שפה "מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לארגן מידע בעל משמעות" היא הדרך בה בני האדם ובעלי חיים אחרים מעבירים מסרים האחד לשני. רוב השפות נוצרו באופן טבעי תוך כדי תקשורת. בני האדם נבדלים מבעלי חיים אחרים בכך שהם כנראה היחידים הממציאים שפות באופן מלאכותי, לצרכים ייחודיים. כזו היא האספרנטו וכזו היא - כנראה - שפת הפרחים הויקטוריאנית, המייחסת תכונה ייחודית לכל צמח ופרח ומאפשרת לתקשר בה.
ילדים שלא אהבו אותם אף פעם, כאלה שאינם שייכים לאף אחד, כועסים על העוול שנעשה להם, לא מאמינים לאף אחד, מעמידים אותך בנסיונות שגם אם עמדת בהם הם לא מאמינים לך, והבור בקרבם - זה שצריך ודורש אהבה לא ייסתם לעולם.
בזה וגם בזה עוסק הספר הזה.
אבל העלילה...היא פשוט הזכירה לי את החולצה ההיא שהייתי צריכה לתפור בשיעור מלאכה, אי אז. היה חסר לי בד, נדמה לי, אז לקחתי מהחצי השני, בהנחה שאף אחד לא ירגיש. התוצאה נראתה כקרדיגן לחייזר שיכור, ואני עוד זוכרת את הבעת הייאוש על פני המורה. דיפנבאו עשתה דבר דומה עם הסיפור: היא השאילה מפה, מתחה את הדמויות משם, כדי שיהיה סיפור על הנושאים שציינתי, ומה שיצא לה הוא סיפור שאינו מתקבל על הדעת, דמויות לא אמינות והשתלשלות ארועים לגמרי לא סבירה.
זה לא שסבלתי בזמן הקריאה: הספר קריא וכתוב באופן קולח, עם הפטנט העתיק של סוד נורא(?) מהעבר הנחשף אט אט. אבל כמו החולצה ההיא - זה בזבוז של חומרי גלם, ונראה לי שכמו ששפות מלאכותיות הן יצור כילאיים, כך גם סיפורים שמנסים להתאים אותם לרעיון. זה רומן ביכורים שזכויות התרגום שלו נמכרו עוד לפני שיצא לאור(?). אני מנחשת שאלה שקנו אותן הסתפקו בשם ובתקציר - ואולי ייעדו אותו בכלל לחובבי גינון...


















