמיקה מוסדית של אלימות, טיפוח תרבות של בריונות ואכזריות, יחד עם העלמת עין פושעת. לא בכדי הפושע במרכז הספר הוא מורה להיסטוריה, וכלי הרצח הוא אקדח ישן משנת 1945. זה מה שהספר מנסה להיות. שיעור בהיסטוריה של אלימות המונית והדינמיקה שלה. קוראים ותיקים יקשרו את הספר אל "הגל" למורטון רו ואל "בעל זבוב" לויליאם גולדינג. אבל אין כאן העתקה, אלא פיתוח והשלמה של אותו רעיון.
הספר הזה לא נועד לעשות חיים קלים לקורא אותו. הקריאה מצריכה חשיבה, והשאלה העולה מהדברים – אפילו עוד יותר. מומלץ ביותר.”
