אולי זו העובדה שעבר יותר מדי זמן מאז שקראתי ספר מתח באמת טוב, אולי זו העובדה שהספר האחרון שקראתי היה "לבד בברלין" המעט איטי וכבד, אבל כל כך נהניתי מהספר הזה!
הוא באמת כולל את כל מה שצריך כדי להפוך ספר מתח מנחמד לטוב באמת. אמנם הסיפור עצמו - בלש משטרתי בפנסיה שהופך למעורב בפרשיית רצח מתוחכמת בעל כורחו, או לא כל כך בעל כורחו (כי הוא חי בחווה מבודדת עם אשתו, ברקע טרגדיה משפחתית, הוא פרש מהמשטרה אבל עדיין חי את המקצוע גם בתחביב החדש שרכש לעצמו) הוא סיפור שאפשר לקרוא בווריאציות שונות בהרבה ספרים אחרים, אבל משהו בעלילה, ברעיון, באופן שבו המתח נבנה מעמוד לעמוד, בתחכום - כל אלה פשוט לא אפשרו לי להניח את הספר מהיד עד שלא סיימתי אותו.
ולמעשה נשארתי במתח עד קרוב לעמוד 400, אז כבר הבנתי לאיזה כיוון זה הולך. עד אז לא היה לי מושג. לא יודעת מה זה אומר עליי, אולי באמת לא קראתי ספרי מתח באמת טובים או שפשוט הספר הזה התעלה על רובם.
בשורה התחתונה - פשוט מומלץ. ואיזה כיף שמחכה לי על המדף ההמשך...

ספר טוב , מומלץ !
בקצרה- בלש מהולל שיצא לפנסיה מוקדמת, מתבקש לסייע בפתרון תעלומה שהולכת ומסתבכת עד לסדרת רציחות סדרתיות.

הגיבור שלנו עשוי ללא חת, נשים מתחילות איתו כל הזמן, חוכמתו ויכולתו לפענח רציחות מסובכות היא שם דבר, הוא הבלש הכי מעוטר בתולדות ניו יורק..אבל בפנים הוא מתייסר ממות בנו, חושף ולא חושף לנו את הטראומה שהוא סובל ממנה ושכנראה גם מעיבה על יחסיו עם אשתו שדחפה אותו לפרוש מהמשטרה ואינה רואה בעין יפה את חזרתו לחקירות.
אז למה נתתי 4 כוכבים?
כי יש מעט מדי טוויסטים, כי ניחשתי(וצדקתי) מי הרוצח כבר כשהצטרף במסווה, וכי אני לא אוהבת גיבורים מושלמים מיוסרים...
בכל זאת אמשיך לספר הבא של ורדון

הייתי על טיסה טרנס-אטלנטית ארוכה, מכווץ במושב אשר המעצב הסדיסט שתכנן אותו ראוי לזכות בפרס הייעול. לא יכולתי להשעין את מושבי לאחור, שכן השורה בה ישבתי הייתה צמודה לקיר פנימי בחלל של מחלקת התיירים. לעומת זאת, הייתה זו השורה הקרובה ביותר לתאי השירותים, כך שהצלילים והניחוחות שבקעו מהם זמן-מה לאחר ארוחת הצהריים אפפוני. "ארוחת צהריים"? אינני בטוח שביטוי זה מתאר נכונה את שהונח לפניי במגשית זמן מה קודם לכן. הלחמנייה היוותה את "הדובדבן שבקצפת": שיניי כמעט ונשברו כשנגסתי בה – היא הייתה קפואה לחלוטין! לא זו בלבד, אני משוכנע למדיי כי היא הייתה יבשה-כאדמת-הנגב-באמצע-אוגוסט עוד טרם שהוקפאה והונשמה (ואולי לכן הוקפאה). ציינתי עובדה זו בפני הדיילת. היא נגעה בלחמנייה, ונרתעה משחשה את כווית הקור: "Oh, my God! It is entirely frozen!" אמרה, כיווצה את שרירי לחייה לכדי מעין-חיוך, נטלה את הלחמנייה, נעלמה לה ולא חזרה.

