לפני כמה שנים אובחנתי עם תסמונת אספרגר.
אני חושף את זה רק עכשיו, משום שמעולם אבל מעולם לא הרגשתי שאני כזה. הרגשתי שהאיבחון שעשיתי, שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנדרשתי להתאים בין כל מני צורות למבנה שלהם, ועוד איזושהי מטלה לכתוב קטע כלשהו, שאלוהים יודע איך הדברים האלה בדיוק מגלים על אספרגר - שהאיבחון הזה הוא שקר אחד גדול, כי מבפנים בתוך תוכי לא הרגשתי שיש התאמה בין אדם אספרגרי לביני. אין לי בעיות בתיקשורת, ואני אפילו לא גאון, סתם ממוצע ואולי רק קצת יותר...

בעבר יצאתי מהארון כביסקסואל.
שתי היציאות הללו דורשות אומץ. אני יכול להגיד שהיום אני גם לא מזדהה עם ההגדרה כביסקסואל, אבל בעבר, כנראה בהשפעת גיל ההתבגרות והשאלות והספקות שעולים בגיל הזה בנושא המיני, חשבתי שאולי אני כזה - וזה מה שעשה את ההבדל. כי זה בא ממני! לצאת מהארון כאספרגרי - או ליתר דיוק, כאחד שאובחן ככזה - זה הרבה יותר קשה, כי אני לא מרגיש שההגדרה הזו באה ממני. זו הגדרה שהגדירו אותי אחרים.

ולמה אני מספר לכם את כל זה דווקא עכשיו? כי אולי הגיע הזמן. אחת לכמה זמן, ולא הרבה פעמים, יוצא לי לכתוב ביקורת על ספר שהדמות הראשית שלו היא אספרגרית, אז לא לנצל מתישהו את ההזדמנות?
כשכתבתי על פרויקט רוזי לא הרגשתי מספיק מוכן, אז יאללה כמה כבר אפשר למשוך את זה...

ועכשיו, לספר.

***

ראשית כל אציין שהספר הזה הוא הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה ובין הטובים באופן כללי. הכתיבה של פיקו סוחפת, הדרמה המשפטית בשיאה, וחוץ מזה יש כאן גם סיפור אנושי ונוגע ללב שמסופר מכמה נקודות מבט שונות, דבר שללא ספק מעצים את איכות הספר.

אמה היא אם יחידנית שמגדלת שני בנים. אחד, ג'ייקוב, אובחן עם אוטיזם בתפקוד גבוה. השני, תיאו, נחשב לנער בן טיפש עשרה "רגיל". האב, הנרי, התגרש מאשתו ועזב את הבית אחרי שג'ייקוב אובחן.
יש כאן תיאור התמודדות של אם עם גידול ילד אספרגרי. עם כל הקשיים בלרסן אותו בהתפרצויות הזעם שנובעות משיגרה שהופרה אפילו במעט, עם ההתאמות המיוחדות (ולפעמים גם הקצת הזויות) שצריך לעשות כדי למנוע מקרים כגון אלה, שנובעות בין היתר מהאובססיות שיש לו או מהרגישויות שלו לכל מני דברים. עם ההשקעה הכספית הגדולה בתרופות ובעזרים שונים כדי לשפר את התמודדותו עם התיסמונת ולעזור לו להשתלב כמה שאפשר בין כולם. וכ'ו.
יש כאן גם תיאור התמודדות של האח, שכבר לוקח כמובן מאליו את זה שכמעט לא מתייחסים אליו בבית, בטח לא בהשוואה לג'ייקוב.

ועכשיו, רבותיי, תוסיפו עוד התמודדות: האשמה ברצח.

ג'ייקוב נמצא אשם על כך שרצח את ג'ס, המורה הפרטית שלו לכישורים חברתיים. היא נמצאה עם כתמי דם על גופה, תחתונים הפוכים, בית שנראה מסודר בצורה מוזרה, והשמיכה של ג'ייקוב עוטפת את הגופה. וג'ייקוב היה שם בבית שלה לפני הרצח. לכאורה.

