"במקום שממנו הגיעה קורליין, מרגע שעוברים את חלקת העצים, לא רואים דבר פרט לכר הדשא ולמגרש הטניס הישן. במקום הזה נמשכה החורשה הלאה, והעצים הפכו גסים יותר ועציים פחות ככל שהתקדמה.
בתוך זמן קצר הם נראו כמו לא יותר מאשר רעיון של עץ: גזע אפרפר-חום למטה, מריחה ירקרקה של משהו שעשוי להיות עלים למעלה.
קורליין תהתה אם האם האחרת פשוט לא מעוניינת בעצים, או שהיא לא טרחה לעצב את האזור הזה כראוי כי איש לא היה אמור להגיע רחוק כל-כך."
כמו האם האחרת יצר ניל גיימן סיפור במסגרת כה גסה שמצאתי את עצמי תוהה, כמו קורליין, האם מלבד הרפתקאתה של קורליין בדירה המקבילה משהו בכלל מעניין אותו. הדמויות הזכירו לי את העצים בקצה עולמה של האם האחרת- מריחות סתמיות וכה חסרות אופי. כה חסרות חיים. הספר כולו נדמה חלול וחסר נשמה. כתוב בצורה כה יבשושית שכל מה שהוא עורר בי הוא ריחוק.
ההרגשה שנותרה לי בסוגרי את הספר היתה שלפעמים סיפור טוב איננו מספיק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