נותרו לי עוד שמונה שעות טיסה, לא היה בי כוח לעבוד, תפריט הסרטים על הצג המיניאטורי ודל-הרזולוציה שמולי עדכן אותי כי כל הסרטים מחורבנים, וידעתי כי לא אוכל להירדם. קול פנימי לחש בתוכי: "אינך יכול להמשיך כך בטיסה המסויטת הזו. עשה מעשה!". ואז, כמו הדיילת, ביצעתי disappearance act: הוצאתי מן התיק את ספרו של ג'ון ורנון, "חשוב על מספר", והתחלתי לקרוא. הדבר הבא שזכור לי מן הטיסה הזו הוא הנחיתה.

"חשוב על מספר" הוא מותחן אינטליגנטי אשר ריתק אותי מתחילתו ועד סופו (שהיה, בקירוב, גם סופה של הטיסה בה קראתיו). דייב גרני הוא בלש נערץ ועתיר הישגים, אשר פרש לא מכבר לפנסיה ומתגורר עם אשתו (חכמה, יפה ואופה) בוילה מבודדת באזור הררי לא רחוק מן העיר ניו-יורק. מוחו של גרני מתאים לעיסוקו ככפפה ליד: הוא מכור לחשיבה אנליטית ולפתרון חידות, מצטיין בשילוב של חשיבה אינדוקטיבית ודדוקטיבית המתאים לעבודת בלשות, ומסוגל (לטוב, וגם לרע) להתנתק מכל שאינו רלוונטי לפענוח פשע. לכן, כאשר מכר ותיק פונה אליו בבקשת עזרה, גרני נענה ונסחף עד מהרה למאבק-מוחות מול פסיכופט מבריק ומתעתע המותיר אחריו שובל של גופות.

מיומנות הכתיבה של ורנון מרשימה ואף מפתיעה, בהתחשב בכך שזהו ספרו הראשון. העלילה קולחת ועתירת תפניות, התעלומה מעניינת, ופתרונה, המתחוור בסופו של דבר לגרני ולקוראים, אינו מן המופרכים (יחסית לז'אנר). ורנון משכיל לשלב היטב את סיפור המתח עם דרמה אחרת, משפחתית, המעיבה על חייו של גרני, ושני מישורי עלילה אלו מגיעים לקרשצ'נדו מתוזמן ומרתק למדיי בסופו של הספר.

לסיכום – זהו ספר בלשי כתוב היטב, עם נגיעות של דרמה והומור. מומלץ לאוהבי הסוגה, בעיקר אם אתם תקועים על טיסה ארוכה, אבל בהחלט לא רק. איזו המצאה נפלאה היא הספרות, המאפשרת למוחנו לברוח מן המציאות המעיקה אל עולמות בדויים.

מעטים הנבלים שאני מחבבת בספרים. רובם פשוט פסיכופתים חסרי תקנה שבורחים מאיזה שהיא מועקה שהם לא מצליחים להתמודד איתה והתוצאה היא לפלוט את התסכול על העולם. אבל לא שאהבתי את X, הוא פשוט היה אדיש בצורה חולנית, ואני מרבה להתחבר לאדישות כי חיפזון מעורר בי בחילה.
מעטים הגיבורים שאני שונאת בספרים. רובם פשוט נאבקים בחוסר מסוים שהם מנסים למלא ונאמנים מידי לחברים שלהם. בדרך כלל יש להם תקווה מטופשת והם יעשו הכל כדי להגשים אותה. אבל לא ששנאתי את דייב, הוא פשוט היה גאון מההתחלה, ואני מתחברת יותר לכאלה אבודים שמוצאים את עצמם אחר כך.

