---

לא יודעת...
אפעס, אני לא הצלחתי להעפיל לפסגות שם רבים וטובים ממני ביניכם מיקמו את הספר הנ"ל. ולא רק אתם, הוא זכה בפרס ה"מאן-בוקר" לשנת 2011 כך שאני, כמו כל פולניה מאומנת (ולא באמת משנה מה המוצא שלי, נכון?), בוחרת לי מיד פינה חשוכה להתכנס בה וזאת מיד לאחר שאשטח את טענותיי, כדי שאם יש כאן עוד כמה פולניות (או פולנים?!) כמוני, שנוכל להתכנס יחדיו.

אל נא תבינו את דברי שלא כהלכה, הספר אינו רע (פולניה או לא?), יש בו איכויות, יש בו הברקות, יש בו עניין, יש בו עומק יש בו הפתעה והסופר מכבד את קוראיו ולא מאכילם בכפית (זה בהחלט לא טריוויאלי וזה נכנס ברשימה הדברים החיוביים. לפחות עד נקודה מסוימת). יותר מזה, הסופר נעזר בקוראיו על מנת להשלים פערים בסיפור ואין לי ספק שכל אחד מאתנו קרא סיפור אחר קצת, יותר מבדרך כלל. אז מה בעצם?
תכף...

למען מי שלא קרא סקירות קודמות של הספר הזה (יש המון. סקירות מעולות. לכו תקראו!) וגם לא את התקציר שמאחור, הספר עוסק באחריות שלנו לחיינו, ב"רווח" שבין מציאות בזמן עבר לזיכרון של אותה מציאות בזמן עבר, עד כמה ה"רווח" הזה גדול ואיך ובמה אנו, כל אחד מאתנו, ממלאים את ה"רווח" הזה וכמובן הקשר בין האחריות שלנו לאותו ה"רווח", אם בכלל הוא קיים.
(אנ)טוני ובסטר, ממרום שישים שנות חייו ולאחר שקיבל ירושה מוזרה שטלטלה אותו וגרמה לו לנער את האבק מעל זיכרונותיו ועברו, בוחן את הפערים הללו ותוך כדי עושה את חשבון חייו וגורר אותנו גם לעשות את חשבון חיינו (לא בכדי, חלק מהסקירות כאן חולקות עם הקוראים זיכרונות).

אהבתי את מבנה הספר. כמו תזה. הסופר מעלה טענה בתחילת הספר:

"אבל כל הסיפור של הטלת אחריות הוא לא בעצם סוג של התחמקות? אנחנו רוצים להאשים מישהו כדי שכל השאר יהיו פטורים מאשמה. או שאנו מאשימים תהליך היסטורי כדי לנקות את הפרט. או שהכל כאוס אנרכי והתוצאה היא אותה תוצאה. נראה לי שיש – שהייתה- שרשרת של אנשים שהיו אחראים אישית, והאחריות של כל אחד מהם הייתה הכרחית, אבל זאת לא שרשרת ארוכה עד שכולם יכולים פשוט להאשים את כל היתר. אבל יכול להיות כמובן שהרצון שלי להטיל אחריות משקף בעיקר את אופן המחשבה שלי והוא לאו דווקא ניתוח הוגן של מה שקרה. זאת אחת הבעיות העיקריות בהיסטוריה, נכון המורה? השאלה של פרשנות סובייקטיבית לעומת פרשנות אובייקטיבית, העובדה שאנחנו צריכים להכיר את ההיסטוריה של ההיסטוריון כדי להבין את הגרסה שהוא מציג לנו" (עמ' 19)

והוא מוביל אותנו לאורך הספר עד שהוא מוכיח את טענתו, לא לפני שהוא מעלה שאלות נוספות לגבי ההיסטוריה של ההיסטוריון (טוני ובסטר לענייננו) והפער בינה לבין תפיסתו אותה.

מסתבר שהאמרה הידועה כי "אנו הגיבורים הראשיים בתוך מחזה חיינו" משפיע גם על הדרך שלנו לראות ולהבין את ההיסטוריה ולפעמים לעוות אותה. ההכרה כי מדי פעם אנו רק שחקנים משניים במקרה הטוב או אפילו ניצבים גורמת לנו (וגם לאנטוני וובסטר) לראות את הדברים אחרת.

אז אם הכל כל כך טוב, על מה אני מלינה (מעבר לעובדה שאני מוכיחה בזאת פולניות לשמה...)?

תחילה, הכתיבה היא רזה ויבשושית קמעא. לטעמי כמובן.
גם אם מדי פעם יש הברקות עסיסיות (תסלחו לי על חוש ההומור הנמוך שלי אבל חשבתי שזה נפלא שהדבר שטוני זכר הכי טוב מהביקור אצל משפחתה של וורוניקה הוא היציאות שלו. לפעמים זה כל כך נכון...), אני אוהבת כתיבה שמנה יותר, גם אם היא לרוב לא מצליחה להתכנס ל160 עמודים בכתיבה מרווחת וגם אם לרוב לוקח זמן רב יותר לקרא אותה. ברור לי שזה לא אקראי, זה כלי המשרת את מטרת הסופר ועדיין...חסר לי קצת בשר בצדדים להיאחז בו. ובאותה נשימה לפעמים נראה לי כי המרחב שהסופר השאיר לקורא הוא טיפה גדול מדי. כאילו הברגים לא מהודקים מספיק ...

