• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חשוב על מספר

חשוב על מספר

מאת ג'ון ורדון

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
חשוב על מספר

חשוב על מספר

מאת ג'ון ורדון

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2011
סדרה:דייב גרני #1
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
רויטל ק.
לפני 10 שנים

“המורה שלי למחשבת ישראל בכיתה י"א הודיע בשיעור הראשון שאין חובת נוכחות בשיעורים שלו. לדעתו, תלמידה של”

11/108
ביקורות על חשוב על מספר
הבאה
מיכל הרטשטיין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 13 שנים

“התעלומה הכי גדולה בספר הזה היא איך לעזאזל הספר הזה כל כך הצליח? אני חובבת ספרות מתח והספר הזה גרוע”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

***


טוב, אז מה יש לנו כאן - רוצח סדרתי אינטיליגנטי וחולה נפש, קורבנות מדממים, שוטר חכם בפנסיה עם טרגדיה במשפחתו, פיתולים בעלילה, משחק מוחות (שלמרות שלא ניחשתי אותו באמצע הספר לא התרסקתי מתדהמה מהפיתרון), דמויות טובות, מרושעות, טיפשות, טוויסט או שניים, ובקיצור - שום דבר שלא קראנו קודם באלף ואחד ספרי מתח על סיריאל קילרז והדרך לתפיסתם. כאילו מה, לא עייפתם כבר מהרוצחים הסדרתיים האינטיליגנטיים האלה, שאין להם מה לעשות בחיים חוץ מלהשאיר חידות הגיון הופכות קרביים שמטרתן היא להראות, תחזיקו חזק, כמה שהוא יותר חכם מהמשטרה, פלוס כמה מניעים פסיכולוגיסטיים עלובים שלא מחזיקים מים בעולם האמיתי? רוצחים סדרתיים במציאות הם לדעתי סתם קאקות פסיכוטיים, וגם אם הם חכמים, לא נראה לי שהם יתחילו לענטז עם משחקי מוחות פאתטיים מול המשטרה, אלא פשוט ינסו להשאיר כמה שפחות ראיות שיובילו לתפיסתם. יאללה יאללה עם "תחשוב על מספר", עאלק. למי יש זמן?
למרות זאת, בספר הזה יש כמה דברים שכמעט ולא קראתי בספרי מתח אחרים שהפכו אותו לקצת יותר עמוק וקצת יותר מעניין ופחות שגרתי מספרים אחרים בז'אנר. השוטר הפנסיונר מיוסר בדיוק במידה הנכונה, ומערכת היחסים המורכבת שלו עם אשתו המעצבנת, חדת האבחנה וגינוניה הפאסיב-אגרסיביים מתוארת ברגישות ובחדות, מבלי להיגרר ליותר מדי קלישאות, שזה די מרשים, אם תשאלו אותי. דבר שני הוא שהשוטר הזה חושב על כל מיני דברים שלא קשורים לעלילה או לדמות שלו באופן ישיר, כמו למשל ההסתכלות שלו על איזו אחות בבית חולים שתופרת לו איזה חתך והוא מרגיש בשולי מוחו מין משיכה אירוטית עדינה אליה. זה לא מוסיף לעלילה כלום, אבל טוען אותה ברובד נוסף ומעניק לה סוג של עומק שנעדר מספרים דומים. אותה תחושה עוברת גם במשפטים שהדמויות אומרות לפעמים, שהם צפויים פחות, מצד אחד לא בדיוק מקדמים את העלילה אבל אמינים בדיוק מהסיבה הזאת, כי בחיים אומרים לפעמים דברים שלא מקדמים את העלילה, כמו למשל לפרט איזה סכום ישולם לשוטר כשכר ייעוץ על עזרתו בחקירה. כקורא, אני מעריך את הקטנות האלה.

לסיכום - ארבעה כוכבים, בזכות ולא בחסד. לא הדבר הכי מדהים שקראתי בחיים, אבל יותר טוב מאחרים, ביי פאר. אני לא בוכה על הכמה שעות שביליתי בקריאה.

