ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 6 ביוני, 2012
ע"י בלו-בלו
ע"י בלו-בלו
אז זהו. חשבתי. חשבתי על התעלומה והצלחתי לפענח אותה עוד לפני הבלש המהולל דייב גרני. פתרתי ומייד אני רצה לסימניה לספר לחברה. פתרתי, וזה היה מאכזב ומשמח כאחד. מאכזב כי בשלב מוקדם יחסית הספר הפסיק לעניין אותי. משמח כי זו הפעם הראשונה שאני פותרת בעצמי תעלומה בלשית. אין מה לעשות, אני בלשית גרועה. בשום ספר מתח שקראתי קודם לכן לא הצלחתי לפתור את התעלומה לפני שהסופר האכיל אותי בכפית פתרון לעוס וגרוס. בתי בת השש מסדרת אותי כבר מזמן בקלות, ולאחרונה גם אחותה בת השנתיים. אין לי שום חשיבה קרימינלית. אז מה קרה דווקא הפעם שגרם לי לפצח את התעלומה?
הרבה לפני כבר אמרו כי ישנן שתי דרכים עיקריות לחשיפת הפתרון בספר מתח. דרך אחת היא שהפתרון צץ לאחר שמתגלים במפתיע אנשים שלא היו ידועים קודם לכן לקורא, ואיתם מובאת גם אינפורמציה נוספת. דרך שנייה היא שהפתרון מתגלה לאחר סקירה מדוקדקת ובחינה מחודשת של הנתונים הידועים. הדרך הראשונה מקשה על חשיפת התעלומה משום שהשליטה על הפתרון נתונה כל הזמן בידי הסופר. לקורא פשוט חסרים נתונים. דרך זו פחות חביבה עלי משום שהיא נותנת לי את התחושה של משחק לא הוגן עם הקורא.
הדרך השניה גורמת לי לחשוב בעצמי על הנתונים. כשאני לא מצליחה לגלות את הפתרון איו לי שום תירוץ. יכולתי. כל המידע כבר היה בידי. נותר לי רק להעריץ את הבלש על חריפותו. רוב ספרי המתח שקראתי, למרות שבהחלט אינני מומחית בתחום כמו מספר חברים כאן שזכאים בהחלט לתואר בלש של כבוד, הם תמהיל של שתי הדרכים שתיארתי, ונבדלים רק בריכוז התרכובת.
"חשוב על מספר" בהחלט מתאפיין בדרך השניה. דרך זו מקשה על הסופר למנוע מהקורא גילוי מוקדם, ולכן סופר שמצליח ללכת בה וגם לרתק את הקורא זכאי לכוכב נוסף בדירוג. ורדון בהחלט מצליח לרקוח תעלומה מעניינת ומותחת, ללא סתירות פנימיות וללא פתרון קסמים.
ובכל זאת, מדוע הצלחתי דווקא כאן, לאחר שכשלתי בכל ספרי שרלוק הולמס לדוגמא, שגם בהם אופי ההגעה לפתרון דומה?
חלק מהסיבה נעוצה בכך שהתעלומה לא מספיק מסובכת. חלקים ממנה מפוענחים בשלב מאוד מוקדם של הספר. מאותו הרגע התעלומה מתמקדת בשאלה כיצד ידע הפושע לנחש את המספר שעליו חשב הקורבן. (לא, זה לא ספויילר, שם הספר נותן כאן רמז עבה...)
מכיוון שנראה לי כבר בהתחלה שהסופר לא יצניח כאן המצאות מופרכות, היה לי ברור שהפתרון לחידה הוא בהכרח מתמטי. מכיוון שזה התחום החביב עלי לא יכולתי להרשות לעצמי להתעצל ונאלצתי ליגע את מוחי עד שמצאתי את התשובה. עד לרגע האחרון קיוויתי שאני טועה והסופר יספק פתרון אלגנטי יותר, כזה שלא חשבתי עליו. שיפתיע אותי. לצערי זה לא קרה. מעבר לזה, גם המוטיבציה של הרוצח מפוקפקת לטעמי ודחוקה.