הספר הזה פשוט הצליח לסחרר אותי מהדף הראשון ועד לדף האחרון. יש לו איזה שהוא תעתוע כזה, מין מערבולת כזאת שגורמת לך לעצור אחרי כל סוף של פרק, להביט לתקרה, להנהן לעצמך כמו דביל ולחשוב "וואלה?" סתם כי הדברים מתחברים פתאום בצורה מושלמת או קורסים בצורה נהדרת.
אפשר לשים לב למחשבה מאחורי הדברים, לנטייה של הדברים להסתבך בלי מעורבות טורדנית של גורמים בלתי הכרחיים. ופענוח התעלומות ללא חורים בעלילה. בלש שנשם ושאף חקירות ופרש. אבל עכשיו הוא מריח חקירה נוספת ובמקום להמשיך האלה, הוא עוקב אחרי הריח ולא מתכוון לעצור עד שיגיע אל התבשיל שמעורר בתוכו זיכרונות אפלים, חוויות מטרידות וניסיון חיים שהוא מתכוון להשתמש בו לטובתו.

ג'ון ורדון יצר מפלצת בילוש שכנראה רק המוות יעצור בעדה. אבל עד שהגיבור שלו יפגוש במוות, הוא מתכוון לחקור ולרגש ולהפעים.
מסוג הספרים האלה שבשנייה שמסיימים אותם פותחים את הדף הראשון, קוראים קצת ואומרים "גאוני, אז בגלל זה הוא כתב את זה".

בתור חובבת רצינית של ספרי מתח (תכונה מבישה זו כבר מוכרת לכם ידידי...), הופתעתי לקרוא את הספר הגאוני הזה. אין בו שום דבר מן הבנאלי, הרגיל והיעיל. לא קראתי חידה כזאת מעולם, לא נתקלתי בתעלומה כזאת מעודי. הספר לא פותח בגופות מרוטשות ולא משתמש בבלש אלכוהוליסט, גרוש שמעשן את עצמו לדעת בבר אפלולי.
מן הספר נודף ניחוח שרלוקי מובהק, חידה אפלה, מוזרה ומהפכת קרביים.
ובכן, בואו נתחיל מן ההתחלה.
הבלש דייב גרני הוא בלש מפקח, שפרש לפנסיה ממשטרת ניו יורק, אחרי פיענוח מזהיר של פשעים אלימים במיוחד. ואם אתם מדמיינים לכם פנסיונר מכריס המגדל שלושה סנטרים, והוא בעל יכולת תנועה מוגבלת, תשכחו מזה. גרני הוא בן 47 בסך הכל, כשיר, יעיל וצעיר, המתגעגע נואשות לאקשן המשטרתי, או ליתר דיוק, לשימוש המוצלח במוחו האנליטי המזהיר, שהביא לו את תהילתו. אבל מה לעשות, אשתו, מדלן, הייתה מעדיפה להיות אשת מהנדס או כל מקצוע אחר, ובלבד שלא תהיה אשת שוטר. הם עוברים להשתקע בחווה מבודדת בצפון מדינת ניו יורק, שתיאור בדידותה תורם רבות למתח והאימה שבספר.
מדלן, היא מה שקוראים אשת חיל. מוכשרת, חדת עין, פקחית וחריפה, חובבת טבע ומוזיקה וגם עוזרת לא מעט בפיענוח התעלומה. אבל דא עקא, מדלן גם חובבת שקיעות, זריחות, צעדה בשלג, נטיעת פקעות וקטיפת תפוחים, כל מה שדייב לא ממש מחבב.
תנסו לדמיין את עצמכם יוצאים לפנסיה בגיל 47 ממוקד האקשן אל נוף רגוע שאין בו שכנים ושתיית תה קר יכולה להיות תוכנית לאחר צהריים שלם. אפשר להתחרפן.
ורגע לפני שהוא מתחרפן דייב גרני מתחיל לעסוק בעיבוד אומנותי של פורטרטים של רוצחים שנתפסו.
אל תוך השלווה המעצבנת הזאת, נוחת חבר לשעבר מן הקולג' שיש לו מן מכון ניו אייג'י למכורים, מחפשי ישועות וסתם בטלנים שיש להם חשבון בנק שמן. החבר הזה מטיל פצצה לחיקו של הבלש המיואש ומעורר את הניצוץ הרדום.
התעלומה, כפי שכבר ציינתי, היא יחודית ומצמררת בשטניותה. היא מתקרבת לאט לאט, שלב אחר שלב אל רגע השיא המפחיד.
אינני חושבת שמי מהקוראים ניחש את הפתרון או את פתרונות החידה. יש בתעלומה מסתוריות של אימה, שפתרונה ההגיוני מדהים בפשטותו. לכן הזכיר לי הסיפור רבים מסיפוריו המופתיים של שרלוק הולמס, שהם מעוררי חרדה במוזרותם ופתרונם כה מובן מאליו (כשאתה שרלוק, כמובן...)
גם הסביבה המבודדת שבה מתרחש הרצח ומקום מגוריו של גרני מזכירים הרבה יותר את מחוזותיה של אנגליה מאשר את ארצות הברית.
בספר משולבים הרבה קטעים פילוסופיים ופסיכולוגיים המנתחים את אישיותם ונישואיהם של בני הזוג גרני ואת הטרגדיה המשותפת שחוו. אבל הם נותנים ערך מוסף לסיפור והופכים אותו מבלש לרומן מעולה. דווקא העמודים האחרונים טרחניים קצת, שהרי מרגע שנפתרה התעלומה אנחנו מצפים למילה האחרונה.
אין ספק, ברגע שיצא ספר נוסף מפרי עטו של סופר מוכשר זה, אעוט עליו. קשה להאמין שאתאכזב.

