ביקורת ספרותית על חוקי הבית מאת ג'ודי פיקו
ספר טוב

---

צובט את הלב, נוגע, מלמד, מרתק וגם ארוך מדי ודוחה במקומות מסויימים. התחלתי לקרוא כי נושא האספרגר וחוויות החריגות עניינו אותי (במקצועי אני עוסקת בחינוך מיוחד והכרתי אנשים עם אספרגר). עם התקדמות הקריאה הופתעתי לגלות (פיספסתי את הכריכה האחורית) שאני בעצם קוראת גם ספר מתח בלשי על פרשיית רצח, ז'אנר שבדר"כ לא מושך אותי, ושהספר גדוש בתיאורים זוועתיים של מקרי רצח. ממש לא ספל התה שלי, כמאמר הפתגם האנגלי. אך היה מאוחר מדי - נסחפתי בעלילה המותחת ושקעתי בקריאה מהנה ומרתקת של 600 עמודים. אני חייבת לציין שבשלב די מוקדם היה לי די ברור מה הולך לקרות בסוף, ולדעתי ניתן היה לקצר וזה רק היה משביח את הספר. כוחו של הספר, לדעתי, מלבד היותו מותח ומרתק, הוא בכך שהוא מצליח לתאר בצורה מעמיקה ומדויקת את חווית האספרגר ולהיכנס לראשו וליבו של בחור עם אספרגר, ככל שאדם "בעל מבנה נוירולוגי טיפוסי" (זה התואר המדעי לנו, הלא אספרגריים לכאורה) יכול בכלל לתאר חוויה זו. זה יומרני כמו לתאר את העולם מנקודת מבט של חתול, או ילד, או זקן...או כל דבר שהוא לא אנחנו - וזו בעצם מהות הספרות. לעולם לא נדע כמה התיאור אמין ואפשרי (וככלות הכל מדובר בדמות בדיונית) אך נדמה לי שפיקו עשתה עבודה מצוינת. אין ספק שנעשתה כאן עבודת חקר יסודית ביותר (בכל הרמות - גם בהיבט של האספרגר וגם בהיבט המשפטי). פיקו בחרה סיטואציה קיצונית שמדגישה את הקצרים (ההדדיים) בתקשורת בין האספרגרי לנורמטיבי ואת התיסכול והטרגיות שנילווים לחוסר ההבנה הזו. כמו בקטע שבו אימו מבקרת אותו בתא המעצר והם מנסים לחבק זה את זו כשמפריד ביניהם קיר זכוכית עבה שגם חוסם צלילים. אולי זה בעצם המצב הקבוע של ג'ייקוב, מהרהרת אימו. פיקו גם מיטיבה לתאר את הקושי העצום וההתמסרות האינסופית של להיות אמא לילד כזה. העלילה מתוארת מכמה זוויות ראיה - של ג'ייקוב הפרוטגוניסט האספרגרי, של אימו, אחיו, עורך דינו והחוקר המשטרתי. הדמויות תלת מימדיות ברובן, ומורכבות. בעיקר ריגשו אותי הקטעים המתוארים מנקודת מבטו של ג'ייקוב. הסופרת הצליחה לבנות דמות מופלאה ולתפוס את המהות המורכבת של התופעה מעבר להגדרות ולסטריאוטיפים - את המוגבלות הרגשית עם התמימות והשילוב הבלתי אפשרי והפרדוכסלי בין חוסר יכולת להיות אמפטי לסוג של אהבה ואיכפתיות כנים אך כה חמקמקים. ניתוק ורצון להסתגר בצד נואשות וכמיהה לקשר, חוסר רגישות מצמרר לעיתים בצד אובר רגישות מכאיבה, ומאחורי חזות של מה שנראה מנוכר ומנותק ולפעמים אלים - משהו כה טהור. אחת המבקרות כאן כתבה שהתיאורים של ג'ייקוב לא אמינים כי הוא דומה מדי לנער רגיל ומורכב מדי. בעיני, דווקא זה כוחו של הספר ופיקו עשתה צדק עם האספרגרים, ואני אומרת זאת גם מתוך היכרות עם אספרגרים. גם לאנשים עם אוטיזם יש רגשות ורצון לקשר ולשייכות ורגשות מורכבים, והם כמהים לכך שנבין את שפתם. ויש גם מקרים גבוליים רבים ורגשות אמביוולנטיים. אני חושבת שהתיאור של ג'ייקוב מרתק ואמין מאד. פיקו חוקרת וחושפת את הנושא על כל ההיבטים שלו, כולל התחבטויות פילוסופיות בשאלות הזהות של אספרגר (האם עדין אהיה אותו אדם בלי "ההפרעה"? האם זה חלק ממני או כולי? האם אני רוצה לוותר על זה?). לעתים נראה שפיתולי העלילה משרתים צורך דידקטי שלה כדי ללבן עוד צד והיבט. סגנונית, הסיטואציות קיצוניות והעלילה צבועה בצבעים עזים. אישית הייתי מעדיפה יותר מינוריות וניואנסים, אך זה ענין של טעם. בסה"כ ספר מצוין.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על חוקי הבית