מכאן והלאה מתחילה לה דרמה משפטית. דרמה משפטית שמשלבת האשמה ברצח, אבל גם האוטיזם של ג'ייקוב הוא חלק בלתי נפרד בכל הסאגה הזו.

הספר נגע בי בהרבה מקומות. הוא ריתק אותי, וזיעזע אותי - איך שהופכים אדם לנאשם על סמך דיעות קדומות, ואיך שהתקשורת בין השופט והתביעה לבין ג'ייקוב היא מוגבלת בשל ליקויי התקשורת שלו, וכך קורים הרבה מצבים שאף אחד לא מבין אף אחד (או שמבינים משהו אחר בטעות), ומשפט הרצח רק הולך ומסתבך.

לג'ייקוב יש אובססיה אחת מאוד גדולה: מדע הזיהוי הפלילי. הוא אוהב להתפרץ לזירות פשע ולנסות להגיע לפתרון התעלומה לפני השוטרים. והוא גם אוהב לצפות בתוכניות כאלה בטלוויזיה, ולפתור את התעלומה בעזרת רישומים במחברת, אפילו שהוא כבר ראה הרבה יותר מפעם אחת כל פרק. לרוב הוא גם מצליח לפתור את התעלומות שהוא מנסה לפתור.
אז אולי גם לי יש את היכולת הזו של מדע זיהוי פלילי, כי כבר באמצע הספר ניחשתי את פתרון תעלומת המוות של ג'ס. ובסוף גם גיליתי שצדקתי.
אבל הדבר לא גרע מחווית הקריאה הנהדרת מהספר, מכיוון שהתעלומה היא לא העיקר כאן. אלא בעיקר הסיפור האנושי החזק שסיפור התעלומה עוטף אותו.

מומלץ מאוד.


*** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהמליצה לי על הספר והביאה לי אותו. וגם שנמצאת איתי בקשר למרות שהאיבחון יכול לעורר שאלות וספקות אצל אנשים שלא מכירים את הנושא או שזה משפיע על חשיבתם כתוצאה מדעות קדומות. תודה לך!

אחד הספרים המדהימים ביותר שקראתי! איזו יכולת פנומנלית לכתוב את הדמות הראשית, שהוא על הרצף האוטיסטי. כאשת חינוך זה ממש נגע בי. כתיבה מופלאה, דיאלוגים מושחזים. יופי של ספר, חובת קריאה!

בין ספריה הרבים, כתבה הסופרת ג'ודי פיקו את הספר חוקי הבית, שגיבורו הוא נער המתמודד עם תסמונת אספרגר (סוג של הפרעה תקשורתית).
בין היתר היא משלבת בדיחות, המסופרות על ידי אותו נער. אני חושבת שדווקא דרך אנקדוטות כאלה, ניתן להגיע להבנה טובה של נקודת המבט של אדם עם צרכים מיוחדים בחברה. להלן דוגמה לבדיחה:

"מישהו מרחף בכדור פורח והולך לאיבוד.
הוא מנמיך טוס לעבר שדה תירס וקורא לאישה אחת : "את יכולה להגיד לי איפה אני נמצא ולאן אני הולך?" ,
"בטח!" האישה עונה, "אתה נמצא ב41 מעלות, שתי דקות ורבע שעה שניות לצפון. 144 מעלות, ארבע דקות ותשע עשרה שניות למזרח. אתה בגובה 762 מטר מעל פני הים, וכרגע אתה מרחף, אבל היית בווקטור של 234 מעלות במהירות 12 מטר לשנייה".
"מדהים! תודה!, ודרך אגב, יש לך אספרגר?" שאל האיש.
"כן!" האישה עונה, "איך ידעת?"
"כי כל מה שאמרת לי נכון, נתת לי הרבה יותר מידע ממה שאני צריך, ואמרת לי את זה באופן שבכלל לא עוזר לי"
האישה זועפת. "אה. אתה פסיכיאטר?"
"נכון" האיש אומר, "אבל איך לעזעזל את ידעת??"
עונה האישה- "אתה לא יודע איפה אתה נמצא. אתה לא יודע לאן אתה הולך והגעת למקום שבו אתה נמצא בזכות הרבה אוויר חם. אתה מתייג אנשים בהסתמך על כמה שאלות בודדות, ואתה בדיוק באותו מקום שבו היית לפני חמש דקות רק שעכשיו זה באשמתי!".