מעבר לכך, ואולי מדובר באותה לקות של ברגים שאינם מהודקים דיים (להבדיל מהספר עצמו שבאופן חריג מאד אני חשה שאולי הוא מהודק מדי), נשארו לטעמי לא מעט שאלות פתוחות. לא שאלות פילוסופיות שאנו יכולים להשליך לחיינו אנו, אלא שאלות הקשורות לסיפור וגרמו לי לפקפק באמינות שלו...כמו – למה בעצם טוני הוא זה ש"זכה" בירושה המוזרה לכאורה? למה ורוניקה בעצם נאבקה על מנת לא לתת לו אותה ולא לחשוף אותו לכל הסיפור? מעבר כמובן לעובדה שזה מניע את הסיפור, לא הצלחתי לרדת לשורש העניין ולסגור קצוות.

כמובן, שלאור הסופרלטיבים שהספר זוכה לו, כנראה שוב משהו דפוק דווקא אצלי...

זהו אני מתכנסת לי.
אהיה בחדר האחורי. במסדרון, עד הסוף. קצת חשוך שם. אם מישהו בא, שידליק לי את האור?(ואולי יסביר לי מה פספסתי, באותה הזדמנות...)


---

----

אני אוהבת כשגבר מצליח להצחיק אותי.
טרי פראצ'ט – אחד מאבירי מסדר האימפריה הבריטית (!) הצליח לעשות זאת השבוע
וזאת בניגוד לכל היקש הגיוני שמתחשב בעיתוי הנוכחי.
למען ההגינות, אני משערת שחלק מהקרדיט מגיע לורד טוכטרמן.
על מנת שלא תבהו בשורות הסקירה בעיני עגל, טוכטרמן היא המתרגמת של הספר "מהומה רבה על לא דוור" ומכיוון שלא קראתי את המקור, לצורך השוואה, אני משערת שאם צחקתי כל כך הרבה, היא עשתה את עבודתה נאמנה.
זה בדיוק המקום לשלוח שתי נשיקות, אחת לכל לחי לגל פרל (וסליחה אם אני מביכה אותך!) על הסקירה שלו שהביאה אותי עד הלום, מחוייכת מאוזן לאוזן, מחזיקה מעט את הבטן אחרי הצחוק שליווה אותי לכל אורך הספר.
זה גם המקום להתנצל בפני בן זוגי על געיות הצחוק שניסיתי ללא הצלחה להבליע בלילה הקודם, בזמן שהוא ניסה ללא הצלחה מרובה לישון בשקט... יש חסרונות בלחלוק מיטה...

למעשה זהו רצף של נונסנס דוקרני (וחינני להפליא) שככל שמתקדמים איתו בקריאה הוא מתגבש לכדי פנטזיה אורבנית הכוללת עקרונות וחוקים משלה. עקרונות אלה נושקים במספיק מקומות למציאות שלנו על מנת שלא נלך לאיבוד ונמשיך לעקוב אחר התפתחות העניינים.
כמו בכל פנטזיה, גם כאן יש התרחשויות המנותקות (לכאורה) מכל מציאות, כשפים פה ושם ויצורים כמו קוסמים, ערפדים, אנשי זאב, גלמים, ובאנשי שמעגלים את הפינות החדות בסיפור ומחייכים אותו והופכים את החומרים המוגשים לנו בספר לברי בליעה. מאידך, מה שמביא אותנו לידי צחוק אלו דווקא הדברים המוכרים לנו שאם היו מוגשים לנו אחרת הם היו גורמים לנו להתפתל במבוכה.

כפי שהבנתם, פראצ'ט מנצל את כישרונו במילים מחודדות להפליא (ובאופן משעשע ביותר) והוא דוקר כל מה ומי שבטווח מילותיו, משמע את האופי האנושי כולו ואת החברה האנושית על הגידולים הממאירים הפושים בה.
ואם במילים עסקנן אז הספר כולו עוסק במילים ובתקשורת וביכולת לנווט ולתמרן איתן אנשים וסיטואציות:

"זה היה זבל. אבל הוא בושל בידי מומחה. כן, כן. אי אפשר היה שלא להעריץ את האופן שבו מילים תמימות לחלוטין נשדדו, נבזזו, הופשטו מכל משמעות אמיתית והגינות ולאחר מכן נשלחו להתהלך בביבים...
מילים מטופשות וחסרות משמעות מאנשים ללא תבונה או בינה או כל מיומנות מלבד היכולת לדלל את מטבע הביטוי. כמובן העורק הגדול היה בעד הכל, החל בחיים ובחירות ועד לחביצה החבוטה הביתית של אמא. הוא היה בעד הכל מלבד כל דבר שהוא" עמ' 313

גיבור הסיפור, שפריץ פון סטמבור, נוכל שנידון למוות זוכה באפשרות לחלופה – לשקם את הריסות שרותי הדואר של אנך-מורפורק (על הררי הדואר הזנוח והמלחשש הממלאים את כל חללי מבנה הדואר המוזנח)כשלצידו עומדים: כשומר וכסוהר- גולם בשם "שואב" וקבוצת דוורים זקנים החברים באחוות מסדר הדואר. מולו, בתחרות על שרותי התקשורת בעיר ובכלל, נמצא המונופול התאגידי "העורק הגדול" שנשלט ע"י טייקון נוכל ותאב בצע.

למרות הדוקרנות (שלא מעט פועלת כמו אצבע בצידי הצלעות) יש הרבה אופטימיות ומעוף בספר שמעבר לצחוק המתגלגל לצידינו לאורך כל הספר, אנו מסיימים אותו בחיוך.