אחד הטובים שקראתי, מתסכל שעד היום לא נתקלתי ברומן של ג'ון ורדון. עלילה מרתקת בקצב אופטימלי, העלילה זורמת לאורך כל הספר. לקורא יש הרגשה שהעלילה עוטפת אותו בשמיכת פוך, מדהים ומומלץ.

אז זהו. חשבתי. חשבתי על התעלומה והצלחתי לפענח אותה עוד לפני הבלש המהולל דייב גרני. פתרתי ומייד אני רצה לסימניה לספר לחברה. פתרתי, וזה היה מאכזב ומשמח כאחד. מאכזב כי בשלב מוקדם יחסית הספר הפסיק לעניין אותי. משמח כי זו הפעם הראשונה שאני פותרת בעצמי תעלומה בלשית. אין מה לעשות, אני בלשית גרועה. בשום ספר מתח שקראתי קודם לכן לא הצלחתי לפתור את התעלומה לפני שהסופר האכיל אותי בכפית פתרון לעוס וגרוס. בתי בת השש מסדרת אותי כבר מזמן בקלות, ולאחרונה גם אחותה בת השנתיים. אין לי שום חשיבה קרימינלית. אז מה קרה דווקא הפעם שגרם לי לפצח את התעלומה?

הרבה לפני כבר אמרו כי ישנן שתי דרכים עיקריות לחשיפת הפתרון בספר מתח. דרך אחת היא שהפתרון צץ לאחר שמתגלים במפתיע אנשים שלא היו ידועים קודם לכן לקורא, ואיתם מובאת גם אינפורמציה נוספת. דרך שנייה היא שהפתרון מתגלה לאחר סקירה מדוקדקת ובחינה מחודשת של הנתונים הידועים. הדרך הראשונה מקשה על חשיפת התעלומה משום שהשליטה על הפתרון נתונה כל הזמן בידי הסופר. לקורא פשוט חסרים נתונים. דרך זו פחות חביבה עלי משום שהיא נותנת לי את התחושה של משחק לא הוגן עם הקורא.

הדרך השניה גורמת לי לחשוב בעצמי על הנתונים. כשאני לא מצליחה לגלות את הפתרון איו לי שום תירוץ. יכולתי. כל המידע כבר היה בידי. נותר לי רק להעריץ את הבלש על חריפותו. רוב ספרי המתח שקראתי, למרות שבהחלט אינני מומחית בתחום כמו מספר חברים כאן שזכאים בהחלט לתואר בלש של כבוד, הם תמהיל של שתי הדרכים שתיארתי, ונבדלים רק בריכוז התרכובת.

"חשוב על מספר" בהחלט מתאפיין בדרך השניה. דרך זו מקשה על הסופר למנוע מהקורא גילוי מוקדם, ולכן סופר שמצליח ללכת בה וגם לרתק את הקורא זכאי לכוכב נוסף בדירוג. ורדון בהחלט מצליח לרקוח תעלומה מעניינת ומותחת, ללא סתירות פנימיות וללא פתרון קסמים.

