“כשא' ואני עברנו לגור יחד אחרי משהו כמו 8 חודשי היכרות, הוא הביא איתו את הספרים שלו. לא שהוא קורא, א', אבל הוא כנראה חשב שזה משהו שצריך שיהיה לך וא' הוא קונפורמיסט אדוק, ככה שלא היתה לו ברירה. הרמן הסה, גרוסמן, קונדרה וז'ורז' אמאדו, זה היה פחות או יותר כל המבחר ועד היום הם עומדים בין הספרים שלי, את רובם לא קראתי אבל עדיין משעשע אותי לפתוח אותם ולמצוא בעמוד הראשון, בדפוס, לא בכתב, את הכיתוב: מספרי א”

“אני באמת קראתי את 375 העמודים האלה?... תודה מיוחדת לנאסיב, לגבריאלה, למונדיניו פאלקאו. נתראה במומבה מאו- בוי בשנה הבאה... (אולי) הספר הזה הוא בהחלט פוטנציאל לקריאה חוזרת. הוא גם משחק עם כל עניין הספוילרים בצורה פשוט מדהימה, מלהטט בו כמו בקרקס, תודה לך ז'ורז' אמאדו על שבכל חלק אתה נותן קצת תקווה לקורא וגם תוחב אל בין זרועותיו רמזים למען יצעד איתם בחיקו לכל הדרך עד לסוף באהייה... תודה!”

“מה עדיף, אני שואל. יחסים מהוגנים ומסודרים, המתנהלים על מי מנוחות, המספקים הנאות קטנות ורגעי נחת מדי פעם, שהשגרה מושלת בהם לרוב ... או זוגיות יצרית, סוחפת, פרועה ושורפת, הגורמת לנו לכוויות בלב, לרכבת הרים בנפש אך בזכותה אנו מרגישים הכי חיים שאפשר? הסוגיה הזו עומדת במרכז היצירה הנפלאה הזו. היא מתחילה עם מותו של ולדומירו, הידוע בכינויו ודיניו(Vadinho). מי היה ודיניו זה? בעלה הראשון של דונה פלור.”

“כן, ללא ספק ז'ורז' אמאדו הוא סוג של טרובדור, סופר ששר את שירת ברזיל, את שירת העם הפשוט על אליליו, ריקודיו והקצב שלו - קצב הסמבה. הפעם אמאדו מספר על תרזה, ילדה יפהפיה ולוחמנית מדלת העם שדרכה להתבגרות נסללת בבטחה וללא מכשול ליעוד הסופי - זונה וידועה בציבור. עם זאת היא טהורה, בעלת ערכים וגאוה יותר מכל נשות החברה המתחסדות, וכשצריך להילחם היא נלחמת כמו נמרה. אמאדו משווה אותה לברזיל. שתיהן ככל שהן נופ”

“כשא' ואני עברנו לגור יחד אחרי משהו כמו 8 חודשי היכרות, הוא הביא איתו את הספרים שלו. לא שהוא קורא, א', אבל הוא כנראה חשב שזה משהו שצריך שיהיה לך וא' הוא קונפורמיסט אדוק, ככה שלא היתה לו ברירה. הרמן הסה, גרוסמן, קונדרה וז'ורז' אמאדו, זה היה פחות או יותר כל המבחר ועד היום הם עומדים בין הספרים שלי, את רובם לא קראתי אבל עדיין משעשע אותי לפתוח אותם ולמצוא בעמוד הראשון, בדפוס, לא בכתב, את הכיתוב: מספרי א”

“אני באמת קראתי את 375 העמודים האלה?... תודה מיוחדת לנאסיב, לגבריאלה, למונדיניו פאלקאו. נתראה במומבה מאו- בוי בשנה הבאה... (אולי) הספר הזה הוא בהחלט פוטנציאל לקריאה חוזרת. הוא גם משחק עם כל עניין הספוילרים בצורה פשוט מדהימה, מלהטט בו כמו בקרקס, תודה לך ז'ורז' אמאדו על שבכל חלק אתה נותן קצת תקווה לקורא וגם תוחב אל בין זרועותיו רמזים למען יצעד איתם בחיקו לכל הדרך עד לסוף באהייה... תודה!”

“מה עדיף, אני שואל. יחסים מהוגנים ומסודרים, המתנהלים על מי מנוחות, המספקים הנאות קטנות ורגעי נחת מדי פעם, שהשגרה מושלת בהם לרוב ... או זוגיות יצרית, סוחפת, פרועה ושורפת, הגורמת לנו לכוויות בלב, לרכבת הרים בנפש אך בזכותה אנו מרגישים הכי חיים שאפשר? הסוגיה הזו עומדת במרכז היצירה הנפלאה הזו. היא מתחילה עם מותו של ולדומירו, הידוע בכינויו ודיניו(Vadinho). מי היה ודיניו זה? בעלה הראשון של דונה פלור.”

“כן, ללא ספק ז'ורז' אמאדו הוא סוג של טרובדור, סופר ששר את שירת ברזיל, את שירת העם הפשוט על אליליו, ריקודיו והקצב שלו - קצב הסמבה. הפעם אמאדו מספר על תרזה, ילדה יפהפיה ולוחמנית מדלת העם שדרכה להתבגרות נסללת בבטחה וללא מכשול ליעוד הסופי - זונה וידועה בציבור. עם זאת היא טהורה, בעלת ערכים וגאוה יותר מכל נשות החברה המתחסדות, וכשצריך להילחם היא נלחמת כמו נמרה. אמאדו משווה אותה לברזיל. שתיהן ככל שהן נופ”