****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של יובל
יובל
R
rachis
תמונה של חלפה עם הרוח
חלפה עם הרוח
תמונה של עמיר
עמיר
18קוראים|גיל ממוצע54|72%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•59 נבחרות•13,997 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות59
לייקים שקיבל13,997
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "חשוב על מספר"

חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

אולי זו העובדה שעבר יותר מדי זמן מאז שקראתי ספר מתח באמת טוב, אולי זו העובדה שהספר האחרון שקראתי היה "לבד בברלין" המעט איטי וכבד, אבל כל כך נהניתי מהספר הזה!
הוא באמת כולל את כל מה שצריך כדי להפוך ספר מתח מנחמד לטוב באמת. אמנם הסיפור עצמו - בלש משטרתי בפנסיה שהופך למעורב בפרשיית רצח מתוחכמת בעל כורחו, או לא כל כך בעל כורחו (כי הוא חי בחווה מבודדת עם אשתו, ברקע טרגדיה משפחתית, הוא פרש מהמשטרה אבל עדיין חי את המקצוע גם בתחביב החדש שרכש לעצמו) הוא סיפור שאפשר לקרוא בווריאציות שונות בהרבה ספרים אחרים, אבל משהו בעלילה, ברעיון, באופן שבו המתח נבנה מעמוד לעמוד, בתחכום - כל אלה פשוט לא אפשרו לי להניח את הספר מהיד עד שלא סיימתי אותו.
ולמעשה נשארתי במתח עד קרוב לעמוד 400, אז כבר הבנתי לאיזה כיוון זה הולך. עד אז לא היה לי מושג. לא יודעת מה זה אומר עליי, אולי באמת לא קראתי ספרי מתח באמת טובים או שפשוט הספר הזה התעלה על רובם.
בשורה התחתונה - פשוט מומלץ. ואיזה כיף שמחכה לי על המדף ההמשך...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•גלית
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

ספר טוב , מומלץ !
בקצרה- בלש מהולל שיצא לפנסיה מוקדמת, מתבקש לסייע בפתרון תעלומה שהולכת ומסתבכת עד לסדרת רציחות סדרתיות.

הגיבור שלנו עשוי ללא חת, נשים מתחילות איתו כל הזמן, חוכמתו ויכולתו לפענח רציחות מסובכות היא שם דבר, הוא הבלש הכי מעוטר בתולדות ניו יורק..אבל בפנים הוא מתייסר ממות בנו, חושף ולא חושף לנו את הטראומה שהוא סובל ממנה ושכנראה גם מעיבה על יחסיו עם אשתו שדחפה אותו לפרוש מהמשטרה ואינה רואה בעין יפה את חזרתו לחקירות.
אז למה נתתי 4 כוכבים?
כי יש מעט מדי טוויסטים, כי ניחשתי(וצדקתי) מי הרוצח כבר כשהצטרף במסווה, וכי אני לא אוהבת גיבורים מושלמים מיוסרים...
בכל זאת אמשיך לספר הבא של ורדון

לפני שנה•
★★★★★
•נתוש
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

הייתי על טיסה טרנס-אטלנטית ארוכה, מכווץ במושב אשר המעצב הסדיסט שתכנן אותו ראוי לזכות בפרס הייעול. לא יכולתי להשעין את מושבי לאחור, שכן השורה בה ישבתי הייתה צמודה לקיר פנימי בחלל של מחלקת התיירים. לעומת זאת, הייתה זו השורה הקרובה ביותר לתאי השירותים, כך שהצלילים והניחוחות שבקעו מהם זמן-מה לאחר ארוחת הצהריים אפפוני. "ארוחת צהריים"? אינני בטוח שביטוי זה מתאר נכונה את שהונח לפניי במגשית זמן מה קודם לכן. הלחמנייה היוותה את "הדובדבן שבקצפת": שיניי כמעט ונשברו כשנגסתי בה – היא הייתה קפואה לחלוטין! לא זו בלבד, אני משוכנע למדיי כי היא הייתה יבשה-כאדמת-הנגב-באמצע-אוגוסט עוד טרם שהוקפאה והונשמה (ואולי לכן הוקפאה). ציינתי עובדה זו בפני הדיילת. היא נגעה בלחמנייה, ונרתעה משחשה את כווית הקור: "Oh, my God! It is entirely frozen!" אמרה, כיווצה את שרירי לחייה לכדי מעין-חיוך, נטלה את הלחמנייה, נעלמה לה ולא חזרה.

נותרו לי עוד שמונה שעות טיסה, לא היה בי כוח לעבוד, תפריט הסרטים על הצג המיניאטורי ודל-הרזולוציה שמולי עדכן אותי כי כל הסרטים מחורבנים, וידעתי כי לא אוכל להירדם. קול פנימי לחש בתוכי: "אינך יכול להמשיך כך בטיסה המסויטת הזו. עשה מעשה!". ואז, כמו הדיילת, ביצעתי disappearance act: הוצאתי מן התיק את ספרו של ג'ון ורנון, "חשוב על מספר", והתחלתי לקרוא. הדבר הבא שזכור לי מן הטיסה הזו הוא הנחיתה.