ובכל זאת, מדוע הצלחתי דווקא כאן, לאחר שכשלתי בכל ספרי שרלוק הולמס לדוגמא, שגם בהם אופי ההגעה לפתרון דומה?
חלק מהסיבה נעוצה בכך שהתעלומה לא מספיק מסובכת. חלקים ממנה מפוענחים בשלב מאוד מוקדם של הספר. מאותו הרגע התעלומה מתמקדת בשאלה כיצד ידע הפושע לנחש את המספר שעליו חשב הקורבן. (לא, זה לא ספויילר, שם הספר נותן כאן רמז עבה...)
מכיוון שנראה לי כבר בהתחלה שהסופר לא יצניח כאן המצאות מופרכות, היה לי ברור שהפתרון לחידה הוא בהכרח מתמטי. מכיוון שזה התחום החביב עלי לא יכולתי להרשות לעצמי להתעצל ונאלצתי ליגע את מוחי עד שמצאתי את התשובה. עד לרגע האחרון קיוויתי שאני טועה והסופר יספק פתרון אלגנטי יותר, כזה שלא חשבתי עליו. שיפתיע אותי. לצערי זה לא קרה. מעבר לזה, גם המוטיבציה של הרוצח מפוקפקת לטעמי ודחוקה.

נקודת חולשה נוספת בספר היא התמקדותו באופיו של הבלש מעבר לעניין בתעלומה הבלשית. בעיקרון התמקדות כזו היא דווקא יתרון מובהק מבחינתי, אלא שכאן לא אהבתי את הביצוע. עוד בלש שהוא בן זוג מפוקפק, הורה גרוע, גרוש פעם אחת ובדרך להרוס את נישואיו השניים. לא ממש מקורי. ועוד כזה שבגיל 47 יכול לעשות 50 כפיפות בטן ו- 50 עליות מתח. נו באמת. אפילו אני יודעת שמי שעושה 50 עליות מתח לא יתפעל מ-50 כפיפות בטן. אפילו אני מתקתקת 50 כפיפות בטן... אולי זה קטנוני מצידי, אבל אני אוהבת שבספרי מתח יהיה דיוק בפרטים. ובלשונו של בן הזוג (שקורא עכשיו ונכון לרגע זה עדיין לא סיים): "איזה מן גבר יכול לכתוב דבר כזה וגם להתמקד בפרטי פרטים בלבוש של הגיבורים?! מקטורן קשמיר ספורטיבי?! אין לי מושג מי זה הג'ון ורדון הזה אבל הייתי מנחש שהוא אישה..."

בקיצור, ספר מתח טוב לימי הקיץ החמים, בתנאי שלא מצפים ליותר מדי. אני בהחלט אקרא את הספר הבא בסדרה שיצא ממש עכשיו. סה"כ הקיץ רק התחיל ויש שוב "אבא במאה" גם בסטמצקי וגם בצומת...

אתם זוכרים את הבלשים בספרות המתח של פעם? הם היו חכמים, נכנסו לזירת הפשע, פיזרו אמרות סתומות ורמזים (חלקיים) על מהות הפשע, וידעת שהפושע הוא תמיד הדמות הפחות חשודה. מה שכן - הבלש בדרך כלל היה רווק. או אם היה נשוי - כמו, נניח, מגרה של סימנון - אשתו יושבת בבית, אופה עוגות תפוחים ומטפלת בבעלה המהולל (comme il fout...).

לבלש גרני, גיבור ספרו של ורדון, יש אשה. והיא חכמה ממנו. העובדה הזו יוצאת דופן בספרות הזו. הסופר מעביר לנו יחס דו - ערכי לגביה: היא קצת מעצבנת אותו, מעורפלת מדי, לא מובנת לנו, וזה אומר די הרבה על סופר, שספרו (הראשון) יצא לאור ב2010. הספר כתוב טוב, מעניין בדרך כלל, למרות שיש לו נטייה להעמיס הגיגים שאינם הולכים לשום מקום, במטרה, כך נראה, לנפח את הסיפור (בקלוריות ריקות).