"אבל מה שהתרחש כעת...זה היה מכושף. אנשים רגילים הגו אותו והרכיבו אותו, בנו מגדלים על אסדות בביצות ועל פני רכסיהם הקפואים של הרים הם קיללו וגרוע מכך, השתמשו בלוגריתמים. הם דשדשו בנהרות וטבלו את ידיהם בטריגונומטריה. הם לא חלמו במובן שבני אדם בדרך כלל מייחסים למילה, אבל הם דמיינו עולם שונה וכופפו סביבו מתכת. ומתוך כל הזעה והקללות והמתמטיקה צמח ה... הדבר הזה המטפטף מילים על פני העולם ברכות, כאור הכוכבים" עמ' 335

----

ועוד משפט קטן, פיצפון שלקחתי מהספר.
הוא מתחבר לבנותי הבלגניסטיות שאני נאבקת איתן השכם וערב שיאספו את בגדיהן הזרוקים על רצפת חדרן (ואולי במאבק הבא מולן יגרום לשפתי להעלים חיוך):
"מה קרה לבגדים שלי?" אמר " אני בטוח שתליתי אותם בצורה מסודרת על הרצפה."

----

---

למה עכשיו?
בגלל המונדיאל בברזיל
בגלל ג'אז חם עם הרבה סמבה ובוסה נובה וז'ובים וסרג'יו מנדס - הישר מברזיל
בגלל הקיץ והים
בגלל חבר שאוהב להתערסל בין גליו
בגלל המצב הזה פה בארץ שמחזיק את כולנו על גבול השפיות, רגל פה רגל שם.

למה בכלל?
כי אין עליו. על אמאדו בכלל ועל ים המוות בפרט.
כי הספר ליווה אותי כברת דרך ארוכה ומגיע לו
כי יש לו חלק במה ומי שאני (יחד עם עוד ספרים אחרים שמציינים את מפת התבגרותי)

היחס שלי לים אמביוולנטי.
בגיל 7 כמעט טבעתי כשגל הפך את סירת הגומי שלי ושל אחותי הקטנה.
זוכרת את המים העכורים, את התחושה שאני מתערבלת בלי לדעת היכן למעלה היכן למטה, לאן אני צריכה לשאוף, את התחושה שנגמר לי האוויר, את המליחות בעיניים באף, את האחיזה האימתנית שמישהו, גבר זר, תופס אותי ושולף אותי מתוך הכאוס הזה ואת היכולת לשאוף שוב אויר, צורב ככל שיהיה.

לימים נישאתי לגבר שבילדותו איבד את אביו לים.

מאידך -
המרחבים, העוצמה המתנפצת ללא התחלה אמצע וסוף, הקמאיות, המסתורין, הריחות, הצבעים, היופי הגלום...

אמאדו, שנחשב הסופר הברזילאי בן זמננו המוכר ביותר, לקח את קו התפר הזה בין ים לאדם הפך אותו לסיפור הנטוע באורח החיים של יורדי הים בבאהיא (סלבדור) בברזיל. הספר "ים המוות" נכתב ב-1936, ויש המעידים כי היה הספר האהוב עליו ביותר בין כל ספריו (ולא שאני נחשבת ברשימה כל שהיא, אבל גם עלי).

בסקירה הקודמת שלי הזכרתי את תטיס, נימפת הים במיתולוגיה היוונית.
כאן אנו פוגשים את ימאנז'ה, בעלת חמשת השמות, אלת הים והאוקיינוסים, העולה מן הים בלילות ירח ושערותיה פרושות על הגלים. יאמנז'ה המפלרטטת עם הגברים. גבירת הימים, שלא תראה אלא למי שמת לזרועותיה. היחידה שהיא גם אם וגם אהובה, הבוחרת את גבריה צעירים וחוטפת אותם שיתלוו אליה במסעותיה בימים.

"אנשי היבשה...אומרים שזוהי בבואת קרני הירח על פני המים. אבל הספנים, בעלי הסאביירות [ספינות מפרשים המשמשות להובלת סחורות], בעלי הדוגיות לועגים לאנשי היבשה הנבערים מדעת. יורדי הים יודעים היטב שאלה הן שערותיה של ימאנז'ה, אלת המים, הבאה להביט בירח. לפיכך נוהגים הספנים להביט על הים המרופד כסף בלילות של ירח במילואו. כי יודעים הם שאם המים מצויה שם. לפיכך פורטים הכושים על קתרוס, מנגנים במפוחית, מפזמים את הבאטוק [ריקוד אפרו ברזילאי] ורוקדים. בכך מגישים הם שי למלכת הימים. אחרים מעשנים מקטרת כדי להאיר לה את הדרך: כך תטיב ימאנז'ה לראות. הכל אוהבים אותה ושוכחים את הנשים, עת ששערותיה של האלילה נפרשות על פני המים" (עמ' 23)

הספר נפתח בשקט שלפני הסערה. באותו השקט שטבע את המושג.
שקט סמיך של ליל שירד בטרם עת ומרעיד את הלב. באחת, הסערה פורצת ואיתה אמאדו מציג לנו את הדמויות, המקום, האווירה הטעונה בכל כך הרבה רגשות וקונפליקטים והתפר הזה בין ים לאדם שילווה אותנו לכל אורך הספר וישאיר אותנו דרוכים, עד סופו.
יורדי הים בנמלה של באהיא קושרים את גורלם בו: הוא חיים והוא גם מוות והם שלובים יחדיו.

