ביקורת ספרותית על השועל של יום שני מאת שלומית אברמסון
ספר מעולה

---

כשהייתי ילדה, מתישו' ביסודי, נתנו לנו לצייר את שנות האלפיים. אני זוכרת שילדים אחרים ציירו חלליות, חייזרים, ואני (לתומי??) חשבתי שלא יהיה שינוי רב. שטבע האדם לא ישתנה במהותו ומשום כך חשבתי שהשינויים יהיו מינורים: אופנה, אולי עיצוב עתידני.
כשקראתי את "השועל של יום שני" אותה תמונה של אז בבית הספר - טורים של שולחנות וכסאות עץ אל מול במה מוגבהת, שולחן המורה עם יומן הכיתה שתפס חצי ממנו ולוח שחור ואבק גירים – חזרה אלי... ומפה לשם, גם אם עדיין אין פה חלליות וחייזרים , מסתבר שלא מעט שינויים חלו כאן.
מעבר לעובדה ששלומית אברמסון מעבירה בצורה מופלאה את תחושת המקום ואת האווירה והתקופה (שהצליחו לסחוב אותי אחורה בזמן ועוררו בי את הריחות ואת תחושת האור ותחושת הזמן של אז... פלוס מינוס ), המקום והתקופה שהיא רקמה הם התפאורה והמצע לדמויות. דמויות שהיא בונה שכבות שכבות ותוך כדי כך טוענת את הסיפור. מותחת את החוטים בין הדמויות. מותחת מספיק על מנת שנרגיש את הויברציות מבפנים.
וזה אחד הדברים שאהבתי יותר בספר – הסופרת לא מאכילה אותנו בכפית (היא לא מתארת את כל הסיטואציות כפי שקראתי כאן באחת הביקורות – היא מביאה אותנו עד לשם ונותנת לנו להמשיך לבד), עם זאת, היא מביאה אותנו בדיוק לאן שהיא רוצה שנהיה.
גם הכריכה מופלאה לטעמי. אני עוד זוכרת את עצמי בסנדלים ושמלה, מדלגת מעל פתחי ביוב, מדמיינת את המפלצות שאורבות שם ורק מחכות שאמעד...
ובמחשבה שנייה,
אולי דווקא כל אותם דברים שהשתנו מצביעים לנו עד כמה דברים אחרים נשארו כשהיו.
בינינו,
מי מאיתנו לא הרגיש את תחושת האגרוף הקפוץ בבטן כשהילד שלנו איחר (..ולא ענה כשהתקשרנו אליו לסלולארי...)?

» ביקורות נוספות של סופרקליפרג`ליסטיק
» ביקורות נוספות על השועל של יום שני