“אתמול בלילה, מיד כשסיימתי את קריאת הספר, קיבלתי שיחת טלפון מחו"ל, על צג השיחה המזוהה היה המספר הזה 0014 או משהו כזה.
"אפרתי?, מדבר ג'ון ורדון, איך היה הספר? את מתכוונת לכתוב עליו בסימניה?"
אם לא ששכבתי במיטה (התנוחה החביבה עלי בזמן קריאת ספר) הייתי נופלת מהכיסא, כמו שאומרים. "מי אמרת שאתה?"
"ג'ון ורדון, הסופר של תנו לשד לישון, הייתי מעוניין לדעת מה דעתך על הספר שלי."
"שמע אדוני, לא ברור לי מאיפה אתה יודע שבזה הרגע סיימתי את הספר שלך, אבל זה מעורר חשד מסויים." בעודי מדברת ניערתי את הספר כדי לחפש איזה שבב ניסתר שהוטמן בין דפיו, אבל חוץ מפיסה קטנטנה של פסק זמן שנשרה מבין הדפים (מעבדת פשע כבר הייתה עושה מזה מטעמים, תרתי משמע) שום דבר לא העיד כי אמצעי עיקוב כלשהו הושתל בספר.
"יש לך דימיון מפותח, אפרתי..." צחק ורדון מן העבר השני של העולם.
"בהתחשב בעובדה שהספר שלך מלא באמצעי עיקוב, קשה להאשים אותי."
"קראתי את הביקורות שלך על חשוב על מספר ועל עצמי עיניים חזק, ולמרות שהייתי מרוצה יותר מן הראשונה, גם השנייה הייתה מפרגנת."
"תודה רבה, אני חושבת שמה שאתה עושה לא לגמרי אתי..."
בלש בלש, אבל מאיפה הוא יודע את מספר הטלפון שלי, הרי בספר הטלפונים אני לא רשומה כאפרתי. ובאיזו חוצפה הוא מתקשר. קשה להכחיש כי יותר משמינית של גאווה השתרבבה למחשבותי. שערו בנפשיכם, סופר מפורסם של רבי מכר, כזה שמוכר מיליונים, מתקשר אלי!
"מר ורדון, תוכל להתקשר אלי בעוד עשר דקות? אני מוכרחה לגבש את דעתי על הספר לפני שאענה לך תשובה מנומקת."
ורדון הבליע אנחה. כידוע, כשאני קוראת ספר מושלם הסופרלטיבים זורמים מפי ומן המקלדת שלי בלי מעצור. אנדרסטייטמנט הוא לא הצד החזק שלי. ואם אני צריכה זמן כדי לגבש דעה, מן הסתם דעתי חצוייה. למעשה רציתי לנצל את עשר הדקות הללו כדי להודיע לכל העולם ואשתו כי ג'ון ורדון בכבודו ובעצמו התקשר אלי. לצערי נזכרתי מיד כי לבעלי ולילדי וכן לרוב רובם של מכרי ומוקירי אין מושג ירוק מיהו ורדון, מיהו דייב גרני ומיהי מדלן. ניצלתי את עשר הדקות הללו כדי ללעוס חטיף פסק זמן נוסף והזכרתי לעצמי לנקות את הספר היטב לפני פסח. אלא שאז ידעתי כי אין סיכוי שהספר יישאר ברשותי עד פסח, מה שאומר כי הוא שייך לקבוצת ספרי: קראת-מסרת ולא לקבוצת קראת-שמרת.
עברו כבר שתים עשרה דקות. מר ורדון עוד לא התקשר. הוא משחק אותה קשה להשגה. ובכן, אכתוב בינתיים ביקורת בלתי משוחדת בשבילכם ואם ורדון מתקשר באמצע, אני מעמידה פני שקועה בכתיבה ולא עונה. שיחפש אותי בסיבוב.
למי שמכיר את שני ספריו הראשונים המוזכרים לעיל, אין צורך להכיר את הבלש דייב גרני, בשביל כל השאר אתן תזכורת קצרה.
בספר חשוב על מספר, המבריק שבין ספריו, התוודענו לגרני, בלש בגימלאות של משטרת ניו-יורק. עטור הילה, אלגנטי ומשכיל, הוא פורש בגיל 47 לבית כפרי בהרי הקטסקיל עם אישתו מדלן. בניגוד אליו, מדלן היא חובבת טבע, בגדים כפריים, שתילת פקעות ושלווה שאינה הולמת את גרני כלל וכלל. לכן, מה שפר מזלו כשמפעם לפעם נופלת בחיקו פרשת פשע עסיסית, שמפקיעה אותו מבועת השיעמום, מפריעה לו לשבת באחו ולגלום בנוף תוך כדי שתיית כוסות קפה (דונאטס לא היו חוקיים גם כששרת במשטרה, לא כל שכן עכשיו).
