“בנובלה קצרה זו של סופר דגול, הדובר הוא ג'ורג', המתאר במבט לאחור את חייו שהתחילו כילד עני מרוד החי במרתף נאלח.
הילד מתייתם ועובר לרשותו של חבר בקהילה דתית, אשר דואג לו למקום מגורים וללימודים בבית הספר.

עם השנים גדל הילד ונקלע לסיטואציה רגשית לא פשוטה, הגורמת לו לנקוט בצעדים שעלולים להרוס אותו.

דיקנס יצר כאן דיוקן פסיכולוגי של אדם שילדותו הפכה אותו לחסר ביטחון ברמה קיצונית ולשטוף חרדות בנוגע לתפיסות האחרים את אופיו. ג'ורג' גדל להיות גבר שפחדו הגדול ביותר הוא להיראות תאב בצע או אגואיסט בעיני סובביו. רגישות זו, תכונה בלתי נשלטת זו, הופכת למקור סבלו העמוק ביותר.

הספר הוא גם סאטירה חברתית מצוינת המתארת דמויות דתיות ציניות, שטחיות ודו-פרצופיות, להן הוא לועג בקולו של גו'רג' העדין אך האינטליגנט וחד ההבחנה. דיקנס שם ללעג את הנוצרים המזוייפים, התחמנים, העשירים החמדניים והאנוכיים, ומנגד הדובר, העניו והעני, המקריב את עצמו למען מי שאהבה נפשו.

דיקנס כמו אומר ל"נוצרים הטובים" הללו, הנה, קחו ראי, הביטו בעצמכם! השלכתם את תכונותיכם הנלוזות ביותר על האדם האחרון שזה מגיע לו.

סיפור מרגש, נקרא בקלות, מתורגם יפה, וכמובן מומלץ מאוד.”

“נראה לי שפעם ראשונה דיקנס.
סיפור חייו של ילד מהתייתמותו>>> נלקח תחת חסות נדבן של קהילה דתית>>> מתבגר>>> בוגר>> איש מבוגר.
שזור הומור, ביקורת חברתית תרבותית.
מזדהה עם גיבור הספר.
כתוב אנושי, רגיש, זורם.
אחלה ספר.
קלסיקה.”

“דיקנס נודע בשל יכולותיו לתאר בספריו את החברה ותחלואיה, לרוב דרך עיניהם של דמויות צעירות ותמימות. גם ביצירה זו מטיח הסופר את ביקורתו על אנשי הדת ובעלי הממון, אך ללא הרגש והעומק האופיינים ליצירותיו. אמנם מדובר ביצירה קצרצרה ונטולת תוכן מהותי, אך התאכזבתי לגלות שאין בה כל בשורה, והדמות הראשית, שהופכת מילד, ומאוחר יותר, לעלם ולגבר בוגר- היא דמות שקצת עצבנה אותי בשבלנותה. שורה תחתונה: לא התחברתי, ולכן לא הכי ממליץ.”