באמצעות גומא, הנאה בגברי הנמל, וליבייה הנחשקת בנשות הנמל אנו נחשפים לחיי הנמל – העיר התחתית בבאהיא - ולטיפוסיו הססגוניים: לסווארים, למובילי הסחורות, למתקני המפרשים והרשתות, לזונות לילדי הנמל שגדלים על הים ונקשרים אף הם בגורלו.
דרך עיניהם אנו רואים את המנורות שאורן רפה, מבליח ורועד ברוח, אנו שומעים את גניחות הבכי ואת אנחות האהבה ואת שירי המלחים ונשותיהם לימאנז'ה המלווים בקתרוס ומפוחית. אנו לוקחים חלק בתגרות הקפוארה ובטכסי הקאנדומבלות (פולחן אפרו-ברזילאי), טועמים את הקאשאסה המקומית (יי"ש העשוי מקנה סוכר ומכיל כמות גדולה של כהל),מריחים את המלח על העור ומקשיבים לאגדות שהיו ועודן, המשתנות ומשנות תכופות את צורתן ואת השמות המאכלסים אותן בהתאם לאירועים, לחיי היום יום בנמל וללילות האהבה והסערה.

הספר שיש ברשותי אינו הגרסה שכאן בתמונה.
העותק שלי הוא בכריכה קשה כשבחזיתו יש תחריט מקסים, ללא קרדיט.
הוא נדפס ב 1980 כמהדורת "מועדון ישראלי לתרבות", דפיו מצהיבים והטכסט קטנטן ומציק עד שנסחפים....
התרגום היפיפה (ונטול שיקולי פוליטיקלי קורקט – דבר שעלול אולי לצרום לחלק מכם) הוא של מנשה לוין.

ואני?
אני מדשדשת לי במי אפסיים של הברכה המקומית, גומאת ברכות וקלומטרים במסלול המותווה מראש בפס על הרצפה.
תוך כדי, חושבת לי על הים, על המתערסלים בין גליו ומתנגנים לי שירי הימאים במקצב אפרו-ברזילאי ליאמנז'ה
וגם "שיר אהובת הספן" שכתב בהשראת הספר יאיר לפיד, הלחין רמי קליינשטיין ושרה ריטה.




---

---

"אלות הגורל מבטיחות תהילה, אבל עד כמה?" (עמוד 162)


אכילס.
עקב אכילס.

אם תחשבו על זה, אכילס נזכר עד ימינו אנו בעיקר בזכות נקודת התורפה שלו ולא בזכות החוזקות שלו (אם כי אלו שני צדדים לאותה המטבע).

לפי המסורת, אימו של אכילס, נימפת הים תטיס, הטבילה אותו בנהר השאול סטיקס , (או משחה אותו באמברוסיה והעבירה אותו באש לפי סיפורים אחרים) וזאת על מנת לגונן עליו ולהעניק לו חסינות אלוהית.
מאחר ואחזה בעקבו, עקבו נשאר חשוף והפך לנקודת התורפה שהביאה בסופו של דבר למותו כבן אנוש.

אצל הומרוס, המוקדם יותר, אין לאכילס חסינות שכזו וברוח זו, המוקדמת יותר, בחרה מדלין מילר לספר את סיפורו.
בסיפור זה, מתערבבים החלקים האלוהיים עם האנושיים, הגבולות מטשטשים, וכשניתנת לאכילס הבררה לתהילת עולם לאחר מותו בצעירותו, לעומת אלמוניות וחיים ארוכים ושלווים, אכילס עושה את הבחירה שהכתיבה את גורלו.

"היא משכה את האלוהי שבו, מרחה אותו כשמנת על כל פיסה מעורו, ועזרה לבנה להפיק את המיטב מתהילתו שנקנתה במחיר כה כבד" (עמוד 183)

גם בגרסה זו, אכילס ניגף בשל נקודות התורפה האנושיות שלו ובסופו של דבר הנבואה מתגשמת.

הסיפור של אכילס בגרסה של מילר, מסופר דרך עיניו של פטרוקלוס (גם לאחר מותו של פטרוקלוס, כרוח האמונה בתקופה המתוארת, בה נפש האדם עוברת, או לא, לעולם התחתון) המלווה את אכילס לכל אורך חייו כבן לוויה, כחבר, כאהוב וכמאהב. בהתאם, אנו נחשפים לאכילס דרך עיניו האוהבות ברגעיו היומיומיים כמו ברגעיו הגדולים שעיצבו את תהילתו (ומפלתו).

המתח הזה בין אנושי לאלוהי, למרות הגבולות המטשטשים בין שני הצדדים, עומד בבסיס הגרסה הזו של מדלין מילר לסיפור. דרך אותו סיפור קלאסי, המהווה חלק מהתשתית לתרבות המערבית לדורותיה, מילר מראה לנו כי בעצם דבר לא השתנה וכי אז כמו היום, הגאווה, הכבוד והיהירות מחד והאהבה מאידך, מכתיבים סדרי עולם. גם אם הטכנולוגיה השתנתה וכלי הנשק השתכללו וגם אם כבר לא מקריבים היום קורבנות אדם (האומנם?... לפחות לא פיזית...), השיקולים היום דומים מאד. וגם ההשלכות.

על הכריכה אנו רואים עץ תאנה ופריו ודמות ירוקת עיניים מציצה בין ענפיו. לפי אחת הגרסאות בתלמוד, פרי עץ הדעת הוא תאנה ולא תפוח כמקובל. ומהו פרי עץ החיים? האם תהילת עולם היא היא האלמוות?
ואולי הרחקתי לכת בפרשנותי, אולי זה פשוט ציטוט ויזואלי מהספר ...