בכל פרשיית פשע הוא מעורב עד קצה פדחתו ובסופה הוא גם נפצע, מה שמאפשר לו פסק זמן של החלמה, הירהורים, שקיעה בהיסטוריה המשפחתית הסבוכה שלו, עם יותר מקורטוב של פסיכולוגיה בשני גרוש, בקיצור, עד שמר ורדון מסיים לכתוב ספר נוסף דייב גרני פנוי.
בספר הנוכחי מתוודעת אליו עיתונאית צעירה שעושה סדרת טלוויזיה על קרובי משפחה של נרצחים, על אבלם ותחושת האובדן שלהם. לצערה הרב היא בוחרת דווקא בקרובי משפחה של נרצחים שכולם נפלו חלל, עשר שנים קודם לכן, בידי רוצח סדרתי המכונה "הרועה הטוב".
כבר מן ההתחלה היא מותקפת בהתקפות קטנות ומפחידות, אבל לא מייחסת אותן לתוכניתה החדשה. גרני חובר אליה כדי לייעץ לה, אבל מהר מאוד נסחף בלהט האירועים, מאויים בעצמו ונתון בסכנה גדולה.
גרני שוקע בתעלומת הרועה הטוב ומבין כי הפרשנות שנתנו למעשיו של הרוצח הייתה שגוייה וכי פתרון התעלומה אחר לגמרי.
הספר מלא בתפניות ואירועים מפחידים. אין בו רגע דל. אבל השלמות ממנו והלאה.
ראשית כל, לקריינים אובססיביים של ספרי מתח יש בעייה של טרנספרנס. הם לומדים את כל שיטות הפשע כאחרוני הפושעים שבעולם. וכך מצאתי עצמי מנחשת את המוטיב המרכזי של התעלומה מפני שקראתי מוטיב דומה באחד מספריו של לי צ'יילד! בתור ידידתו הטובה של ג'ק ריצ'ר עליתי מהר למדי על העוקץ (דייב גרני, לך לקרוא את לי צ'יילד!) ומה שנותר לברר הוא מי הפושע וזה ממש לא חשוב מרגע שמנחשים מאיזו קבוצה הוא מגיע ומה מניע אותו. (מאיזה ספר של צ'יילד למדתי לא אגלה לכם, אבל מי שיקרא את שני הספרים ידע מייד).
ספרי המתח של ורדון מתחלקים לשני חלקים: עלילת המתח והזיקוקים. עלילת המתח משובחת למדי, החלק של הזיקוקים, שבו נפתרת התעלומה ובו המתח צריך להעפיל לשיא, שם המתח שלי נופל כמו כדור פורח שננעצה בו סיכה. אינני יודעת למה החלק הזה נדמה לי מלאכותי, ילדותי ולא הולם את החלק המרכזי. אינני יודעת למה החלק שאמור להיות הקליימקס הופך לאנטי קליימקס, או נכון יותר לקליימקס מפוספס.
למרות שרוב הספר כתוב ברמה גבוהה, קטעים שמנתחים פסיכולוגית את הפושע, ניתוח הפרופיל, האופן שבו מתנהלת עבודת המשטרה, זרועים בו גם קטעים מטופשים בסגנון אמריקאי טיפוסי. ורדון מתעלה על עצמו בפרק "פרידה ממלאכית" בו הוא מתאר את מדלן כאיזו דמות שמיימית מעוררת גיחוך. הקטעים המטופשים של ורדון תופסים תאוצה תמיד בפרק המסכם, בו הוא חופר בראשינו עם הרבה מילים מיותרות.
אם חשוב על מספר היה ספר ניו-אינגלנדי סנובי, בניחוח בריטי, הרי שעצמי עיניים חזק עירבב בריטיות בזבל אנושי עם קללות רבות לקינוח. בספר הנוכחי אין ארומה בריטית, אין סנוביות של צפון ארצות הברית, יש ספר קצבי, שכתוב בהרבה פחות כישרון, שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם מישהו היה מתערב בעבודתו של ורדון.
קשה לי להבין לאן נעלם הכישרון הגדול. הספר הנוכחי הוא ספר מתח חזק, אבל כזה שכתוב בכתיבה שגרתית לחלוטין. אם חשוב על מספר נשאר ברשותי לקריאה נוספת, הרי שאת הנוכחי אמסור בהזדמנות ראשונה.
ורדון לא התקשר עדיין. יכול להיות שברגע זה מישהו מתרגם עבורו בתרגום סימולטני את הביקורת שלי. ואם הוא יהיה עצוב מדי שיזכור, כי בכל זאת הענקתי לו 4 כוכבים.
"היי, ג'ון, טוב שהתקשרת שוב. כן, הספר נהדר, נהדר, שב מיד ותכתוב ספר נוסף." (אני מקווה שהוא לא מצא אף אחד שיתרגם לו את הקטע).”