"חשוב על מספר" הוא מותחן אינטליגנטי אשר ריתק אותי מתחילתו ועד סופו (שהיה, בקירוב, גם סופה של הטיסה בה קראתיו). דייב גרני הוא בלש נערץ ועתיר הישגים, אשר פרש לא מכבר לפנסיה ומתגורר עם אשתו (חכמה, יפה ואופה) בוילה מבודדת באזור הררי לא רחוק מן העיר ניו-יורק. מוחו של גרני מתאים לעיסוקו ככפפה ליד: הוא מכור לחשיבה אנליטית ולפתרון חידות, מצטיין בשילוב של חשיבה אינדוקטיבית ודדוקטיבית המתאים לעבודת בלשות, ומסוגל (לטוב, וגם לרע) להתנתק מכל שאינו רלוונטי לפענוח פשע. לכן, כאשר מכר ותיק פונה אליו בבקשת עזרה, גרני נענה ונסחף עד מהרה למאבק-מוחות מול פסיכופט מבריק ומתעתע המותיר אחריו שובל של גופות.

מיומנות הכתיבה של ורנון מרשימה ואף מפתיעה, בהתחשב בכך שזהו ספרו הראשון. העלילה קולחת ועתירת תפניות, התעלומה מעניינת, ופתרונה, המתחוור בסופו של דבר לגרני ולקוראים, אינו מן המופרכים (יחסית לז'אנר). ורנון משכיל לשלב היטב את סיפור המתח עם דרמה אחרת, משפחתית, המעיבה על חייו של גרני, ושני מישורי עלילה אלו מגיעים לקרשצ'נדו מתוזמן ומרתק למדיי בסופו של הספר.

לסיכום – זהו ספר בלשי כתוב היטב, עם נגיעות של דרמה והומור. מומלץ לאוהבי הסוגה, בעיקר אם אתם תקועים על טיסה ארוכה, אבל בהחלט לא רק. איזו המצאה נפלאה היא הספרות, המאפשרת למוחנו לברוח מן המציאות המעיקה אל עולמות בדויים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עולם
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

מעטים הנבלים שאני מחבבת בספרים. רובם פשוט פסיכופתים חסרי תקנה שבורחים מאיזה שהיא מועקה שהם לא מצליחים להתמודד איתה והתוצאה היא לפלוט את התסכול על העולם. אבל לא שאהבתי את X, הוא פשוט היה אדיש בצורה חולנית, ואני מרבה להתחבר לאדישות כי חיפזון מעורר בי בחילה.
מעטים הגיבורים שאני שונאת בספרים. רובם פשוט נאבקים בחוסר מסוים שהם מנסים למלא ונאמנים מידי לחברים שלהם. בדרך כלל יש להם תקווה מטופשת והם יעשו הכל כדי להגשים אותה. אבל לא ששנאתי את דייב, הוא פשוט היה גאון מההתחלה, ואני מתחברת יותר לכאלה אבודים שמוצאים את עצמם אחר כך.

הספר הזה פשוט הצליח לסחרר אותי מהדף הראשון ועד לדף האחרון. יש לו איזה שהוא תעתוע כזה, מין מערבולת כזאת שגורמת לך לעצור אחרי כל סוף של פרק, להביט לתקרה, להנהן לעצמך כמו דביל ולחשוב "וואלה?" סתם כי הדברים מתחברים פתאום בצורה מושלמת או קורסים בצורה נהדרת.
אפשר לשים לב למחשבה מאחורי הדברים, לנטייה של הדברים להסתבך בלי מעורבות טורדנית של גורמים בלתי הכרחיים. ופענוח התעלומות ללא חורים בעלילה. בלש שנשם ושאף חקירות ופרש. אבל עכשיו הוא מריח חקירה נוספת ובמקום להמשיך האלה, הוא עוקב אחרי הריח ולא מתכוון לעצור עד שיגיע אל התבשיל שמעורר בתוכו זיכרונות אפלים, חוויות מטרידות וניסיון חיים שהוא מתכוון להשתמש בו לטובתו.