ספר לא קל, כי הנער עובר חוויה קיצונית וכנראה שעל לא עוול בכפו, (הוא סה"כ נער חמוד שמעט מאד הם האנשים שמבינים אותו). על אף החוויה הקשה המתוארת בו, אותן אנקדוטות מקלילות את הספר. בסופו של דבר, הספר חשוב ומומלץ לקריאה ויתכן כי סופו יעלה חיוך על פניכם.

ג'ייקוב
קוראים לי ג'ייקוב, אני הגיבור של הספר הזה, אני בן שמונה עשרה, מומחה לזירות רצח ולעוד כמה תחומים שממש לא יעניינו אותכם, אבל אני אספר לכם עליהם בכל זאת. ככה זה כשיש לי תסמונת אספרגר, והמחברת של הספר קראה הרבה מאוד ספרים, והכניסה לי כמה שיותר מאפיינים בעייתיים שיסבכו את העלילה מאוחר יותר. אני אספר לכם את העלילה מנקודת המבט שלי, וגם אתרום תובנות על איך זה להיות אדם עם תסמונת אספרגר, למרות שאין לי שום יכולת להבין מה אתם כקוראים מבינים ומה לא. הראש שלי לא עובד בכיוון הזה בכלל.

תיאו
אני אחיו הקטן של ג'ייקוב, ואני מתוסכל מאוד. אמא שלנו מתייחסת רק אליו, אבא שלי רחוק ורק שולח צ'קים, אין לי חברים כי יש לי אח שמתנהג מוזר ועושה דברים לא מובנים בעליל, ובאוםן כללי אני בן עשרה עצבני ומעצבן. במהלך כל הספר אני לא אתן לכם אף רגע שבו תוכלו להרגיש אהדה כלפי, להבין את המניעים שלי, או להתעניין במה יהיה העתיד שלי. אני גם אעשה שטויות. ודי הרבה. אולי לא חמורות כמו אלה שהאח שלי עושה, אבל מספיקות בהחלט. ואף אחד, אף פעם לא יקרא אותי לסדר. לא ההורים שלי, לא המורים שלי, לא השכנים ולר השוטר הקהילתי.

אמה
אתם רואים מה זה? אני אמא של השניים האלה, ועם זה אני צריכה להתמודד. התרגלתי לכל הג'וקים של הבן האספרגרי שלי, עד שזה לא נראה לי אפילו מוזר. הקדשתי את חיי לטיפולים בתסמונת שלו, גם אם נראו לי חסרי תוחלת לחלוטין. כך נגמרו חיי הנישואים שלי, וכך מצאתי את עצמי נטולת חברים, כותבת עצות לעיתון מהמחשב הביתי, ונטולת רשתות תמיכה באופן מוחלט, שוחקת את עצמי בטיפול בבוגר עם אספרגר ובנער מתבגר, ולא ברור מה יותר קשה. במהלך הסיפור גם אני לא אצור אצלכם יותר מדי תחושות אמפטיה. אין לי כוח לזה, אני שחוקה מדי.

ריץ'
אז אני האיש הרע בסיפור. אני הבלש המשטרתי שפוגע בשלווה המשפחתית שלא היתה פה, טומן פח לג'ייקוב ועוצר אותו. אל תראו אותי ככה, אני גם רגיש וסימפטי ואבא לילדה קטנה. אני גם מאבד די מהר את התפקיד שלי בסיפור, כי כמה שאני חכם, עיקר הסיפור עובר לבית המשפט. לא נורא, לא לדאוג, אני אגיח מדי פעם כדי שלא תשכחו אותי.

