ביקורת ספרותית על הצב של ארן (אורן) מאת מירה מאיר
ספר בסדר

---

אוף!
הבוקר, (כמו בכל בוקר בשבועיים האחרונים), הקראתי לבת שלי את הספר בגן. הילדה מפתחת פיקסציה על איזה ספר, חורשת לו את הצורה ועוברת לאובססיה הבאה (היא גם "הכי אוהבת" צבע אחר כל שבוע, אבל זה כבר עניין אחר).

אני מקריאה לה את הספר הזה, על איזה ילד ג'ינג'י שיש לו חשק לצב, ומה אתם יודעים?? למחרת בבוקר אמא שלו מוצאת לא פחות מאשר... ניחשתם! צב!! (מין הצטרפות מקרים שכזו). הקיצר- הצב מוצא את עצמו בגן הילדים, טוחן קצת חסה וגזר ומתחפף משם.

אני מקריאה לה את הספר ולא יכולה שלא לחשוב: "לעזאזל, גם אני יכולתי לכתוב את זה!" כלומר הסיפור נחמד, הוא משרת את המטרה של ללמד ילדים התמודדות עם סוג של אובדן (כפי שציינתי- הצב התחפף בלי להגיד שלום), הכל טוב ויפה. אבל זה כתוב ככה בלי להתאמץ, בלי חריזה, פיוטיות, בלי שום שנינות וואטסוואבר. ככה (ע"ע הביקורת שלי ל"בייגלה").

אז בתיאוריה יכולתי לכתוב את הצב של אורן, וזה לא אומר הרבה על מורכבותו של הסיפור, אבל הבת שלי אוהבת את זה, וכמוה אלפי ילדים אחרים, אז קטונתי.

» ביקורות נוספות של יעל
» ביקורות נוספות על הצב של ארן (אורן)