ג'ון ורדון יצר מפלצת בילוש שכנראה רק המוות יעצור בעדה. אבל עד שהגיבור שלו יפגוש במוות, הוא מתכוון לחקור ולרגש ולהפעים.
מסוג הספרים האלה שבשנייה שמסיימים אותם פותחים את הדף הראשון, קוראים קצת ואומרים "גאוני, אז בגלל זה הוא כתב את זה".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גריפין
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

בתור חובבת רצינית של ספרי מתח (תכונה מבישה זו כבר מוכרת לכם ידידי...), הופתעתי לקרוא את הספר הגאוני הזה. אין בו שום דבר מן הבנאלי, הרגיל והיעיל. לא קראתי חידה כזאת מעולם, לא נתקלתי בתעלומה כזאת מעודי. הספר לא פותח בגופות מרוטשות ולא משתמש בבלש אלכוהוליסט, גרוש שמעשן את עצמו לדעת בבר אפלולי.
מן הספר נודף ניחוח שרלוקי מובהק, חידה אפלה, מוזרה ומהפכת קרביים.
ובכן, בואו נתחיל מן ההתחלה.
הבלש דייב גרני הוא בלש מפקח, שפרש לפנסיה ממשטרת ניו יורק, אחרי פיענוח מזהיר של פשעים אלימים במיוחד. ואם אתם מדמיינים לכם פנסיונר מכריס המגדל שלושה סנטרים, והוא בעל יכולת תנועה מוגבלת, תשכחו מזה. גרני הוא בן 47 בסך הכל, כשיר, יעיל וצעיר, המתגעגע נואשות לאקשן המשטרתי, או ליתר דיוק, לשימוש המוצלח במוחו האנליטי המזהיר, שהביא לו את תהילתו. אבל מה לעשות, אשתו, מדלן, הייתה מעדיפה להיות אשת מהנדס או כל מקצוע אחר, ובלבד שלא תהיה אשת שוטר. הם עוברים להשתקע בחווה מבודדת בצפון מדינת ניו יורק, שתיאור בדידותה תורם רבות למתח והאימה שבספר.
מדלן, היא מה שקוראים אשת חיל. מוכשרת, חדת עין, פקחית וחריפה, חובבת טבע ומוזיקה וגם עוזרת לא מעט בפיענוח התעלומה. אבל דא עקא, מדלן גם חובבת שקיעות, זריחות, צעדה בשלג, נטיעת פקעות וקטיפת תפוחים, כל מה שדייב לא ממש מחבב.
תנסו לדמיין את עצמכם יוצאים לפנסיה בגיל 47 ממוקד האקשן אל נוף רגוע שאין בו שכנים ושתיית תה קר יכולה להיות תוכנית לאחר צהריים שלם. אפשר להתחרפן.
ורגע לפני שהוא מתחרפן דייב גרני מתחיל לעסוק בעיבוד אומנותי של פורטרטים של רוצחים שנתפסו.
אל תוך השלווה המעצבנת הזאת, נוחת חבר לשעבר מן הקולג' שיש לו מן מכון ניו אייג'י למכורים, מחפשי ישועות וסתם בטלנים שיש להם חשבון בנק שמן. החבר הזה מטיל פצצה לחיקו של הבלש המיואש ומעורר את הניצוץ הרדום.
התעלומה, כפי שכבר ציינתי, היא יחודית ומצמררת בשטניותה. היא מתקרבת לאט לאט, שלב אחר שלב אל רגע השיא המפחיד.
אינני חושבת שמי מהקוראים ניחש את הפתרון או את פתרונות החידה. יש בתעלומה מסתוריות של אימה, שפתרונה ההגיוני מדהים בפשטותו. לכן הזכיר לי הסיפור רבים מסיפוריו המופתיים של שרלוק הולמס, שהם מעוררי חרדה במוזרותם ופתרונם כה מובן מאליו (כשאתה שרלוק, כמובן...)
גם הסביבה המבודדת שבה מתרחש הרצח ומקום מגוריו של גרני מזכירים הרבה יותר את מחוזותיה של אנגליה מאשר את ארצות הברית.
בספר משולבים הרבה קטעים פילוסופיים ופסיכולוגיים המנתחים את אישיותם ונישואיהם של בני הזוג גרני ואת הטרגדיה המשותפת שחוו. אבל הם נותנים ערך מוסף לסיפור והופכים אותו מבלש לרומן מעולה. דווקא העמודים האחרונים טרחניים קצת, שהרי מרגע שנפתרה התעלומה אנחנו מצפים למילה האחרונה.
אין ספק, ברגע שיצא ספר נוסף מפרי עטו של סופר מוכשר זה, אעוט עליו. קשה להאמין שאתאכזב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אפרתי
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