אוליבר
אני בן 28, מפרזל סוסים שמחלטר כעורך דין. עברתי כמה תביעיות אזרחיות פשוטות וזה התיק הפלילי הראשון שלי. למרות הגיל הצעיר שלי וחוסר הניסיון המוחלט שלי, אני לא אומר ללקוחה שתחפש לה עורך דין אחר, ולא טורח למצוא עורך דין ותיק יותר, או שופט לשעבר, או אפילו חבר שהוא לא כלב שיעזרו לי בהליכים הפליליים ובתיק הסבוך שלפני, שבו אני מנסה לטעון שהאספרגר של ג'ייקוב הופך אותו לבלתי כשיר לעמוד למשפט, למרות שהוא לפעמים כן יכול להראות בגיר, חכם, מבין ואחראי. וזה לא קל, תאמינו לי. למרות שאני לא בטוח שאני בגיר, חכם, מבין ואחראי בהינתן כמה דברים שעשיתי בעצמי במהלך המשפט הזה. אבל זה לא דומה.

ג'ודי
קוראים לי ג'ודי, ואם אתם תוהים איך אני כותבת כל כך הרבה ספרים כל כך מהר, זה פשוט כי אני משתמשת באותם קווי עלילה פחות או יותר, ורק משנה את המחלה או התסמונת שמדברים עליה. אני לא טורחת לאפיין את הדמויות יותר מדי, מה שהיה טוב לאנה, יהיה טוב לג'ייקוב, ומה שהיה טוב לקייט יהיה טוב לתיאו. שיגידו תודה וישתקו. אנשים אומרים שזה קשה לכתוב סיפורת בגוף ראשון, בטח בגוף ראשון של כמה דמויות במקביל, אבל שתדעו שזה רק נותן נפח לספר כשכל סצנה מסופרת משתיים או שלוש נקודות מבט שונות. ככה יוצא לי ספר עבה, הקוראים מססוטים שהם לא צריכים לחשוב יותר מדי, ואת הדילמה אני בכל מקרה מערפלת לקראת הסוף, העיקר שיש לי פרנסה, וזה מה שחשוב.

מכירים את זה שבתחום הסיטקומים יש הרבה סדרות שמתאפיינות באיזושהי אי הבנה שנוצרת בתחילת הפרק בין הדמויות, וכל החלק הקומי של הפרק מתבסס למעשה על אי ההבנה הזו למרות שאתם תמיד שואלים את עצמכם, למה הוא/היא/הם פשוט לא שואלים ומבררים את אי ההבנה על ההתחלה? אין שום היגיון בזה! לרוב מדובר בסדרות קומדיה גרועות שמתנהלות לפי התבנית הלעוסה הזאת, שמיצתה את עצמה אי שם בשנות ה-90. חייבת להודות שלא נתקלתי בזה בספרים, אבל הנה, תמיד יש פעם ראשונה.

הסיפור עצמו מעניין ולמען האמת לא ציפיתי לתפנית שהגיעה כי אני לא ממש חסידה של לקרוא את תקציר הספר בכריכה, ואני אוהבת להיות מופתעת. הבעיה שלי היא שלמעשה הייתה כאן איזושהי אי הבנה, איזושהי אי בהירות, שיכולה הייתה להיפתר דיי מהר בשיחה קצרה בין אמא לבן, אבל במקום זה, הסופרת בחרה להמשיך את אי ההבנות האלה עד הסוף ממש, וזו בחירה ממש תמוהה בעיני, כשמדובר בכלל בספר שהוא סוג של מותחן. במצב דברים כזה, זה פשוט מאבד מהעוקץ, כי את, בתור קוראת, כבר הבנת מה קרה באמת, ואת רק מחכה שמישהו יגיד את זה כבר אבל הסופרת שומרת את זה כאילו זה הסוד הכי שמור בספר ובעיני הסוד הזה הוא בכלל לא הפואנטה. וכך עברו כ-200 עמודים שבהם אני ממתינה שיסופר כבר "הסוד", מה היה שם בבית ההוא, כדי שנוכל להגיע ללב ליבו של הסיפור, ולנקודה שהסופרת מנסה להעביר, אבל נו טוב, זה המשיך להיגרר ולהיגרר ומתברר שהנקודה שהסופרת ניסתה להעביר, היא נקודה שהעבירה כבר בכל הספרים שכתבה בעבר, שאין בה כל כך חידוש, ושלמען האמת, לא היינו צריכים לקרוא ספר כל כך ארוך בשביל זה.