נקודת חולשה נוספת בספר היא התמקדותו באופיו של הבלש מעבר לעניין בתעלומה הבלשית. בעיקרון התמקדות כזו היא דווקא יתרון מובהק מבחינתי, אלא שכאן לא אהבתי את הביצוע. עוד בלש שהוא בן זוג מפוקפק, הורה גרוע, גרוש פעם אחת ובדרך להרוס את נישואיו השניים. לא ממש מקורי. ועוד כזה שבגיל 47 יכול לעשות 50 כפיפות בטן ו- 50 עליות מתח. נו באמת. אפילו אני יודעת שמי שעושה 50 עליות מתח לא יתפעל מ-50 כפיפות בטן. אפילו אני מתקתקת 50 כפיפות בטן... אולי זה קטנוני מצידי, אבל אני אוהבת שבספרי מתח יהיה דיוק בפרטים. ובלשונו של בן הזוג (שקורא עכשיו ונכון לרגע זה עדיין לא סיים): "איזה מן גבר יכול לכתוב דבר כזה וגם להתמקד בפרטי פרטים בלבוש של הגיבורים?! מקטורן קשמיר ספורטיבי?! אין לי מושג מי זה הג'ון ורדון הזה אבל הייתי מנחש שהוא אישה..."
בקיצור, ספר מתח טוב לימי הקיץ החמים, בתנאי שלא מצפים ליותר מדי. אני בהחלט אקרא את הספר הבא בסדרה שיצא ממש עכשיו. סה"כ הקיץ רק התחיל ויש שוב "אבא במאה" גם בסטמצקי וגם בצומת...
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
היי
בדיוק סיימתי את הספר, ואני מסכים איתך באופן חלקי. אך לדעתי הפתרון לא מפיל מהכיסא לא בגלל החישובים המתמטיים (חישובי ההסתברויות) שרובנו לא נחשוב עליהם נראה לי- לפחות לא בצורה כפי שהסופר מציג, אלא כפי שהוזכר כבר בביקורת אחרת שהסופר מתעלם מפריט מהותי כמעט באופן מוחלט: למה הכתובת הזאת לצ'קים? מה עם זה? מה שגרם לי לחשוד לפני הפתרון על אפשרות זו.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
חן חן :-)
ספר מתח בלי תעלומה??!! מה זה?!
|
|
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
את חכמה מדי, בלו-בלו :)
אני אהבתי את הספר דווקא כי התעלומה בו לא מאוד מסובכת, אפשר לעקוב אחריה בלי ללכת לאיבוד, ובכל זאת לא הצלחתי לנחש את הפתרון. אבל אני מאוד מסכימה עם הניתוח שלך של ספרי מתח. אני לגמרי מעדיפה את הסוג השני, זה שכל הפרטים בו ידועים ויש לך אפשרות לנחש. אגב, עכשיו סיימתי ספר מתח מסוג שלישי, 'שלוש שניות', שבו אין תעלומה בכלל.. זה הכי גרוע.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
יעל, לא התכוונתי לחשוב על פתרון.
אני לא נוהגת לעשות את זה. איכשהו אולי כי התעלומה הבוצגה באופן בלתי פתיר.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
עולם, אתה צודק.
בדר"כ אני ממש לא מנסה לפתור. סתם קראתי במצב רוח משונה.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
וואי, אפרתי, אני מרגישה ננזפת. לקחתי את עצמי ועמדתי בפינה :-)
|
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
ואני חושבת:
שאם אני משקיעה מחשבה בפתרון תעלומת ספר בלשי - אני יורה לעצמי ברגל. אז פרט למקרים שהספר ממש גרוע והפיתרון פשוט קופץ לעיניים אני משתדלת לקרוא אותו בלי לחשוב על פיתרון...והאמת שגם לדעתי הספר הזה אינו "פיסגת היצירה הבלשית"...