מותח, מתוחכם, אך מעט איטי מדי וטובע ביותר מדי פרטים.
ניכר שהושקעה חשיבה רבה בכתיבה ובכל הפרטים הקטנים - כל פרט מסוקר מזוויות רבות וכיוונים שונים, מה שיוצר תחושת אמינות ומקצועיות. וזוהי גם עקב אכילס של הספר, שיחות ארוכות מאוד שלא מקדמות את העלילה יותר מדי ונתקעות על אותם פרטים במשך עמודים על גבי עמודים.

לגבי סיפור המסגרת והחקירה עצמה - מעניין, הרעיון יפה, וזה מה שמושך את הספר קדימה. גם הדמויות נהדרות, והדינמיקות בין דייב גרני לאשתו, ובינו לבין החבר הכי טוב שלו, מושכות את הספר קדימה ולעיתים מעניינות יותר מקו העלילה הראשי עצמו.

ארבעה כוכבים. מומלץ.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•גוני
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

אחד הטובים שקראתי, מתסכל שעד היום לא נתקלתי ברומן של ג'ון ורדון. עלילה מרתקת בקצב אופטימלי, העלילה זורמת לאורך כל הספר. לקורא יש הרגשה שהעלילה עוטפת אותו בשמיכת פוך, מדהים ומומלץ.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•avner
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

אז זהו. חשבתי. חשבתי על התעלומה והצלחתי לפענח אותה עוד לפני הבלש המהולל דייב גרני. פתרתי ומייד אני רצה לסימניה לספר לחברה. פתרתי, וזה היה מאכזב ומשמח כאחד. מאכזב כי בשלב מוקדם יחסית הספר הפסיק לעניין אותי. משמח כי זו הפעם הראשונה שאני פותרת בעצמי תעלומה בלשית. אין מה לעשות, אני בלשית גרועה. בשום ספר מתח שקראתי קודם לכן לא הצלחתי לפתור את התעלומה לפני שהסופר האכיל אותי בכפית פתרון לעוס וגרוס. בתי בת השש מסדרת אותי כבר מזמן בקלות, ולאחרונה גם אחותה בת השנתיים. אין לי שום חשיבה קרימינלית. אז מה קרה דווקא הפעם שגרם לי לפצח את התעלומה?

הרבה לפני כבר אמרו כי ישנן שתי דרכים עיקריות לחשיפת הפתרון בספר מתח. דרך אחת היא שהפתרון צץ לאחר שמתגלים במפתיע אנשים שלא היו ידועים קודם לכן לקורא, ואיתם מובאת גם אינפורמציה נוספת. דרך שנייה היא שהפתרון מתגלה לאחר סקירה מדוקדקת ובחינה מחודשת של הנתונים הידועים. הדרך הראשונה מקשה על חשיפת התעלומה משום שהשליטה על הפתרון נתונה כל הזמן בידי הסופר. לקורא פשוט חסרים נתונים. דרך זו פחות חביבה עלי משום שהיא נותנת לי את התחושה של משחק לא הוגן עם הקורא.

הדרך השניה גורמת לי לחשוב בעצמי על הנתונים. כשאני לא מצליחה לגלות את הפתרון איו לי שום תירוץ. יכולתי. כל המידע כבר היה בידי. נותר לי רק להעריץ את הבלש על חריפותו. רוב ספרי המתח שקראתי, למרות שבהחלט אינני מומחית בתחום כמו מספר חברים כאן שזכאים בהחלט לתואר בלש של כבוד, הם תמהיל של שתי הדרכים שתיארתי, ונבדלים רק בריכוז התרכובת.

"חשוב על מספר" בהחלט מתאפיין בדרך השניה. דרך זו מקשה על הסופר למנוע מהקורא גילוי מוקדם, ולכן סופר שמצליח ללכת בה וגם לרתק את הקורא זכאי לכוכב נוסף בדירוג. ורדון בהחלט מצליח לרקוח תעלומה מעניינת ומותחת, ללא סתירות פנימיות וללא פתרון קסמים.