מדי פעם כיף להרים ספרי עבי כרס כדי לקבל סיפור מלא ועשיר עם עומק אמיתי ועם דמויות מורכבות, דבר שקשה מאוד להשיג בספר של 300 עמודים, לצורך העניין. לא בלתי אפשרי, אבל לא פשוט. כשהספר כפול מכך, כ-600 עמודים, יש לסופרת מקום להרחיב ולהעמיק. בספר הזה אפשר לומר שההזדמנות פוספסה, וכי רוב הדמויות אינן בעלות רבדים רבים או מורכבות מיוחדת, ביחס לספרים "רגילים" וממוצעים בעוביים, וחבל.

בסך הכל זה מותחן נחמד שעוסק בהתמודדותה של משפחה עם ילד החולה באספרגר, וכל ההתאמות שנדרשים כולם לעשות עבורו, החל מבני משפחתו, לאנשי הסגל בביה"ס, ואף גורמים ממשלתיים שונים. ספר מאוד זורם וקריא עם פרקים קצרים. יכול היה להיות 150 עמודים פחות בקלות, וצריך היה יותר להעמיק את הדמויות כי זה מרגיש שאולי חוץ מאחת או שתיים, כולם ניצבים שטוחים.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה ואת הספרים שלה. נראה שהיא לוקחת נושאים שנראים לה חשובים וכותבת עליהם תוך מחקר ושזירת עובדות.
גם בספר הזה היא לוקחת את נושא האספרגר והאוטיזם באופן כללי ומכניסה אותו לסיפור, אך לדעתי, אם מטרתה הייתה להכיר לקורא את התופעה או להעלות נושא זה למודעות, היא קצת חטאה למטרה.

ג'ייקוב, נער בן 18 עם תסמונת אספרגר, מכור לזירות פשע, מוצא עצמו מואשם ברצח. יחד עם אימו החד הורית ואחיו הצעיר(שרוב הזמן בוגר יותר ממנו) אנו חווים את הסערה המתחוללת וקוראים על חייהם גם טרם הסיטואציה אליה נקלעו.
בספר, מתוארת תסמונת אספרגר, כיצד היא באה לידי ביטוי ואיך היא משפיעה על מי שסביבה.

הספר כתוב בצורה מעניינת, מאוד קריא, כמו כל ספריה. הוא מעניין, לא משעמם ובכל זאת, משהו בו לא משך אותי.
המשכתי לקרוא אותו עד תום, רציתי לדעת מה יהיה סוף הסיפור וגם הסוף קצת איכזב.....
נחמד, קריא, זורם, לאוהבי ג'ודי פיקו.

"I shoot the sheriff"

במשך 18 שנות חייו של ג'ייקוב הוא רצה רק להרגיש שייך ,
בתור נער מתבגר כשאובחן כחולה אספגר זה לא פשוט כלל .

ג'ייקוב חי בעולם משל עצמו עם שגרה יומית קבועה , אמא שלו אמה חיה למענו , ואחיו תיאו מרגיש בלתי נראה .

העלילה של הספר מתארת את צורת החיים של ג'ייקוב ונותנת לקרוא להרגיש מה זה להיות חלק מהעולם שלו,
עולם שבו לכל יום יש צבע מסוים למאכלים ולבגדים.
עולם שאין בו מקום לשינוי.