אם ספרי הבלשים של העבר עסקו ברוצח שהיו לו מניעים אנושיים שאפשר בדרך כלל להבין, ספרי המתח העכשויים זקוקים לפחות לרוצח המונים מטורף, או למזימה בינלאומית רצחנית. אולי כי אנחנו זקוקים למנה הולכת וגדלה של גרוי? או אולי האנושות באמת הופכת יותר רצחנית?
כך או כך, אפשר בהחלט להנות מקריאת הספר, העומד בכבוד בנוסחאות המקובלות.

אני אדם שאוהב לחשוב. תנו לי חידה ואני אתלהב. אני אשב עליה הרבה זמן (אם היא קשה) עד שאני אמצא את הפתרון (וגם אם לא, אני לא אתייאש מהר מידי). אני אוהבת שמאתגרים אותי (אולי זאת אחת מהסיבות שאני אוהבת מתמטיקה שגורמת לי לראות מעבר) ושמפעילים אותי ושנותנים לי להתרכז בבעיה. למען האמת, אני אומנם לא גאון בזה, אבל אני די טובה. (ואני גם אדם נורא צנוע וטוב לב וידידותי לאדם ולחברהו ורע ואח!!!) ובגלל זה, ספרי מתח מדליקים אצלי משהו. המוח שלי מחפש אחר פיתרון. וגם אם אני נורא מתאמצת לא לעשות את זה כי אני רוצה להיות מופתעת, בסוף המוח שלי עדיין פועל. לא ממש בסקירה של הנתונים, יותר בהאשמה של כל מיני דמויות אקראיות בספר שהן רוצחות מטורפות פסיכופיתיות (יכולתי להיות שוטרת בסי אס איי) , אבל בכל זאת. וכשספר מתח מצליח להפתיע אותי בסופו, אני מרוצה, בעיקר כי זה לא קורה הרבה, וגם כי זה כיף להיות מופתעים. מעטים ספרי המתח שלא הצלחתי לנחש את הפיתרון שלהם, ובמקרה הזה, הפיתרון גם לא היה כל כך קשה לגילוי. ידעתי אותו אולי לא מאמצע הספר אבל בשלב יחסית מוקדם. ולכן השאלה מי עשה בסוף הספר מתחלפת לשאלה למה או לאיך. כאשר לא מצליחים להפתיע אותי גם בשאלות האלה, אני קצת מתאכזבת.
ג'ון וורדון כותב בחן ובקלילות. הספר שלו קריא וגם מעבר לכך- הוא מאוד מהנה ובנוסף גם מרתק. התעלומה השיגרתית מתחכמת איתנו ומפתיעה אותנו (או לפחות אותי) מכמה כיוונים במהלך הספר. היא מתפתלת לבעיות חדשות שלא חשבת עליהם ופתרונות שלא העלת (למרות שהצלחתי לפתור כמה רמזים חוץ מהסוף במהלך הספר. ספויילר למשל זה שהמספר השני הוכנס למעטפה אחרי שהוא ידע עליו. זה היה די פשוט. סוף ספויילר)
הספר מצליח למשוך אותך אליו, וזאת עובדה שסיימתי אותו תוך יומיים. הא לא בולט ומתייחד מספרי מתח שונים שכבר הספקתי לקרוא אבל הוא מועבר בצורה מעט שונה. פחות סטיראוטיפים. קצת יותר עומק מלבד העלילה. לא שטוח מידי. דברים שעולים פה ושם. אבל הסוף!! הסוף כל כך איכזב אותי.
הוא עושה מה שספר מתח טוב צריך לעשות והוא באמת ספר מתח טוב ולכן הוא מקבל ממני ארבעה כוכבים, אבבבבללללללללללל אוףף! כמה שאני שונאת לדעת סופים של ספרים לפני שאני קוראת אותם. חיסרון של ספרי מתח.
טוב, בכל זאת מומלץ. אולי אתם לא חכמים כמוני ולא תצליחו לנחש את הסוף. הרי כולם יודעים שאני גאון עולם, אני לא צריכה לספר לכם.