ביקורת ספרותית על חוקי הבית מאת ג'ודי פיקו
ספר מעולה

---

לפני כמה שנים אובחנתי עם תסמונת אספרגר.
אני חושף את זה רק עכשיו, משום שמעולם אבל מעולם לא הרגשתי שאני כזה. הרגשתי שהאיבחון שעשיתי, שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנדרשתי להתאים בין כל מני צורות למבנה שלהם, ועוד איזושהי מטלה לכתוב קטע כלשהו, שאלוהים יודע איך הדברים האלה בדיוק מגלים על אספרגר - שהאיבחון הזה הוא שקר אחד גדול, כי מבפנים בתוך תוכי לא הרגשתי שיש התאמה בין אדם אספרגרי לביני. אין לי בעיות בתיקשורת, ואני אפילו לא גאון, סתם ממוצע ואולי רק קצת יותר...

בעבר יצאתי מהארון כביסקסואל.
שתי היציאות הללו דורשות אומץ. אני יכול להגיד שהיום אני גם לא מזדהה עם ההגדרה כביסקסואל, אבל בעבר, כנראה בהשפעת גיל ההתבגרות והשאלות והספקות שעולים בגיל הזה בנושא המיני, חשבתי שאולי אני כזה - וזה מה שעשה את ההבדל. כי זה בא ממני! לצאת מהארון כאספרגרי - או ליתר דיוק, כאחד שאובחן ככזה - זה הרבה יותר קשה, כי אני לא מרגיש שההגדרה הזו באה ממני. זו הגדרה שהגדירו אותי אחרים.

ולמה אני מספר לכם את כל זה דווקא עכשיו? כי אולי הגיע הזמן. אחת לכמה זמן, ולא הרבה פעמים, יוצא לי לכתוב ביקורת על ספר שהדמות הראשית שלו היא אספרגרית, אז לא לנצל מתישהו את ההזדמנות?
כשכתבתי על פרויקט רוזי לא הרגשתי מספיק מוכן, אז יאללה כמה כבר אפשר למשוך את זה...

ועכשיו, לספר.

***

ראשית כל אציין שהספר הזה הוא הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה ובין הטובים באופן כללי. הכתיבה של פיקו סוחפת, הדרמה המשפטית בשיאה, וחוץ מזה יש כאן גם סיפור אנושי ונוגע ללב שמסופר מכמה נקודות מבט שונות, דבר שללא ספק מעצים את איכות הספר.

אמה היא אם יחידנית שמגדלת שני בנים. אחד, ג'ייקוב, אובחן עם אוטיזם בתפקוד גבוה. השני, תיאו, נחשב לנער בן טיפש עשרה "רגיל". האב, הנרי, התגרש מאשתו ועזב את הבית אחרי שג'ייקוב אובחן.
יש כאן תיאור התמודדות של אם עם גידול ילד אספרגרי. עם כל הקשיים בלרסן אותו בהתפרצויות הזעם שנובעות משיגרה שהופרה אפילו במעט, עם ההתאמות המיוחדות (ולפעמים גם הקצת הזויות) שצריך לעשות כדי למנוע מקרים כגון אלה, שנובעות בין היתר מהאובססיות שיש לו או מהרגישויות שלו לכל מני דברים. עם ההשקעה הכספית הגדולה בתרופות ובעזרים שונים כדי לשפר את התמודדותו עם התיסמונת ולעזור לו להשתלב כמה שאפשר בין כולם. וכ'ו.
יש כאן גם תיאור התמודדות של האח, שכבר לוקח כמובן מאליו את זה שכמעט לא מתייחסים אליו בבית, בטח לא בהשוואה לג'ייקוב.

ועכשיו, רבותיי, תוסיפו עוד התמודדות: האשמה ברצח.

ג'ייקוב נמצא אשם על כך שרצח את ג'ס, המורה הפרטית שלו לכישורים חברתיים. היא נמצאה עם כתמי דם על גופה, תחתונים הפוכים, בית שנראה מסודר בצורה מוזרה, והשמיכה של ג'ייקוב עוטפת את הגופה. וג'ייקוב היה שם בבית שלה לפני הרצח. לכאורה.

מכאן והלאה מתחילה לה דרמה משפטית. דרמה משפטית שמשלבת האשמה ברצח, אבל גם האוטיזם של ג'ייקוב הוא חלק בלתי נפרד בכל הסאגה הזו.

הספר נגע בי בהרבה מקומות. הוא ריתק אותי, וזיעזע אותי - איך שהופכים אדם לנאשם על סמך דיעות קדומות, ואיך שהתקשורת בין השופט והתביעה לבין ג'ייקוב היא מוגבלת בשל ליקויי התקשורת שלו, וכך קורים הרבה מצבים שאף אחד לא מבין אף אחד (או שמבינים משהו אחר בטעות), ומשפט הרצח רק הולך ומסתבך.

לג'ייקוב יש אובססיה אחת מאוד גדולה: מדע הזיהוי הפלילי. הוא אוהב להתפרץ לזירות פשע ולנסות להגיע לפתרון התעלומה לפני השוטרים. והוא גם אוהב לצפות בתוכניות כאלה בטלוויזיה, ולפתור את התעלומה בעזרת רישומים במחברת, אפילו שהוא כבר ראה הרבה יותר מפעם אחת כל פרק. לרוב הוא גם מצליח לפתור את התעלומות שהוא מנסה לפתור.
אז אולי גם לי יש את היכולת הזו של מדע זיהוי פלילי, כי כבר באמצע הספר ניחשתי את פתרון תעלומת המוות של ג'ס. ובסוף גם גיליתי שצדקתי.
אבל הדבר לא גרע מחווית הקריאה הנהדרת מהספר, מכיוון שהתעלומה היא לא העיקר כאן. אלא בעיקר הסיפור האנושי החזק שסיפור התעלומה עוטף אותו.

מומלץ מאוד.


*** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהמליצה לי על הספר והביאה לי אותו. וגם שנמצאת איתי בקשר למרות שהאיבחון יכול לעורר שאלות וספקות אצל אנשים שלא מכירים את הנושא או שזה משפיע על חשיבתם כתוצאה מדעות קדומות. תודה לך!

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על חוקי הבית