אתם מוזמנים לקרא ולהביע את דעתכם.
אם אתם מחובבי המיתולוגיה, זה ספר חובה.


ואם בחולשות אנוש עסקנן, אני מכה על חטא ומוסיפה באיחור מאד לא אופנתי את תודותי לרץ שבזכות הביקורת המצויינת והמקיפה שלו נחשפתי לספר הזה.
תודתי וסליחתי מלופפות יחדיו.

---

---

וינה.
תחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. אירופה בין שתי מלחמות עולם.
תוהו ובוהו פוליטי. שגשוג ופריחה תרבותית.
בעקבות המהפכה התעשייתית והצרכים המשתנים כמו גם האקזיסטנציאליזם שאת ניצניו ניתן לראות בהגותו של ניטשה, התחיל להתפתח המודרניזם על כל גווניו – גרופיוס, מס ון דר רוהה ולה קורבוזיה בסגנון הבין לאומי והבאוהאוס באדריכלות הארופאית, פרוסט וקאפקא בספרות, סטרווינסקי ושטראוס במוסיקה (וכמובן הג'אז וריקוד הצ'ארלסטון העממיים שיובאו מאמריקה ותפסו תאוצה בעקבות התפתחות הרדיו והקולנוע), קלימט (שאף הוא חי ופועל בוינה), פיקאסו מאטיס ומונדריאן באמנות, ברטולד ברכט בתאטרון ועוד.
במקביל חי בוינה באותה תקופה - פרויד אבי הפסיכואנליזה- המניח את היסודות לפסיכולוגיה המודרנית
החשמל כבר משמש בבתים בהם הפרוטה מצויה בכיס, אוטומובילים דוהרים ברחובות, הקולנוע ואיתו צ'ארלי צאפלין וולנטינו חודרים לחיי היום יום. הרדיו כבר מצוי פה ושם אצל אותן משפחות עמידות ואיתו "המוסיקה השחורה" – הג'אז.
פעילות הסופרג'יסטיות הן באמריקה הן באירופה (יחד עם השנויים החברתיים שחלו בעקבות מלחמת העולם הראשונה) השפיעה על מעמד האישה באירופה כמו גם על אופי הלבוש ועל הוצאת המחוך מהאופנה.
האנטישמיות באוסטריה מתחילה להרים את ראשה בעקבות הגירה של יהודים רבים ממזרח אירופה ובעקבות התאוריה הנורדית שהחלה להתפשט אולם עדיין היא תופעה שולית.

לתוך התקופה הזו, לטבורה של וינה הנהנתנית, יוצק פוגל את יצירתו "חיי נישואין".
זה לא רומן הסטורי על אותה תקופה, זה רומן שנכתב באותה התקופה. ובעברית דאז. ההבדל הוא מהותי. ברומן היסטורי מקפיד הסופר להכניס אותנו לאוירת התקופה. הוא יודע כי קוראיו ממזמן כבר לא שם והוא טורח למלא חללים. "חיי נשואין" נדפס לראשונה ב1929-30 בהוצאת מצפה לאנשים שחוו את אותה התקופה. כל מאפייני התקופה נמצאים שם ברקע, חלק מאותה רקמה עדינה.

עם זאת ולמרות זאת, מצליח פוגל להעביר לנו את וינה וחיי הלילה הפעילים שלה באותה תקופה, על המרקם האורבני שלה, על אמצעי התחבורה המרשתים את העיר, הבניינים, בתי הקפה, הברים, המסעדות, התאטראות, ואפילו הפנסים המדרכות מוכרי העיתונים והשליחים – כולם, קמים יחד לתחיה כנגד עינינו, או ליתר דיוק דמיוננו, ומהווים רקע לספור שרקם פוגל ביד אומן לתוך אותה עיר.

כרוניקה של אישה מוכה בהיפוך תפקידים.

מדהים עד כמה פאסיביות היא אקטיבית. מדהים עד כמה אנו מעצבים את חיינו ואת חיי סובבינו גם בחוסר יכולתינו להביט למציאות בעיניים ולעשות מעשה.

היה לי קשה מאד לקרא.
לא בגלל השפה, לא בגלל הריחוק של התקופה – אלו דווקא היו גורם מדרבן , מאתגר, מסקרן.
בגלל העלילה, בגלל הדטרמיניזם שבה. כנראה גם את "לוליטה" של נבוקוב לא אהבתי מאותן הסיבות.

מומלץ ולא מומלץ באותה הנשימה, אם בכלל אפשרי.

הכריכה שצוירה ע"י גבריאלה מינטר ועוצבה ע"י יעל שוורץ אין בינה ובין הספר דבר, המפגש אקראי לחלוטין ולחלוטין לא מייצג לטעמי. אין לי מושג קלוש מדוע נבחר הציור הזה לספר הזה.

וקצת מושגים מהספר –
אקספלריה – מראה
אלונטית - מגבת
טראם – חשמלית
דיוטה – קומה, מפלס
בית כניסה – כנסיה
ראיון – פגישה
גלוסקאות – מאפים
סולתניות – סרדינים או שפרוטים
בתי קינו – מועדוני לילה או קברטים.
רסטורנטים – מסעדות מפוארות להבדיל מבתי אוכל.


תודה רבה לעולם ולדולמוש שבזכות הסקירה המפרגנת שלהם קראתי את הספר. הרווח כולו שלי.

