דילמת הפרת חוק, כאמצעי להשגת צדק

ימים קשים עוברים עלי, תחושה קשה שלבטח מלווה את כולנו. אני מתקשה לקרוא ספרים, קושי המבטא אווירת נכאים בהוויה הישראלית העכשווית, המעלה סמני שאלה ממשיים לגבי עתידנו.

לעתים בכאוס הזה, אני מחפש מפלט, בסוגיה מקראית המשליכה על הוויה האנושית העכשווית, כמו הדוגמה מלפני מספר חודשים, בשעה שהכנתי הרצאה על רות המואביה, שכלוחמת צדק, בקשה לקבל את זכויותיה, להתחתן עם הקרוב

כשהייתי ילדה, מתישו' ביסודי, נתנו לנו לצייר את שנות האלפיים. אני זוכרת שילדים אחרים ציירו חלליות, חייזרים, ואני (לתומי??) חשבתי שלא יהיה שינוי רב. שטבע האדם לא ישתנה במהותו ומשום כך חשבתי שהשינויים יהיו מינורים: אופנה, אולי עיצוב עתידני.
כשקראתי את "השועל של יום שני" אותה תמונה של אז בבית הספר - טורים של שולחנות וכסאות עץ אל מול במה מוגבהת, שולחן המורה עם יומן הכיתה שתפס חצי ממנו ולוח שחור ואב

שלום רב.
מאז שאני זוכר את עצמי, כלומר מרגע שלמדתי לקרוא, הספר הראשון היה התנ"ך ובעיקר חמישה חומשי תורה, ועיקר העיקרים - ספר "בראשית".
תמיד ניסיתי לדמיין את דמויות המפתח - במיוחד הנשים - בראייה אישית ודימוי משפחתי או הקרובות אלי.
שרה נדמתה בעיניי כדמות סבתא רבת עוצמה - "האמא של כל האימהות",
ומתחתיה, ירידת הדורות כאשר כל הנשים הבאות אחריה היו ונראו ממש "קטנות" לעומתה.
כאשר כל אחת בדורה הייתה

זאב, קולגה שלי, בן שבעים ועדיין עובד אוהב לספר את הבדיחה הבאה.
פעם ראיינו ברדיו קשיש מופלג על סוד אריכות החיים שלו.
- אז מה הסוד שלך? שואל המראיין
"אני?" עונה הקשיש, "כבר שמונים שנה אני קם כל בוקר בשעה חמש, עושה את אותה התעמלות, אוכל את אותה ארוחת בוקר, גר באותו בית, נשוי לאותה אישה, הולך לאותו בית כנסת".
בקיצור, מסכם זאב, כבר שמונים שנה הוא מת למעשה, למה מלאך המוות צריך להתאמץ?


בתחילת הס

"מחברת המילים הקשות" מה השם הזה אומר לכם? אילו ציפיות הוא מעורר אצליכם?

הספר מתאר משפחה בירושלים של אחרי קום המדינה דרך עיניה של ילדה שותקת (ואוספת מילים קשות שסבה יבאר לה אותן ומבלי שתהיה חלופה הולמת היא ממשיכה בזאת גם כשהוא הולך לעולמו בפתאומיות) כמו גם דרך עיניהם המתבגרות של אמה ואביה.
הספר הזה הוא הספר השני של <mark>שלומית אברמסון</mark> והחיסרון העיקרי שלו הוא שקראתי אותו אחרי הספר השלישי שלה (המהוד

נושאים ומוטיבים הלקוחים ממקורות דתיים, ספרי קודש או אירועים היסטוריים היוו ויהוו השראה ליצירות אמנות על כל גווניה: הפלסטית, המוסיקה וגם השירה והספרות. אישית, כל עוד אין במוצר החדש ניסיון להדביק אוטנטיקה מלאכותית [כפי שאנסה להסביר להלן], אני אפילו מברך על כך.
איני מחסידי ה"אוטנטיקה האמנותית", בעיקר של אותם פריקים 'המנכסים' לעצמם את החזקה והבלעדיות על ההבנה של קלסיקות ויצירות ישנות, אינם מקבלים או

ילדה בת חמש שלא מדברת. או שכן מדברת, אבל רק בלחש ורק עם סבא שלה. יש דברים כאלה, היום היו מאבחנים וקוראים לזה אילמות סלקטיבית ומחפשים טיפול אצל קלינאית תקשורת או פסיכולוגית, אבל פעם פשוט אמרו שהיא מוזרה, נתנו לה מחברת לכתוב בה מילים, וזהו. כן, היא יודעת לכתוב, הילדה בת החמש. גם אני ידעתי לכתוב בגיל חמש אלא שאצלי זה לא החליף את הדיבור אלא היה תוספת.

סבא שלה סולומון, שעלה מרודוס. הוא רוצה ים, אבל

אבא שלי אהב ללכת ברגל. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בעבר, אבא שלי עדיין כאן איתנו ועדיין אוהב ללכת ברגל. גם אמא שלו, שבשבילי היתה סבתא רחל, אהבה ללכת ברגל והלכה לא מעט. עד שנשברה לה הירך, אבל זה לסיפור אחר. הערפל שנכנס לראש שלי בחסות וירוס הקורונה יצר אצלי הרבה תופעות לוואי. אחת מהן היא זכרונות שוטפים על ילדות אצל סבתא, על הליכה, שלא לומר ריצה, אחריה, ברחובות ירושלמים בעלי שמות של נביאים עתיקי

מעטים הסופרים והסופרות שמצליחים להחיות את העבר בין דפי הספר, אותו כתבו. <mark>שלומית אברמסון</mark> נמנית עם הקבוצה הנדירה הזו. הסיפור מתמקד בתמר, כלתו של יהודה (בנו של יעקב) והמעשה שהיא עשתה (קיימה יחסים עם חמיה בכדי שיהיה לה ילד, כי שני הבעלים שלה [בניו של יהודה ער ואונן] מתו). בספר היא מצליחה לתאר את האווירה וההווי של השבט, שהיווה את היחידה הארגונית העל-משפחתית בתקופת האבות. מעין משפחה מורחבת עם משק חי, נש