ביקורת ספרותית על חוקי הבית מאת ג'ודי פיקו
ספר בסדר

---

ג'ייקוב
קוראים לי ג'ייקוב, אני הגיבור של הספר הזה, אני בן שמונה עשרה, מומחה לזירות רצח ולעוד כמה תחומים שממש לא יעניינו אותכם, אבל אני אספר לכם עליהם בכל זאת. ככה זה כשיש לי תסמונת אספרגר, והמחברת של הספר קראה הרבה מאוד ספרים, והכניסה לי כמה שיותר מאפיינים בעייתיים שיסבכו את העלילה מאוחר יותר. אני אספר לכם את העלילה מנקודת המבט שלי, וגם אתרום תובנות על איך זה להיות אדם עם תסמונת אספרגר, למרות שאין לי שום יכולת להבין מה אתם כקוראים מבינים ומה לא. הראש שלי לא עובד בכיוון הזה בכלל.


תיאו
אני אחיו הקטן של ג'ייקוב, ואני מתוסכל מאוד. אמא שלנו מתייחסת רק אליו, אבא שלי רחוק ורק שולח צ'קים, אין לי חברים כי יש לי אח שמתנהג מוזר ועושה דברים לא מובנים בעליל, ובאוםן כללי אני בן עשרה עצבני ומעצבן. במהלך כל הספר אני לא אתן לכם אף רגע שבו תוכלו להרגיש אהדה כלפי, להבין את המניעים שלי, או להתעניין במה יהיה העתיד שלי. אני גם אעשה שטויות. ודי הרבה. אולי לא חמורות כמו אלה שהאח שלי עושה, אבל מספיקות בהחלט. ואף אחד, אף פעם לא יקרא אותי לסדר. לא ההורים שלי, לא המורים שלי, לא השכנים ולר השוטר הקהילתי.

אמה
אתם רואים מה זה? אני אמא של השניים האלה, ועם זה אני צריכה להתמודד. התרגלתי לכל הג'וקים של הבן האספרגרי שלי, עד שזה לא נראה לי אפילו מוזר. הקדשתי את חיי לטיפולים בתסמונת שלו, גם אם נראו לי חסרי תוחלת לחלוטין. כך נגמרו חיי הנישואים שלי, וכך מצאתי את עצמי נטולת חברים, כותבת עצות לעיתון מהמחשב הביתי, ונטולת רשתות תמיכה באופן מוחלט, שוחקת את עצמי בטיפול בבוגר עם אספרגר ובנער מתבגר, ולא ברור מה יותר קשה. במהלך הסיפור גם אני לא אצור אצלכם יותר מדי תחושות אמפטיה. אין לי כוח לזה, אני שחוקה מדי.

ריץ'
אז אני האיש הרע בסיפור. אני הבלש המשטרתי שפוגע בשלווה המשפחתית שלא היתה פה, טומן פח לג'ייקוב ועוצר אותו. אל תראו אותי ככה, אני גם רגיש וסימפטי ואבא לילדה קטנה. אני גם מאבד די מהר את התפקיד שלי בסיפור, כי כמה שאני חכם, עיקר הסיפור עובר לבית המשפט. לא נורא, לא לדאוג, אני אגיח מדי פעם כדי שלא תשכחו אותי.

אוליבר
אני בן 28, מפרזל סוסים שמחלטר כעורך דין. עברתי כמה תביעיות אזרחיות פשוטות וזה התיק הפלילי הראשון שלי. למרות הגיל הצעיר שלי וחוסר הניסיון המוחלט שלי, אני לא אומר ללקוחה שתחפש לה עורך דין אחר, ולא טורח למצוא עורך דין ותיק יותר, או שופט לשעבר, או אפילו חבר שהוא לא כלב שיעזרו לי בהליכים הפליליים ובתיק הסבוך שלפני, שבו אני מנסה לטעון שהאספרגר של ג'ייקוב הופך אותו לבלתי כשיר לעמוד למשפט, למרות שהוא לפעמים כן יכול להראות בגיר, חכם, מבין ואחראי. וזה לא קל, תאמינו לי. למרות שאני לא בטוח שאני בגיר, חכם, מבין ואחראי בהינתן כמה דברים שעשיתי בעצמי במהלך המשפט הזה. אבל זה לא דומה.


ג'ודי
קוראים לי ג'ודי, ואם אתם תוהים איך אני כותבת כל כך הרבה ספרים כל כך מהר, זה פשוט כי אני משתמשת באותם קווי עלילה פחות או יותר, ורק משנה את המחלה או התסמונת שמדברים עליה. אני לא טורחת לאפיין את הדמויות יותר מדי, מה שהיה טוב לאנה, יהיה טוב לג'ייקוב, ומה שהיה טוב לקייט יהיה טוב לתיאו. שיגידו תודה וישתקו. אנשים אומרים שזה קשה לכתוב סיפורת בגוף ראשון, בטח בגוף ראשון של כמה דמויות במקביל, אבל שתדעו שזה רק נותן נפח לספר כשכל סצנה מסופרת משתיים או שלוש נקודות מבט שונות. ככה יוצא לי ספר עבה, הקוראים מססוטים שהם לא צריכים לחשוב יותר מדי, ואת הדילמה אני בכל מקרה מערפלת לקראת הסוף, העיקר שיש לי פרנסה, וזה מה שחשוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חוקי הבית