---

---

"האף...הוא אולי החלק המגוחך ביותר בפנים האנושיות. מאז ומעולם הוא היה מקור מבוכה לגזע האנושי.
החיתים ניצחו את כולם כנראה, מפני שהאפים שלהם היו גדולים ומעוקלים. בכלל לא חשוב מי המציא את שעון השמש, כי במוקדם או במאוחר מישהו ימציא את שעון היד. מה שבאמת חשוב הוא מי היו בעלי האפים...
יש אנשים שמדברים דרך האף. רבים נוחרים דרך האף ולא מעט אנשים שורקים או שרים דרך האף. אנשים מסוימים מובלים באפם. אחרים משתמשים באפם כדי לתקוע אותו לכל מיני מקומות ולחטט באמצעותו בעניינים לא להם. אפים ננשכו על ידי כלבים שוטים ועל ידי שחקני קולנוע בסיפורי אהבה מלאי תשוקה. דלתות נטרקו עליהם והם נלכדו במקצפי ביצים ובמחליפי תקליטים אוטומטיים.
האף הוא עצם קבוע, כמו עץ אך בהיותו תקוע על עצם נייד - הראש – הוא סובל סבל רב כשהוא נלקח למקומות שבהם הוא נתקע בדרכם של אחרים.
מטרת האף היא להריח מה יש באוויר, אבל אנשים מסוימים משתמשים בו כדי לבלוש ולרחרח אחר רעיונות, התנהגות והופעה חיצונית של אחרים....אנשים אלה מרימים בדרך כלל את אפם אל השמיים כאילו זו הדרך לחדור לשם....
הדבר החשוב ביותר בקשר לאף הוא שהוא גורם צרות, מחרחר מלחמות, מנפץ ידידויות ישנות והורס בתים מאושרים רבים. ועכשיו מיס היקס, האם אני יכול ללכת אל מסלול המרוצים?" (עמ' 54-55)

ויליאם סרויאן, אמריקאי ממוצא ארמני שלא חיבב יהודים במיוחד (וגם לא אחרים על פי עדויות של קרוביו) מצא לנכון לחייך (?) על נושא האף באמצעות נאום ספונטני של הומר, גיבור הספר "הקומדיה האנושית" וזאת בשיעור היסטוריה של העת העתיקה.

אותו חיוך - נטול ציניות לחלוטין (מפתיע בהחלט בהתחשב במה שמסופר לנו על הסופר באחרית הספר) – יחד עם אופטימיות ומנות גדושות של אנושיות כפי שהיינו מייחלים לה (אולם נטול כל מתקתקות שלפעמים מסתפחת אליהם), מלווים את הספר לכל אורכו וזאת למרות שהחיים המתוארים בספר הם חיי אנשים קשיי יום על רקע עיירה אמריקאית – איתקה שבקליפורניה – בזמן מלחמת העולם השניה, כשהבשורות המרות על מוות ואבדן מטפטפות גם לכאן באמצעות הטלגרף.

ויליאם סרויאן באמצעות יוליסס אחיהם בן הארבע של הומר, בס ומרקוס (שלא בכדי פותח את הספר בפרק קסום על התבוננות) מתבונן בעיירה, אוסף חוויות כמו משחיל חרוזים על חוט, מפנים ומתבגר. אנחנו כמוהו נעזרים בבני משפחתו ובדמויות אחרות בעיירה ואוספים יום ליום, חוויה לחוויה, פרק לפרק שהופכים לשרשרת של חיים בספר מרגש ומכמיר לב שהופך גם אותנו, ולו לרגע, לנטולי ציניות ולטיפונת טובים יותר.

האיורים בספר (אוירו ע"י קרן תגר ומופיעים רק בגרסה הזו)- שיש בהם חן - רומזים (כמו גם מותג ההוצאה שהוציאה את חידוש הספר – "הרפתקה" של מודן+אוקינוס) על ספר נוער. אין ספק שגם בני ובנות נוער יוכלו להנות ממנו (ולא בכדי הוא אומץ ככזה משום שהוא עוסק בחיי נער מתבגר... אבל אין בו קוסמים שדים ויצורי אופל!!) אולם איני בטוחה שיוכלו להפיק ממנו את המיטב. להבנתי הוא לא נכתב כספר נוער אלא כמחזה למבוגרים.

אמנם לא קראתי את התרגום המקורי של יצחק עברי לצורך השוואה, אבל לטעמי ניכר בהחלט כי יהודה אטלס שאחראי על התרגום, עשה את עבודתו עם הלב והבטן לא פחות מאשר עם הראש.

תודה רבה ל"חובב ספרות" שבזכות סקירתו הגעתי לספר הנפלא הזה.

ולפני שאלך לתחוב את אפי בספר אחר, עוד משהו קטן מהספר לחובבי הספרים שבינינו :

"מה אתה מחפש ילד?" שאלה מיס גלאגר את ליונל.
"ספרים." לחש ליונל ברכות
"אילו ספרים אתה מחפש?"
"את כולם."
"את כולם? למה אתה מתכוון? אתה לא יכול לשאול יותר מארבעה ספרים על כרטיס אחד."
"אני לא רוצה לשאול אף אחד מהם!" אמר ליונל
"אם כך, מה אתה רוצה לעשות בהם?" שאלה הספרנית
"אני רוצה רק להביט בהם."
"להביט בהם?" אמרה הספרנית. "לא לשם כך קיימת הספריה הציבורית. אתה יכול להביט לתוכם. אתה יכול להסתכל בתמונות שבתוכם. אבל מה הטעם בכלל להסתכל עליהם מבחוץ?"
"אני אוהב את זה," אמר ליונל. "אסור לי?"
"ובכן," אמרה הספרנית, "אין חוק נגד זה...." (עמ' 152)

ועוד משהו פצפון לסיום סיומת,
שנייה וחצי לפני שהעלתי את הסקירה שלי לאתר, חמדת העלתה את סקירתה היפה והמקיפה שכמעט וגרמה לי לגנוז את סקירתי. במחשבה שנייה, לא אמנע מכם את נאומו של הומר על האף האנושי...(בפרט שכבר טרחתי להעתיקו לכאן!)