עולם שבכל רגע נותן ג'ייקוב מרגיש כנטע זר

הספר כתוב ממספר נקודות מבט , אני התחברתי בעיקר לאחים ,
העלילה מעניינית , וגורמת לקורא לחשוב ולדמיין .
הסוף אומנם צפוי במקצת אבל עדיין נחמד לקרוא אותו.

הכתיבה כתובה בצורה טובה , וקשה להניח את הספר מהיד .

בקיצור נהנתי מהספר והחכמתי בנוגע לתסמונת האספרגר

לפני שנה וחצי, בעודי חיילת קצת מעל חצי שנה בצבא התקבלתי לצאת למשלחת 'תגלית'. למי שלא מכיר - משלחות 'תגלית' הינן משלחות שמביאות יהודים מחו"ל מכלל המדינות לארץ לטיול בן עשרה ימים שממש מכסה את רוב הארץ מהצפון ועד לערבה תוך כדי לימוד על הארץ, על הצבא, על היהדות וזאת על מנת ליצור זיקה לארץ ישראל וללמד את היהודים שגרים בגולה קצת יותר על מה שהולך לנו כאן וכמובן שאת המשלחת הזו מלווים חיילים נבחרים (ולעיתים אף סטודנטים). אז כפי שאמרתי למזלי עברתי את המיונים והמבחנים הן באנגלית והן על ידיעת הארץ והיהדות והתקבלתי ללוות משלחת שמגיע מארה"ב.

לאחר חודש שגיליתי שהתקבלתי זומנתי לשיחה אישית ובה התברר לי שהמשלחת שאני מסופחת אליה (בשל מעלותיי והיכולות שלי - בלי להשוויץ...) היא משלחת של חולי אספרגר. כמובן שבזמנו לא הכרתי את המחלה, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת רק קיבלתי הסבר קצרצר ואמרו לי תבדקי באינטרנט ואם את גם יכולה תקראי את הספר 'חוקי הבית' של ג'ודי פיקו לפני שאת יוצאת לטיול על מנת להבין יותר את המחלה. לצערי שבועיים אחרי התקשרו אליי ואמרו לי שהמשלחת של חולי האספרגר לא תגיע לארץ מכיוון שאין להם כרגע רופא מלווה וללא רופא יש להם איסור לעלות על מטוס בכלל ושלא נדבר על להגיע לארץ זרה ולהתחכך עם אנשים זרים ללא ליווי מסודר וסופחתי למשלחת של בני נוער משיקגו - מה שנקרא 'קבוצה נורמטיבית' (שגם איתם נהנתי מאוד מאוד מאוד).

אז למה כל ההקדמה הזו?

מאז המשלחת עברה שנה. ורק לפני מספר ימים לקחתי את הספר מהספרייה וקראתי אותו. באותו זמן החששות שלי היו כבדים בנוגע למשלחת "איך אני אסתדר איתם? איך הם יבינו אותי? ואם יהיו להם התקפי זעם כי הסתכלתי עליהם לא נכון? איך אני אדבר איתם? יהיה לי כיף? הם יהנו?" וכדומה... וכשסיימתי את הספר הלב שלי כל כך כאב שלא זכיתי להכיר אותם. שלא זכיתי לצאת עם המשלחת הזו, שלא זכיתי להכיר אנשים כאלה מדהימים מקרוב! ההרגשה היא פשוט הפסד.

ועכשיו לספר... הספר מספר על ג'ייקוב, נער בן 18 החולה באספרגר ועל הדרך גם 'חולה' על ביום זירות פשע (לא אמיתיות כמובן), מדע זיהוי פלילי וכל דבר הקשור לכך. מסביבו נמצאת אימו שלא משה ממנו לשנייה אחת ודואגת לכל צרכיו מהרגע שנולד ועד עכשיו למרות שאינו ילד, אחיו הקטן בן ה15 שמרגיש צורך לפרוץ לבתים של אנשים זרים רק כדי להרגיש שייך למקום כלשהו ולא מנודה כמו בביתו שלו וכמובן ג'סי המורה לכישורים חברתיים של ג'ייקוב שנמצאת מתה בהמשך הספר ( זה לא ספויילר זה גם רשום בגב הספר!).