ובכל זאת, מדוע הצלחתי דווקא כאן, לאחר שכשלתי בכל ספרי שרלוק הולמס לדוגמא, שגם בהם אופי ההגעה לפתרון דומה?
חלק מהסיבה נעוצה בכך שהתעלומה לא מספיק מסובכת. חלקים ממנה מפוענחים בשלב מאוד מוקדם של הספר. מאותו הרגע התעלומה מתמקדת בשאלה כיצד ידע הפושע לנחש את המספר שעליו חשב הקורבן. (לא, זה לא ספויילר, שם הספר נותן כאן רמז עבה...)
מכיוון שנראה לי כבר בהתחלה שהסופר לא יצניח כאן המצאות מופרכות, היה לי ברור שהפתרון לחידה הוא בהכרח מתמטי. מכיוון שזה התחום החביב עלי לא יכולתי להרשות לעצמי להתעצל ונאלצתי ליגע את מוחי עד שמצאתי את התשובה. עד לרגע האחרון קיוויתי שאני טועה והסופר יספק פתרון אלגנטי יותר, כזה שלא חשבתי עליו. שיפתיע אותי. לצערי זה לא קרה. מעבר לזה, גם המוטיבציה של הרוצח מפוקפקת לטעמי ודחוקה.

נקודת חולשה נוספת בספר היא התמקדותו באופיו של הבלש מעבר לעניין בתעלומה הבלשית. בעיקרון התמקדות כזו היא דווקא יתרון מובהק מבחינתי, אלא שכאן לא אהבתי את הביצוע. עוד בלש שהוא בן זוג מפוקפק, הורה גרוע, גרוש פעם אחת ובדרך להרוס את נישואיו השניים. לא ממש מקורי. ועוד כזה שבגיל 47 יכול לעשות 50 כפיפות בטן ו- 50 עליות מתח. נו באמת. אפילו אני יודעת שמי שעושה 50 עליות מתח לא יתפעל מ-50 כפיפות בטן. אפילו אני מתקתקת 50 כפיפות בטן... אולי זה קטנוני מצידי, אבל אני אוהבת שבספרי מתח יהיה דיוק בפרטים. ובלשונו של בן הזוג (שקורא עכשיו ונכון לרגע זה עדיין לא סיים): "איזה מן גבר יכול לכתוב דבר כזה וגם להתמקד בפרטי פרטים בלבוש של הגיבורים?! מקטורן קשמיר ספורטיבי?! אין לי מושג מי זה הג'ון ורדון הזה אבל הייתי מנחש שהוא אישה..."

בקיצור, ספר מתח טוב לימי הקיץ החמים, בתנאי שלא מצפים ליותר מדי. אני בהחלט אקרא את הספר הבא בסדרה שיצא ממש עכשיו. סה"כ הקיץ רק התחיל ויש שוב "אבא במאה" גם בסטמצקי וגם בצומת...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
חשוב על מספר

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

אתם זוכרים את הבלשים בספרות המתח של פעם? הם היו חכמים, נכנסו לזירת הפשע, פיזרו אמרות סתומות ורמזים (חלקיים) על מהות הפשע, וידעת שהפושע הוא תמיד הדמות הפחות חשודה. מה שכן - הבלש בדרך כלל היה רווק. או אם היה נשוי - כמו, נניח, מגרה של סימנון - אשתו יושבת בבית, אופה עוגות תפוחים ומטפלת בבעלה המהולל (comme il fout...).

לבלש גרני, גיבור ספרו של ורדון, יש אשה. והיא חכמה ממנו. העובדה הזו יוצאת דופן בספרות הזו. הסופר מעביר לנו יחס דו - ערכי לגביה: היא קצת מעצבנת אותו, מעורפלת מדי, לא מובנת לנו, וזה אומר די הרבה על סופר, שספרו (הראשון) יצא לאור ב2010. הספר כתוב טוב, מעניין בדרך כלל, למרות שיש לו נטייה להעמיס הגיגים שאינם הולכים לשום מקום, במטרה, כך נראה, לנפח את הסיפור (בקלוריות ריקות).

אם ספרי הבלשים של העבר עסקו ברוצח שהיו לו מניעים אנושיים שאפשר בדרך כלל להבין, ספרי המתח העכשויים זקוקים לפחות לרוצח המונים מטורף, או למזימה בינלאומית רצחנית. אולי כי אנחנו זקוקים למנה הולכת וגדלה של גרוי? או אולי האנושות באמת הופכת יותר רצחנית?
כך או כך, אפשר בהחלט להנות מקריאת הספר, העומד בכבוד בנוסחאות המקובלות.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•yaelhar