---

מגיע לי.

מגיע לי מפני שאני מתעקשת לסיים כל ספר שכבר בעמוד ה-15 היה לי ברור שזה לא זה.
מגיע לי כי האמנתי לחכמים והטובים שכתבו כאן ביקורת לפני ולמרות השעמום המשכתי לחפש את האור. הספרותי.
עד הסוף המר. ובמקרה זה, לא רק הסוף מר. כל הספר מר.
עד כמה שהבנתי משגת, זו גם היתה כוונת הסופר מלכתחילה, אם כי קטונתי ואיני מתיימרת להבין את כוונת הסופר.

ואם ביומרות עסקנן, הספר הזה בהחלט מתיימר. ב"מ" רבתי. ולא רק ה"מ".

ולהבדיל מכל חברי כאן שהיללו ושבחו את הספר, אני חושבת שחסר בו גיבוי רעיוני שניתן לנעוץ בו שיניים, אין בו דמויות שניתן להזדהות איתן, ואין בו סיפור – רק מילים גבוהות ומיופייפות של אליטה תקשורתית (?) פוליטית(?) שמשמשות דבק פלסטי לשלושה סיפורים (אם ניתן לקרא לזה סיפורים) המתחברים באופן מלאכותי, שלא נדבר שהם בתוך עצמם הם כמו ערמת קונפטי – צבר של חתיכות נייר שהאימפקט שלהם הוא רק בהשלכתם לעברינו.

ובהמשך אגע במספר פרטים מהעלילה (באין מילה אחרת לתאר את הרצף המילולי הזה) - מי שלא מעוניין לקרא מוזמן לקפוץ לפיסקה הלפני אחרונה....


שביתה עולמית? באמת?
ואת זה יוזמת קבוצה של כעשרה (אל תתפסו אותי במילה, אפילו אחרי שסיימתי את הספר, איני זוכרת את הדמויות) מובטלים המנותקים מהחברה. לכל אורך של ספר – אין משפחות, אין זקנים אין ילדים? והמחאה על שום מה? על שחיתות שיש בעולם (משהו חדש??)? ונניח שכן, האם הספר מעלה פתרון? שביב קצהו של פיתרון? כיוון?
למעט ריקנות, הרס לשם הרס, ונדליזם ואלימות אין שם דבר.

וקבוצה של 6 (? כנ"ל...) אנשים השולטים בעולם ובמנהיגים שלו באמצעות קמפיינים תקשורתיים ופוליטיים והעברת כספים ותקציבים ממקום למקום? ואם אותם אנשים היו משחקים אחרת לא היתה שחיתות בעולמינו? הלוואי...
כשמתארים את זה כך, זה לא נשמע מופרך? כשעוטפים את זה במילים מפוצצות, (אולי) יותר קל לבלוע...

והפן הישראלי, משעמם ומיותר.
לא מבינה מה הוא תורם לסיפור מלבד הנסיון לדחוף את הישראליות (הלא מושכת במיוחד...)גם לכאן.

לכל אורך הספר הרגשתי קצת כמו ילדה שמעל לראשה ההורים מדברים בשפה זרה כדי שלא תבין, אלא שאני כבר איני ילדה קטנה ואני (חושבת שאני)מבינה כבר את המילים והשפה ולדעתי זה הכל שואו אלק ספרותי. עבודה בעיניים.
אלו לא בגדי מלכות מבדים עדינים עתירי מלמלה וקישוטים. מהכיוון שלי המלך נראה ערום.


בקיצור,
שום דבר ברצף המילולי של הספר לא אמין בעיני, החיבורים חלשים, אם בכלל, אין סיפור, אין דמויות להזדהות איתן ואין רעיון ששווה להתאמץ עבורו.
אחרי שסיימתי את הספר חיפשתי בביקורות המשבחות הארה כלשהי, אולי בכלל פספסתי את הרעיון המרכזי של הספר...ואין.

אז...
נסו אם בא לכם. אולי תמצאו את האור.
אם לא תופס אתכם, ממש לא שווה להתאמץ.
ואם בכל זאת קראתם הכל, מגיע לכם!
עכשיו לא תוכלו להגיד שלא הוזהרתם מראש!

אגב, שם הספר דווקא כן מוצלח לטעמי כמו גם הכריכה.
לצערי אף הם עוררו בי ציפיות מיותרות...


_____

משהו כנראה דפוק אצלי כי כשאני קוראת בספרי מתח בהם כותבים על בלשים המנהלים מאבק נטול פשרות ורווי אדרנלין סביב השעון ברוצחים ופושעים המהווים סכנה תמידית לאנשים תמימים (כמוני?!) ועל ישיבות תאום בין מחלקתיות המדיפות טסטוסטרון ומאבקי אגו, אני חושבת לעצמי :"מתי באורח החיים המטורף הזה הם מדיחים את הכלים או מחליפים מצעים... מתי הם מכינים לעצמם אוכל, מתי הם בכלל מחרבנים (ותסלחו לי על הביטוי אבל כולנו עושים את זה, סביר שגם הם יצטרכו) או ישנים... "

ג'ון ורדון אמנם לא מתאר את כל הרגלי ההיגיינה של דייב גרני (טוב נו, לא צריך להגזים) אבל הוא בהחלט נוטע אותו בתוך חיים נורמליים עם סדר יום הגיוני בו יש בוקר, צהריים, ערב ויום רודף יום מבלי לאבד את תחושת הזמן.
יתרה מזאת, בחירת התפאורה או אם תרצו ביתו ושגרת חייו של גרני נותנת באלנס לסיפור וגם אפשרות להפוגה, לשינוי המיקוד, לשינוי הקצב של גיבוריו. וגם שלנו הקוראים.