ג'ייקוב, שבעקבות מחלתו קשה לו להשתלב בחברה, לרכוש לעצמו חברים, לאהוב ובכלל להביע רגשות כלשהם נקלע לסיטואציה שלא הוא, לא משפחתו ולא עורך הדין שאימו שכרה לו לא יודעים איך לצאת ממנה ואינם מבינים כיצד נגרם המצב שבו ג'סי אוגליבי המורה לכישורים חברתיים של ג'ייקוב וכנראה הבחורה היחידה שאי פעם הקשיבה לו - נמצאת מתה בבית שעליו שמרה וג'ייקוב מייד נהפך לחשוד העיקרי.

הסיפור,כיאה לג'ודי פיקו, מסופר מ5 נקודות מבט שונות (ג'ייקוב, אחיו, אימו, עורך הדין והשוטר שעצר את ג'ייקוב) אשר עוזרות לטוות את העלילה ונותנות תחושה של מעקב אחר כל מה שקורה בספר מכלל הזוויות האפשריות! פיקו ניסתה בדרך הזו לנסות להסביר לעולם מה היא מחלת האספרגר כיצד רואים אותה אנשים מבחוץ, כיצד מתמודדים עם המחלה האמא, האבא שבורח והאח שמרגיש שאינו שייך לביתו שלו עד כדי מחשבות לא רצוניות ותקוות שיכניסו את אחיו לכלא וכך סוף סוף תשומת הלב אולי תופנה גם אליו.

הספר הזה, מבחינתי, מושלם. הוא מרגש, הוא נוגע ללב, הוא מספר לנו דברים שרובנו לא יודעים, לא מכירים ולא חושדים בהם בכלל, הוא מגלה לנו עולם חדש, פותח לנו את הראש לאנשים שהם מיוחדים ושונים מאיתנו ועוזר לנו אפילו אם זה בטיפ טיפה להבין ולהיכנס לראש של חולה אספרגר ולנסות לראות כיצד הוא רואה את העולם באופן שונה כל כך ממה שאנחנו רואים אותו.

אז אם נחזור אחורה, לעניין החששות שלי מהמחלה ומחברי המשלחת שהייתי אמורה להכיר אני יודעת שאם הייתי קוראת את הספר הזה ויוצאת למשלחת כזו מיוחדת החששות שלי היו יורדים, המסך האפל היה עולה והייתי מתייחסת לכל עניין המחלה בשלוות נפש ואפילו הייתי נהנת ולומדת מהאנשים הללו משהו שכרגע איננו יכולה ללמוד.

לכן, מי שרוצה ללמוד קצת על המחלה, להבין את התחושות, לחוות ספר מדהים שגורם צמרמורות בגוף ולא עוזב לרגע גם ימים אחרי שסיימו לקרוא אותו - זה הספר בשבילכם. ממליצה בחום ! ! !

