הימים הם ימי טרום מלחמת ששת הימים. ימי התום שלנו כמדינה צעירה, והתחושה הזו מלווה את הקורא לכל אורכו של הסיפור הזה. יש ספרים בהם הדמויות נוצרו בבירור מתוך זכרונות אישיים, כמו בספר הזה. יש להן נוכחות חזקה, הן מלאות, והן מביאות איתן משב רוח נוסטלגי של אוירה של תקופה שלמה העוטפת אותן כמו ענן המנוקד בנקודות ריח קלוש שאתה מנסה עוד ועוד לשאוף ממנו ודרכו להחיות את הזכרונות.
בשכונה ירושלמית ביום ראשון בהיר אחד נעלמת הילדה סימי ולא חוזרת הביתה מבית הספר.אחיה הקטן מיקו חיכה בגן של הגננת בת שבע לשווא. סימי לא הגיעה לאסוף אותו כפי שנהגה לעשות מדי יום. אבא של סימי , דויד, גוייס למילואים, ובהעדרו, נרתמים כל השכנים לעזור לאשתו בלה בחיפושים.
דרך מאמצי החיפושים נפרש בפני הקורא פסיפס אנושי המחובר מטלאים טלאים שהתקבצו ובאו מכאן ומשם, צברים לצד אלו שהגיעו מ"שם", תוך כדי היכרות עם הנפשות הפועלות המרכיבות את הסיפור היפה הזה.
אהבתי את הזכרונות שהספר עורר בי דרך מושגים כמו: אורנג'דה, טלפון חוגה עם אסימונים, חידון הסמלים, ועוד. כל אלו זרקו אותי אחורה בזמן ועוררו בי ערגה לזמנים אחרים.
אהבתי את הנגיעה של הסופרת בנושאים של משפחתיות , זוגיות, הגירה, ובדידות תוך כדי סיפורה של הילדה סימי אשר מתכתב במקביל עם סיפורה של המדינה.
יופי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