לפעמים יש לי הרגשה שהתחכום הטכנולוגי (והלא טכנולוגי) וסף הגירוי שהולך ועולה עם הזמן, גורמים לנו לאבד הרבה פרטים בדרך. ג'ון ורדון באופן מפתיע, ודווקא בז'אנר הזה, מחזיר לנו אותם וקורץ לנו. מחד באמצעות תאורי הנופים הרגועים והפסטורליים מלאי הפרטים(ההפך הגמור מהמתח שנבנה על הרקע שלהם) ומאידך, באמצעות דייב גרני- הבלש בגמלאות- האוסף מחדש את הפרטים סביב החקירה עליה הוא עובד ונותן לנו גם כאן וגם כאן זוית אחרת.

אני אוהבת גם איך ורדון משחק איתנו הקוראים, איך הוא פותח עבורנו, לכאורה במקרה, כיוונים ואופציות. הוא נותן לנו להרגיש חכמים, שדגנו בעצמנו, הבחנו בפרט סתמי, בדל אינפורמציה שניראת לנו משמעותית לפתרון. ואנחנו רוצים מאד ללחוש לדייב גרני, שיש כוון נוסף שיש לתת עליו את הדעת. אבל מסתבר שהוא מסתדר מצוין בלעדינו ואותנו סובבו על האצבע. (אני מדברת אך ורק בשם עצמי...)

עם זאת, לסיום של ספר, בפרט בספרי מתח, יש משקל משמעותי.
דווקא כאן וורדון לא מבריק לטעמי. זה לא שהוא לא סגר את הקצוות, הוא סגר גם סגר. התאורים לטעמי איבדו מהאמינות שלהם כאילו כאן הוא עבר לסגנון אחר, שלא נדבק טוב כל כך לשאר הספר.

לא תאמינו, אבל אני אהבתי את הספר הזה יותר מאת שני ספריו הקודמים של ורדון ודווקא בגלל הקטעים המינוריים שלו. אבל אני, מה אני יודעת, אני מאלה שנהנים לקרא גם את באלדאצ'י ... :).


ואם בספרי מתח עסקנן, שאלה שלא קשורה לחלוטין לוורדון או לגרני,
גם אתם תהיתם לפעמים איזו הכשרה עוברות שוטרות ובלשיות שמאפשרת להן אשכרה לרוץ על נעלי עקב של 10 סמ'..?

______

האמת, "האמת על באמת" ממש, אבל ממש אכזב. אותי.
ואולי האכזבה שלי היא מעצמי. שלא השכלתי להפסיק בזמן.
בדיעבד, היו סימנים מקדימים לכך, לו הייתי מסתכלת ביתר עיון על הכריכה...
שמתם לב שבספר הראשון של אריאלי, שם הספר רשום בגדול והוא חלק אינטגראלי מעיצוב הכריכה. שם הסופר רשום בקטן (יחסית) בצד.
בספר השני, שם הספר קטן מעט ושם הסופר גדל קצת יותר והתמרכז קצת יותר. המוטיב בכריכה אֵפֶּס אולי יש בו רעיון כלשהו, גם אם המראה פחות נקי... אולי סימטריה והמשכיות באמצעות הצבע הכתום...
בספר האחרון מלבד העובדה כי הוא "מעוצב" (מעוצב במקרה זה נראה לי נדיב מדי) בצבעי אזהרה (אדום צהוב שחור- שמלכתחילה היו צריכים להבריח אותי) הציור הנבחר הוא בנאלי עד כדי זלזול. העיצוב, לדעתי, בולט בהעדרו. גודל שם הסופר לעומת זאת תופס שליש מהכריכה, גדול לאין ערוך משם הספר. והמבין יבין.
ולגבי הספר עצמו,
בניסיונו לתת נושא ראשי לספר, הוא ממחזר את הנושא המרכזי (שניתן בפרוט רב בספריו הקודמים) ומעטר אותו בוריאציות משניות שנבדקו בניסויים (אשר אף הם, דומים מאד לניסויים שתוארו בספרים קודמים).
אני, שהצלחתי ליהנות משני ספריו הראשונים (למרות שגם בהם יש חזרה מסוימת ושם בגלל המשניות שלה, נסלחת לטעמי), אני המסיימת באדיקות (כמעט) כל ספר שאני מתחילה, פשוט דילגתי על דפים, על חלקי פרקים...
ולא שלא למדתי דבר מהספר, אבל בדיעבד, הדברים הללו בהחלט לא מצדיקים את קריאת הספר כולו.
הגדיל לעשות פרק הבונוס הניתן בסוף, המנסה על בסיס מסקנותיו של אריאלי מהניסויים והתצפיות, להחזיר אותנו אל הדת. כל דת באשר היא. ובנקודה זו הוא הצליח לשבור אותי סופית.
נו באמת...
אריאלי, אותי איבדת.

___