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
אני אהבתי את הספר...
אולי משום שלא ממש ניסיתי לפתור את התעלומה, אלא נסחפתי עם העלילה שריתקה אותי. אם במהלך הקריאה הפתרון היה מתחוור לו מאליו אז הייתי קרוב לודאי נהנה פחות. כלומר, לפחות מבחינתי, עדיף שלא לראות בספר מתח מן הסוג כזה חידה מאתגרת אלא פשוט לנסות לזרום איתו.
|
|
|
אפרתי
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
בלו-בלו, תגידי מה ורדון אשם
שאת אשף מתמטי? אני למשל לא, ולמרות שאני יכולה (כמעט)לכתוב תזה על ז'אנר ספרי המתח, בכל זאת אני לא מתיימרת לפתור תעלומות, ואם זה קורה, סימן שהסופר התרשל במלאכתו. בספר הזה בכלל לא הצלחתי להתחיל לחשוב על פתרון והתעלומה מבחינתי היתה מהממת. אני לא עושה כפיפות בטן, לצערי, אז הידע שלי מוגבל בנושא ולא עמדתי על הטעויות שלו, לעומת זאת אהבתי מאוד את האווירה הכפרית בספר, אווירה נינוחה מצד אחד ורוויית מתח מצד שני, אווירה שהזכירה לי ספרי מתח בריטיים. הספר גם מאוד מנומס, ולא הולם כלל וכלל בלש ניו-יורקי בדימוס. הכל נמצא הרחק הרחק מכל מה שאתם מדמיינים על בלש ניו-יורקי זולל דונאטס, מקלל, אלים, חריף אבל בור מבחינה תרבותית, בקיצור, דייב גרני הוא אנטי-תזה לסטריאוטיפ המקובל. אגב, ג'ון ורדון הוא אכן גבר, פירסומאי בעברו, ותרשי לי להניח שהסתובב בחברה מאוד מודעת, מאוד תרבותית וכזאת שחובבת בישול גורמה, חזרה לטבע, ומבינה ביינות מובחרים. מכאן, ז'קט הקשמיר או הטוויד או המשי וכו'. ואם כבר מדברים, הזכרתי שהתחלתי לקרוא את ספרו השני וגם רמזתי לך שמבחינתי מדובר באכזבה. יכול להיות שאתאכזב מהאכזבה הזאת (ומינוס ומינוס שווה פלוס...) כשאמשיך לקרוא, אבל אני כבר אחרי חצי ספר והוא לא דומה לראשון. קודם כל, כל העידון, היומרה, התרבותיות, השקט הנפשי, השפה העשירה, כל זה נעלם בספר השני. כמות הקללות, הביטויים הגסים, האות ההיא המככבת לה חופשי, כל זה לא מתאים לדייב גרני ולא לג'ון ורדון, הוא מתאים לבלש ניו-יורקי סטריאוטיפי. האלגנטיות נעלמה מן האווירה ומן הכתיבה, משהו אבד. אינני מבינה למה כי זאת אותה המתרגמת. אם כך אין לי אלא לחשוב שוורדון "איבד" את זה, וכמו הרבה סופרים שכותבים ספר מתח שני הוא בחר להמם אותנו באופי הפשע יותר מאשר בתיחכומו. אני מצטערת שכתבתי פה ביקורת על ספר בטרם סיימתי אותו, אבל אני מקווה שתסלחו לי. ואני מקווה שתרשו לי להעתיק מפסקה זו משפטים שלמים כשאכתוב את הביקורת ממש, בלי לתבוע אותי על פלאגיאט. זאת אפרתי מעתיקה מאפרתי, נא לזכור.
|
23 הקוראים שאהבו את הביקורת
