“פעם אמרתי שצריך להכין רשימת ספרים שמתאימה לקריאה לנשים שעברו אובדן הריון, בתקופה הקשה שאחרי. הגוף מותש, והנפש עוד יותר. אין כוח לעשות שום דבר, ולקריאה מתאימים רק ספרים מסוגת הקלילים הרומנטיים. אלה שהם מתוקים, זורמים, עוסקים בדרך כלל בגיבורה נשית, ואינם מצריכים הרבה עומס מחשבה. הקוץ שבאליה הוא שבדרך כלל ספרים מהסוג הזה כוללים בתוכם תיאור כלשהו של הריון, לידה או גידול תינוק בריא, וזה הדבר האחרון שנשים שאיבדו הריון צריכות. ממילא כל מה שאומרים להן זה "לא נורא, יהיה לך תינוק אחר", כאילו שהתינוק שאיננו כבר ממילא לא נספר. אז בטח לא צריך גם תזכורות ספרותיות.
אם פעם תהיה רשימת ספרים כזאת, אז אחרייך הוא ספר שבהחלט לא יתאים לה. אלי לרנר שמעה את "לא נורא, יהיה לך תינוק אחר" יותר מדי פעמים. היא מתגוררת בבוסטון עם בעלה פיליפ, אבל עוברת באופן זמני ובנפרד ממנו אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. חברת הילדות שלה לוסי נרצחה באכזריות בלונדון, ואלי באה כדי לתמוך במשפחה, ובעיקר כדי לטפל בסופי. ילדה בת שמונה שראתה את אמא שלה נרצחת חווה טראומה והיא מגיבה בהתאם. אבא שלה ובית הספר לא ממש עוזרים, וכך אלי הופכת להיות שילוב של אמא ומטפלת לעת מצוא, ועוסקת בביליותרפיה דרך קריאה משותפת של סוד הגן הנעלם. במקביל אלי מחרבת את חי הזוגיות שלה, ומתערבת גם באלה של אח שלה שמתגורר בלונדון ושל ההורים שלה, שחיים בארצות הברית.
אז חוץ מזה שהספר מכיל תועפות טריגרים הקשורים להריון, לידה, מוות של עובר, וכל האוסף שמגיע יחד עם זה, ולכן לא מתאים למי שרוצה לשכוח מהנושא, הוא זורם וקליל וקיצי ונחמד. קצת שטחי ומטפל ביותר מדי בעיות בצורה יותר מדי פשטנית, אבל זה כבר במסגרת הז'אנר.”