צובט את הלב, נוגע, מלמד, מרתק וגם ארוך מדי ודוחה במקומות מסויימים. התחלתי לקרוא כי נושא האספרגר וחוויות החריגות עניינו אותי (במקצועי אני עוסקת בחינוך מיוחד והכרתי אנשים עם אספרגר). עם התקדמות הקריאה הופתעתי לגלות (פיספסתי את הכריכה האחורית) שאני בעצם קוראת גם ספר מתח בלשי על פרשיית רצח, ז'אנר שבדר"כ לא מושך אותי, ושהספר גדוש בתיאורים זוועתיים של מקרי רצח. ממש לא ספל התה שלי, כמאמר הפתגם האנגלי. אך היה מאוחר מדי - נסחפתי בעלילה המותחת ושקעתי בקריאה מהנה ומרתקת של 600 עמודים. אני חייבת לציין שבשלב די מוקדם היה לי די ברור מה הולך לקרות בסוף, ולדעתי ניתן היה לקצר וזה רק היה משביח את הספר. כוחו של הספר, לדעתי, מלבד היותו מותח ומרתק, הוא בכך שהוא מצליח לתאר בצורה מעמיקה ומדויקת את חווית האספרגר ולהיכנס לראשו וליבו של בחור עם אספרגר, ככל שאדם "בעל מבנה נוירולוגי טיפוסי" (זה התואר המדעי לנו, הלא אספרגריים לכאורה) יכול בכלל לתאר חוויה זו. זה יומרני כמו לתאר את העולם מנקודת מבט של חתול, או ילד, או זקן...או כל דבר שהוא לא אנחנו - וזו בעצם מהות הספרות. לעולם לא נדע כמה התיאור אמין ואפשרי (וככלות הכל מדובר בדמות בדיונית) אך נדמה לי שפיקו עשתה עבודה מצוינת. אין ספק שנעשתה כאן עבודת חקר יסודית ביותר (בכל הרמות - גם בהיבט של האספרגר וגם בהיבט המשפטי). פיקו בחרה סיטואציה קיצונית שמדגישה את הקצרים (ההדדיים) בתקשורת בין האספרגרי לנורמטיבי ואת התיסכול והטרגיות שנילווים לחוסר ההבנה הזו. כמו בקטע שבו אימו מבקרת אותו בתא המעצר והם מנסים לחבק זה את זו כשמפריד ביניהם קיר זכוכית עבה שגם חוסם צלילים. אולי זה בעצם המצב הקבוע של ג'ייקוב, מהרהרת אימו. פיקו גם מיטיבה לתאר את הקושי העצום וההתמסרות האינסופית של להיות אמא לילד כזה. העלילה מתוארת מכמה זוויות ראיה - של ג'ייקוב הפרוטגוניסט האספרגרי, של אימו, אחיו, עורך דינו והחוקר המשטרתי. הדמויות תלת מימדיות ברובן, ומורכבות. בעיקר ריגשו אותי הקטעים המתוארים מנקודת מבטו של ג'ייקוב. הסופרת הצליחה לבנות דמות מופלאה ולתפוס את המהות המורכבת של התופעה מעבר להגדרות ולסטריאוטיפים - את המוגבלות הרגשית עם התמימות והשילוב הבלתי אפשרי והפרדוכסלי בין חוסר יכולת להיות אמפטי לסוג של אהבה ואיכפתיות כנים אך כה חמקמקים. ניתוק ורצון להסתגר בצד נואשות וכמיהה לקשר, חוסר רגישות מצמרר לעיתים בצד אובר רגישות מכאיבה, ומאחורי חזות של מה שנראה מנוכר ומנותק ולפעמים אלים - משהו כה טהור. אחת המבקרות כאן כתבה שהתיאורים של ג'ייקוב לא אמינים כי הוא דומה מדי לנער רגיל ומורכב מדי. בעיני, דווקא זה כוחו של הספר ופיקו עשתה צדק עם האספרגרים, ואני אומרת זאת גם מתוך היכרות עם אספרגרים. גם לאנשים עם אוטיזם יש רגשות ורצון לקשר ולשייכות ורגשות מורכבים, והם כמהים לכך שנבין את שפתם. ויש גם מקרים גבוליים רבים ורגשות אמביוולנטיים. אני חושבת שהתיאור של ג'ייקוב מרתק ואמין מאד. פיקו חוקרת וחושפת את הנושא על כל ההיבטים שלו, כולל התחבטויות פילוסופיות בשאלות הזהות של אספרגר (האם עדין אהיה אותו אדם בלי "ההפרעה"? האם זה חלק ממני או כולי? האם אני רוצה לוותר על זה?). לעתים נראה שפיתולי העלילה משרתים צורך דידקטי שלה כדי ללבן עוד צד והיבט. סגנונית, הסיטואציות קיצוניות והעלילה צבועה בצבעים עזים. אישית הייתי מעדיפה יותר מינוריות וניואנסים, אך זה ענין של טעם. בסה"כ ספר מצוין.